הנערה שהייתי

כשהטור הראשון יצא לאוויר העולם שאלתי את עצמי הרבה מה הייתה חושבת עליו נעמה התיכוניסטית, זו שכל כך קיוותה שיצליחו לראות אותה לפני שרואים את ההליכון ושכל עיסוק בנכות הרגיש לה בכייני. פחדתי שייצא לי טור שהנערה הייתה מלגלגת עליו. חשבתי שאני בת ה-15 בחיים לא הייתה מסכימה לכתוב טור כזה, לשים ככה את הנכות במרכז. אבל אז דיברתי עם חברה שאמרה לי שאולי הייתי עושה את זה קצת אחרת אבל גם נעמה בת ה-15 לא הייתה מסרבת להזדמנות לכתוב. עדיין מתקשה לדמיין את זה ובכל זאת, לא יכולתי להכחיש.

צפיתי לאחרונה בסרט "לצאת מדעתי" (המשודר בדיסני+). באמת שתכננתי לבוא לצפייה בגישת "Hate watch" משועשעת ואיכשהו בלי להתכוון, באמת התרגשתי. מלודי, ילדת CP (קיצור לשיתוק מוחין) בת 11, הסרט מספר על החוויות והקשיים שלה ועל הדרך שלה להשתלבות בכיתה ובחברה "הרגילה". מלודי ואני שונות מאוד, אבל יש בינינו גם נקודות חיבור ודווקא הצפייה בסרט הזה גרמה לי להצטער שאני הנערה לא כתבה, לא ידעה להשמיע קול חזק של התנגדות כשהיה צריך.

בלי ספוילרים, אגיד שבסרט ישנן שתי דמויות מרכזיות של אנשי חינוך. הראשונה, מורה שמאמינה במלודי ודוחפת אותה להתקדם. השני, מורה שמונע מבורות, לא מצליח להתמודד עם הסיטואציה ויוצר במו ידיו הרבה מהחסמים והקשיים שמלודי נתקלת בהם.

כתלמידה נתקלתי גם אני במורים משני הסוגים. עם השנים גם למדתי שזה לא נגמר במורים ושברוב המסגרות בחיי כנראה אתקל באנשים משני הסוגים. למען האמת, ממש בימים אלה בעולם העבודה אני מתמודדת עם אנשים מהסוג של המורה השני, אבל עד שאוכל לכתוב על זה אני מקדישה את הטור הקרוב לסיפורים שאני הנערה הייתה צריכה לכתוב.

ארבעה גלגלים וסיפור

בית ספר הוא בדרך כלל המסגרת הראשונה שמדברת "שילוב", וזו מילה שעושה לי עצבים. שילוב בפני עצמו הוא לרוב דבר חיובי ואני שמחה שהיום הוא מתאפשר לתלמידים ותלמידות רבות יותר. ובכל זאת, בחוויה שלי שילוב זו מילה שבדרך כלל מתפארים בה מהסיבות הלא נכונות ובטור הזה אני אנסה להסביר למה אני מתכוונת. אם היו שואלים אותי איך הייתי רוצה ששילוב יראה באמת, הייתי מבקשת שיפסיקו להתאמץ כל כך, שיראו קודם אותי, את האדם שאני, את החלק שאני תופסת במרחב ובקבוצה בזכות מי שאני ובסוף שישאלו מה אני צריכה כדי שיהיה לי יותר נוח ושווה.

אם כל השכבה שלי יוצאת לנטיעות בט"ו בשבט ואני מבקשת לא להשתתף כי אני לא מגיעה לאדמה ומנהל בית הספר שלי מתעקש שאני אתכופף ואעשה בכאילו כדי שיצלמו, זה לא שילוב, זה יחסי ציבור וזה בטעם רע. ובכלל אותו מנהל הוא דוגמה קלאסית למקדם "שילוב" לקוי.

בכיתה ח' הוא זימן אותי (ילדה חנונית להחריד יש לציין) למשרד שלו. הוא סיפר לי שבעוד שבועיים יש סיור שכבתי ושהוא חשב להכין רשימה של הילדים הבעייתיים בשכבה, אלה שצריכים להשתפר קצת בראיית האחר, עזרה לזולת וכו'. כל מי שיופיע ברשימה יצטרך לעשות תורנות ולעזור לי לגלגל את כיסא הגלגלים שלי. סירבתי מסיבות שנראו לי ברורות מאליהן כי למה שהוא יבחר מי יעזור לי, למה שאסמוך עליהם ובכלל איזו הצעה מוזרה?! הייתי בטוחה שבזה נגמר הדיון ובמובן מסוים זה נכון כי הרעיון הזה לא יצא לפועל. אבל התגובה של המנהל לסירוב שלי נשארה איתי שנים אחר כך ועליה האמת שגם כתבתי לא מעט למרות שמעולם לא פרסמתי. הוא ענה: "אם את מסרבת זה כי את מתביישת בנכות שלך, חבל".

בכיתה ט' הנושא השנתי של משרד החינוך היה "האחר, הוא אני". הרעיון בבסיסו הוא יפה, כולנו אחרים. בפועל, רוב האנשים רואים את האחר בעיקר באלו "שהאחרות" שלהם בולטת. זאת אומרת, במקרה שלי, האחר הוא באמת אני. גם אותו מנהל ראה כנראה את המציאות ככה ובטקס חגיגי שהוקדש להצגת הנושא השנתי, הוא ביקש משכבה ט' להישאר אחרי כולם ואז הוא ביקש מכולם לעמוד וכשכולם (חוץ ממני כי ההליכון שלי היה רחוק מדי) עמדו, הוא אמר שהוא מבקש מהם למחוא לעצמם כפיים על הדרך שבה הם מקבלים אותי לשכבה . אני מאמינה שבראש שלו זה היה מצוין, כמעט תסריט הוליוודי, אבל במציאות זה היה מביך ומשפיל, וכל מה שרציתי להבין זה עד מתי אני אצטרך להיות זו שמשתלבת, זו שמקבלים אותה ועוד צריכה לומר תודה. גדלתי ביישוב בינוני בגודלו, עברנו אליו כשהתחלתי את כיתה ג' ומאז למדתי באותה השכבה שבה כולם מכירים את כולם. אז למה בכיתה ט' אני לא יכולה להיות פשוט עוד תלמידה בשכבה?

לונדון לא מחכה לי, אבל יש בה נגישות לכסא גלגלים

אני יכולה להמשיך כמעט בלי סוף, לספר על המחנכת שכששאלתי אותה למה היא תמיד דילגה עליי כשהיא עשתה שיחות אישיות לכל שאר הכיתה היא ענתה שיש לי סייעת אז היא לא חשבה שיש צורך. או על המורה למתמטיקה שאמר שאם יש לי מוגבלות פיזית בכתיבה אפילו 3 יחידות לימוד אין לי סיכוי לעשות (בסופו של דבר עשיתי 4 יחידות וסיימתי עם אחד הציונים הגבוהים בכיתה), או על המורה שבתחילת כיתה י' הופתע שאני יודעת לקרוא. בקיצור, הבנתם. יש לא מעט סיפורים. חלקם מצחיקים-מרירים חלקם רק מרירים. אבל בחרתי להדגיש סיפורים ספציפיים כי אני חושבת שיש דברים רחבים יותר שאפשר ללמוד מהם.

הטור הזה עוסק בחוויות שלי כתלמידה והוא נוגע במערכות יחסים של תלמידה עם מורים ומורות אבל אירועים כאלו קורים בעוד לא מעט מרחבים. אני מקווה שהוא ישפיע עליכן גם אם אתן מורות וגם אם אתן מפקדות, מדריכות, בוסיות, מנהלות משאבי אנוש וכו'. אם אגרום לקוראת אחת להתנהג קצת אחרת אחרי הקריאה, עשיתי את שלי.

שילוב אמיתי הוא לא כזה שמנפנפים בו. רוצים לעשות את זה נכון? אל תבואו עם הנחות יסוד מהבית, תשאלו (בנימוס אבל בכנות), תראו אותי ותעריכו אותי על פי היכולות שלי שלא קשורות למגבלה שלי ואל תשתמשו בי ככלי להעברת מסר.

כדי לסיים עם קצת מתוק וגם כדי לא לחטא לאמת אגיד שבתוך כל הסיפורים האלו פגשתי גם מורים ובעיקר מורות מופלאות. אני משתדלת להיות אדם שיודע לומר תודה בזמן אמת ואני מקווה שאכן כולן הרגישו כמה אני מעריכה אותן. ובכל זאת, חשוב לציין את זה גם כאן. היו לי מורות שהיו חלק בלתי נפרד מההתבגרות שלי, שלימדו אותי להאמין בעצמי, שהאמינו בי כשלא הצלחתי להחזיק את זה לבד, שעזרו לי להגשים חלומות ושראו אותי גם כשחשבתי שכבר לא רואים.