להסתכל למציאות בעיניים

פעם, כשהגעתי לקורס קצינות בבסיס מאובק אי שם בדרום, אחת המשימות הראשונות שקיבלנו, הייתה לפתח "תוד"א", תודעת אויב. היינו צריכות ללמוד על האויב: הצבא הסורי, כוחות הרשות הפלסטינית וכולי. ציפו מאיתנו לא רק להכיר אותם, אלא גם להבין את דעתם עלינו.

מאז, אני מקפידה. קוראת את אורי אור ב"אלה האחים שלי", "אבני דרך" של משה דיין, "מלחמה ללא אות" של צ'יקו תמיר אבל בנוסף לכל אלה, מקפידה להקשיב ולקרוא את השכנים שלנו בשפתם ומפיהם, לא דרך מתווכים. אני מקשיבה לווליד אלעומרי, כתב אלג'זירה ושירין אבו עאקלה לפניו. אני חייבת לשמוע אותם, גם אם הם אנטי ציונים, גם אם הם פרו-פלסטינים, גם אם הם, חלילה, פלסטינים בעצמם. אני אקרא את הנרטיב של "ילדי ביתוניא", ו"קפוצ'ינו ברמאללה" בעצמי ואנסה להבין את נבכי התפיסה של סינוואר  – לא רק דרך ראיון עם עוד רופא שיניים או נוירולוג שפתח לו תיק רפואי.

בחלוף חצי שנה רעה שעברה כאן על כל שוכני המטר המרובע הזה באמצע המזרח התיכון, ניתן כבר לומר שאנחנו מקשיבים ומחשיבים את כל מה שמי שחי מחוץ למטר המרובע שלנו אומר וחושב. מברני סנדרס, דרך חמינאי, ג'ודית באטלר והאו"ם. לכולם אנחנו מקשיבים, אבל ממעטים להסתכל אחד לשני בעיניים.

חיים תחת אש

בחצי השנה האחרונה עשתה התקשורת הישראלית עבודה מורכבת. בחלקה הירואית ופורצת דרך – כמו הכתבים והכתבות האמיצים שבשעות המתקפה הראשונות היו היחידים שהישירו אלינו מבט ודיברו איתנו בלייב. הם סייעו לחלץ ולהרגיע צעירים, ילדים והורים תחת אש והיו הקול הראשון שבישר לנו על פרוץ המלחמה.

לצד זאת, מאז אותה גבורה ביממות הראשונות, התקשורת הישראלית חטאה חטא גדול בצנזורה העצמית ובאופן בו לא סיקרה את המלחמה. הטראומה הרב ממדית של זוועות השבעה באוקטובר לא יכולה להצדיק את הדיווח החסר, את הסתרת המראות והנרטיבים הפלסטינים והערבים, את החיסכון בתמונות מעזה ואת המסגור הכושל וההרסני של כל ביקורת על אופן ההתנהלות הישראלית כ"אנטי-ישראלי" במקרה הטוב, ו"אנטישמי", במקרה הרע.

אנחנו לא תמימות. אנחנו רואות אנטישמים ברחבי העולם (בפרט המערבי). אנחנו רואות את מי שמצטרפים לחגיגות האנטי: אנטי ישראל, אנטי יהדות, אנטי יהודים. כן, יש לחלק מזה קשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל אנחנו גם יודעות שתופעות כאלה נראו עוד הרבה לפני שהוקמה מדינת ישראל ובטח טרם כיבוש השטחים ב-1967.

ואף על פי כן, התקשורת הישראלית נכשלה באופן קולוסאלי בפירוש המונח "פטריוטיות" וכמו הפרשנים הצבאים המלהגים על "הקונספציה הצבאית" שישראל הייתה שרויה בה, הגיע הזמן שאנחנו נלהג קצת על הקונספציה התקשורתית בישראל. דיווח חסר של המציאות אינו פטריוטיות, לעשות לנו נעים בגב זה לא התפקיד של ערוצי החדשות. בשביל זה יש נטפליקס.

פטריוטיות לא סותרת התבוננות במציאות. עם חפץ חיים חייב לראות ולאתר סכנות, להבין את נבכי הציבור  הישראלי (גם הציבור הפלסטיני) ולזהות מבעוד מועד פוטנציאל הרס ותסיסה. המצב הנוכחי מראה שישראל ועזה תקועות בדינמיקות של הרס, של דם, של תסבוכות שמנהיגויות הרסניות בשני הצדדים לא מצליחות לעצור או לתקן.

האם זה לא פטריוטי להודות שאנחנו בסחרור?

עיתונאים נעלמים

בחלוף חצי שנה לזוועות אוקטובר ייתכן והאונייה שלנו בדרך לעוד קרחון. אף פרשן צבאי לא מעז לצעוק את זה באולפנים בעודו מדקלם את הודעות דובר צה"ל, אבל זו האמת. הממשלה דואגת לנו לסדר יום תקשורתי של קצוות: חוקי גיוס, יועצת משפטית "עוינת", אירן, לבנון. אך בסופו של דבר, האם חצי שנה אחרי אירועי השבעה באוקטובר, תחושת הביטחון שלנו שוקמה? כל אחד ואחת מאיתנו צריכיםות לענות לעצמןם.

אם את חשה אי ביטחון, אחרי עוד מדינה שירתה עלינו טילים השבוע, איראן, את צודקת. אם את בחרדה על עצמך, על ילדייך, על הורייך, את כנראה צודקת. אם את בגוש עציון, מודיעין, טבריה, סח'נין ואת מרגישה לא בטוחה – את לא צריכה שום עדכון מדובר צה"ל או מהמפכ"ל החדש שמונה על ידי השר לאי-ביטחון לאומי. הבטן שלך צועקת לך את האמת. שישה חודשים של מלחמה מורכבת ומחירים עצומים ששילמנו – אבל שיקום ההרתעה או שיקום תחושת הביטחון, לא הושגו.

היכן הפער?

לאחר המתקפה האירנית, הוציא דובר צה"ל הודעה על יירוטם של 99% מהטילים שנורו מאירן באותו הלילה. ילדה בת עשר שנפצעה אנושות ומאות אלפי ילדים והורים מבועתים, קמים ממאהלים או פחונים ללילה מואר באש וברעמים ורצים. לאן? לאין ממ"ד. זה היה הלילה של תושבי הפזורה הבדואית, אזרחי ישראל, שרבים מהם חיים בישובים לא מוכרים – ללא ממ"ד, או אפילו גליל בטון שיכיל אותם בעת צרה.

הטרגדיה באל-באת'

אור פיאלקוב, חוקר מלחמות ישראל עצמאי, ערך מחקר קטן השבוע. לאור דיווחים שזיהה ברשתות אמריקאיות וערביות, הוא הבין שדווקא היו כמה נפילות בליל התקיפה האיראנית, בבסיס נבטים ובחרמון. הוא גם בדק תצלומי אויר מגוגל, מידע מרשתות תקשורת איראניות וחישב ששיעור היירוט של הטילים עומד על 84%. אחוז גבוה מאוד, מרשים ומעורר גאווה. אבל הוא לא 99%. כששוחחתי עם אור הוא תיאר את המידע שאסף ותהה מה מטרת הדיווח המתפאר בנתון הכמעט מושלם של 99% יירוט.

אור הוא אזרח סקרן, שקיבל הודעה מרגיעה בבוקר שאחרי מתקפה אירנית. הוא אזרח שנשם לרווחה והחל לשוטט ברשת. במקורות זרים הוא מאתר גרסאות שונות מהגרסה של דובר צה"ל. הוא בודק, מעלה ספקות ומברר. הוא מקבל גם תשובות, חלקן מגורמים רשמיים.

הכתבים הצבאיים בישראל לעומת זאת, דקלמו את הודעת דובר צה"ל ועל הדרך הוסיפו תצלום לאוסף עם נפל של טיל. זו לא התקטננות על נתונים, זו עמידה על החובה שלנו להבין את המצב לאשורו. האם כל הטילים יורטו? מה הסיכון לפגיעה במתקנים צבאיים או ביישובים אזרחיים? האם אנו ערוכים למתקפות נוספות? והאם העובדה שהתקשורת הישראלית מהדהדת את הודעת דובר צה"ל בלי שום בדיקה עצמאית צריכה להטריד אותנו? מה עוד פספסנו בחצי השנה הזו כשלא קראנו בעצמנו על מה שקורה? כשלא פיתחנו "תוד"א" עצמאית?

השבוע הטילה ארה"ב וטו באו"ם על בקשת הרשות הפלסטינית לחברות באו"ם. אם תרצו, כמעט הכרזת עצמאות פלסטינית, שארה"ב דחתה. מהלך שנראה כאילו מתואם עם ישראל – אז זהו, שהווטו של ארה"ב, על פי התייחסותה, מדגיש כי הוא תומך בפתרון שתי המדינות והקמת מדינה פלסטינית, אך שהרשות הפלסטינית צריכה לעבור מספר רפורמות לפני כן. עוד הדגישה ארה"ב, כי פתרון שתי המדינות הוא הפתרון היחיד לסכסוך.

קריאת מציאות: תהיה כאן מדינה פלסטינית. באיזה אתר חדשות קראתן את זה?

קווים לדמותה של הפוליטיקה הפלסטינית

אם בחצי השנה האחרונה קראתם יותר על הפגנות של כל תא סטודנטים קיקיוני בברקלי או באוניברסיטת קולומביה מאשר על מצב האזרחים בג'באליא או בית חנון, או הקונפליקט הפנימי בלבנון ביחס לישראל, זה אומר שהפנמנו את סדר היום של ההנהגה הכושלת שלנו. סדר יום שמשאיר אותנו להתבוסס בעצמנו, בהווה המדמם, ללא כל בניית עתיד אלטרנטיבי, או חשיבה ארוכת טווח.

הדבר הפטריוטי, הוא להסתכל לאויבים שלנו בעיניים. להסתכל על האירועים שמתרחשים סביבנו ממגוון נקודות מבט, ממגוון שפות ולהרכיב תמונת מציאות. רצוי מורכבת. הדבר הכי פטריוטי לעשות, זה להמשיך ולהתפעל מגבורת אנשינו ונשותינו אבל לא להפסיק לחפש גיבורים חדשים, אחרים.

מדינה חפצת חיים, שזקוקה לאופק חדש, צריכה לצד טייסים וטנקיסטיות, לראיין גיבורים ממשרד החוץ, כאלה שעמלים על בניית קואליציות איזוריות. היא צריכה למצוא גיבורות מהחברה האזרחית שפועלות להצגת מתווים לבריתות כלכליות וביטחוניות חדשות ויצירתיות. היא צריכה חלוצים וחלוצות חדשים – שמבינים שהעתיד של מדינת ישראל דורש יציאה מהסדר הקיים ובניית אחד חדש המצמצם חזיתות מתוך בריתות ואינטרסים ובונה כוח צבאי אך לא נשען עליו בלבד.

במקום להדהד עוד ציוץ של עוד טרול תורן, בואו נראיין את אלו שהכריזו על ה"יום שאחרי" במה שהיום הוא חופשת הקיץ שלנו בקרואטיה או בסלובניה ולפני שלושים שנים היה אזור מדמם ממלחמות עקובות. ואם המשכנו לקרוא על עוד סלב פרו פלסטיני או לצפות בעוד כתבת צבע על החיילים שהיו בחפ"ק בעת שיגור הטיל הזה או המתקפה הזו, אז אנחנו עדיין בתוך הקונספציה, הפעם התקשורתית. ואנחנו עדיין בידיה של אותה הנהגה שכשלה בניהול חיינו, בלי שום קול של ביקורת, חיפוש אלטרנטיבה או מחאה.