מאת: אריאלה גויכמן גארבר

אי שם בניינטיז, כנערה נכה בגיל החטיבה הנעזרת בקביים וכיסא גלגלים לסירוגין, עברתי ניתוח סבוך ברגל ימין, אחד מתוך כ 17 ניתוחים אורטופדיים שעברתי במהלך חיי. אחרי שיקום של חודשים בבית ושיחה ארוכה עם אימא, החלטנו ביחד שבגלל שלא נכחתי כמעט בכלל בשנת הלימודים של כיתה ט' אני לא מרגישה מוכנה: מנטלית, חברתית ובטח לא לימודית לעלות לתיכון.

הגשנו בקשה למנהל ביה"ס להשאיר אותי עוד שנה בכיתה ט', אולם כשחזרתי בראשון בספטמבר לבניין החטיבה, עם רגל בגבס ומדדה על קביים, גילינו להפתעתנו שהמנהל לא היה מוכן לרשום אותי כתלמידה מן המניין, משום שהתבייש שיופיע ברקורד ביה"ס שהייתה לו תלמידה שלא סיימה את לימודיה.

אבל יותר מכך: הכיתה שהייתי אמורה להשתבץ אליה מוקמה בקומה השנייה. הפנים של אימא שלי החליפו צבעים, אבל היא הביטה בי ואמרה: "זה המצב! תעלי במדרגות עם הקביים ותראי לו שאת לא צריכה ממנו טובות!".

וכך, במשך שבועיים, עליתי עם גבס וקביים לקומה השנייה, נכנסתי לכיתה ולמדתי שוב את כל השיעורים של כיתה ט' למרות שהייתי במעמד של "תלמידה על תנאי". בסוף המנהל שהבין שההתעמרות הזו תעלה לו בסקנדל בעיתונות המקומית רשם אותי באופן רשמי כתלמידה והוריד את הכיתה שלי לקומה הראשונה בצמוד לדלת הכניסה.

אריאלה גויכמן גארבר

 

אני בטוחה שהיום, בעידן הרשתות החברתיות, סיפור כזה היה זוכה למבול של כתבות וכותרות. אבל זה היה בניינטיז וזה קיבע אצלי את ההבנה שהחברה פשוט לא מבינה את הצרכים המיוחדים של אוכלוסיית הנכים, שהעולם מסביב פשוט לא בנוי עבורנו, וכל מה שיש לעשות זה לשנס מותניים, לתפוס חזק בקביים ולדחוף למעלה. קיבלתי את זה כמובן מאליו.

ואז הגיעה אירופה: עולם עם נגישות וחופש תנועה

במרוצת השנים יצאתי קצת מגבולות ישראל ונדהמתי לגלות מדינות שבהן בכל אוטובוס ורכבת יש רמפה ומקום מיוחד לכיסאות גלגלים, ולא צריך לצעוק או לדרוש את זה. מקומות בהם בכל סופר-מרקט יש צוות סיוע שעוזר למבוגרים ולנכים להוריד מוצרים מהמדפים הגבוהים ולא צריכים לדרוש לדבר עם המנהל בשביל זה. ובכלל- הופתעתי מהתחושה שאני מסתובבת בלונדון, בברלין ובמלבורן בקלות ובחופשיות גדולה בהרבה מאשר בתל-אביב.

ניכר שבשנים האחרונות, בעקבות הלך הרוח הכללי של הכלה וקבלה חברתית, התחילו קבוצות אוכלוסייה עם מאפיינים ייחודיים ושונים להבין שלומר משפטים כמו 'אחרים פשוט לא מבינים' זה לא מספיק טוב. קבוצות שונות באוכלוסייה התחילו להבין שיש להן זכויות במרחב הציבורי, זכויות שהן לא פחות מאשר זכויות אזרח בסיסיות.

אוכלוסיית הנכים היא אחת מהקבוצות האלו. לפני שלוש שנים פצחה אוכלוסיית הנכים הישראלית בהפגנות ענק ובחסימת כבישים. זו כמובן לא הפעם הראשונה שזה קורה, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שאני ראיתי את הקהילה שלי לא רק דורשת קצבאות שאפשר להתקיים מהן, אלא גם דורשת נגישות סביבתית בסיסית ומודעות חברתית.

ועדיין, נראה שהשינויים החברתיים וההנגשה הסביבתית הם מינימליים עד כדי מס שפתיים ושהתייחסות של אדיבות ונימוס בסיסי מצד החברה הישראלית נתפסים כטובה ענקית לנכים וכמהפכה של ממש.

כך למשל, לפני כחודש נתקלתי בפוסט נרגש של אימא לנער בכיסא גלגלים שנסעה איתו באוטובוס והתרגשה עד עמקי נשמתה מכך שהנהג עצר בתחנה ועזר לבן שלה לרדת ברמפה המיוחדת של האוטובוס. "היא מודה לו על כך שעשה את המעשה הבסיסי של לעצור בתחנה שלו ולהוריד עבור אדם בכיסא גלגלים את הרמפה שנועדה לו????" חשבתי לעצמי בעצב גדול. ובו בזמן גם בעצם הבנתי אותה:  כמי שגדלה כנכה בישראל אני עדיין מוצאת את עצמי מתרגשת ממעשים של הגינות אנושית וכבוד אלמנטרי כאילו הם גבורה יוצאת דופן.

"בלעדינו תמונת הנשים חסרה": שיחה על מעמדן של נשים עם מוגבלות

זו לא צדקה, זו זכותי כאזרחית

כמובן שאינני כפוית ואני בהחלט מסכימה עם כותבת הפוסט שלאותו נהג מגיעות תודות, אך מעולם לא הומחש לי בצורה כ"כ ברורה עד כמה אנחנו הנכים חיינו מפרורים של התחשבות והבנה, עד כדי כך שמעשה ברוב מדינות אירופה וארה"ב נחשב לחוק לכל דבר נתפס אצלנו כאצילות נפש אדירה.

התחושה הזו תקפה אותי שוב כאשר נתקלתי בפוסט נוסף אודות היוזמה של שרת התחבורה הנכנסת– מירי רגב- להנגיש את קווי האוטובוס הבינעירוניים ולפתוח קול קורא לציבור להציע הצעות ייעול לתחבורה הציבורית. כן, ברגע הראשון הבנתי שנעשה פה צעד ראוי וכי היוזמה של השרה רגב מבורכת.

אבל מיד לאחר מכן תהיתי מדוע היינו צריכים להגיע לשנת 2020 בלי שאנשים עם מוגבלויות יוכלו לנסוע מעיר לעיר בצורה מסודרת ומכובדת? ומדוע הזכויות הבסיסיות של אנשים עם מוגבלויות לחיות בכבוד, להתנייד ולעבוד בסביבה הציבורית צריכות להיות פתוחות למשאל ציבורי, כאשר ברוב המדינות המערביות יש הנחיות ותקנים ברורים לדבר?? איך אתם הייתם מרגישים עם הזכות שלכם להגיע מירושלים לתל-אביב הייתה נתונה למשאל ציבורי והייתכנות שזה יקרה הייתה נחשבת למהפכה בחקיקה?

כן, השינוי מורגש. וכן, יש התפתחויות לא מבוטלות גם בתפיסה החברתית לשונה וגם בהזדמנויות שלנו לגדילה והתקדמות. אבל עד מתי מונחים כגון "נגישות" יתפסו כמעשה צדקה וטוב-לב או כ"טובה", במקום מה שהם באמת: זכויות אזרח בסיסיות של אנשים עם מוגבלויות.

לקריאת כתבות נוספות בנושא נשים עם מוגבלות לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: סימן של נגישות באוטובוס, ויקימדיה. תמונה של אריאלה גויכמן גארבר: באדיבות המצולמת

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

מיקי פורת הייתה הנערה הראשונה שהתקבלה לבית הספר לקציני ים, לאחר שכתבה מכתב למנהל בית הספר על הפליה כנגד נערות באי קבלתן לבית הספר. מגיל צעיר היא שמה לב לאי שוויון מגדרי ובזכותה נסללה הדרך לנערות בבית הספר לקציני ים. היא מתארת את החוויה להיות הראשונה ואיך הרגישה במסגרת שעד אז הייתה רק גברית
השמאל העולמי מפנה גב לשמאל הישראלי, הימין רודף ומשתיק. עם המלחמה שהחלה בטבח בדרום, חווה השמאל הישראלי רגשות קשים של ניכור וחוסר מקום. אלה הרגשות שחוויתי אני מהשמאל הישראלי. אז אנחנו חייבות לדבר

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.