קווים לדמותה של הפוליטיקה הפלסטינית

ב-26 בפברואר התפטר מתפקידו ראש הממשלה של הרשות הפלסטינית, מוחמד אשתייה, ביחד עם כל ממשלתו. על פי הודעתו, אשתייה התפטר בעקבות ההחמרה במצבם של פלסטינים החיים בגדה המערבית, בירושלים וברצועת עזה, לאור המלחמה. בריאיון ל-CNN אומר אשתייה כי האתגרים הנוכחיים דורשים ממשלה וסדר פוליטי חדש בפלסטין, כמו כן הוא טוען שיש צורך בקונצנזוס פנים-פלסטיני המבוסס על אחדות העם. 

אשתייה החזיק במשרתו מאז שנת 2019, אז נבחר לראשות הממשלה מטעם מפלגת הפת"ח. מאייס, סוציולוגית פלסטינית הפעילה בארגוני זכויות אדם, מספרת כי מטרת המהלך היא להביא לרפורמציה בממשלה הפלסטינית ש"כבר מזמן איבדה את האמינות שלה בעיני העם". אולם מה ההשלכות של אותה התפטרות? כיצד צעד זה עתיד לשנות את המפה הפוליטית הפלסטינית וכיצד זה ישפיע על ישראל? בשביל לענות על זה, ראשית יש לסקור את המפה הפוליטית הפלסטינית והנפשות הפועלות בה. 

בשנת 1994 נוסדה הרשות הפלסטינית אחרי הסכם קהיר, שנחתם בהתאם להסכמי אוסלו בין ממשלת ישראל לאש"ף ("הארגון לשחרור פלסטין", ארגון גג המאגד מספר תנועות לאומיות פלסטיניות).

בראש הרשות הפלסטינית עומד נשיא, שמכהן גם כמפקד כוחות הביטחון ומנהל יחסי החוץ. הנשיא אמור להיבחר בבחירות דמוקרטיות בכל ארבע שנים, אולם מאז שנת 2006, לא התקיימו ברשות בחירות. בשנת 2006 נבחר מחמוד עבאס (אבו מאזן), שעומד בראש מפלגת פת"ח, לנשיאות. עד אותן בחירות, שלטה הרשות על שטחי A ושטחי B בגדה המערבית ועל רצועת עזה. אולם אז פרצו עימותים קשים בין פת"ח לחמאס שהובילו להשתלטות של חמאס על הרצועה. כלומר, אלו שתי ישויות נפרדות- הרשות הפלסטינית חולשת על הגדה המערבית ואילו חמאס שולט בעזה.

המועצה המחוקקת הפלסטינית של הרשות מורכבת מ-132 חברים. את רוב המושבים (74) מחזיקה חמאס, בראשות איסמעיל הנייה, המזוהה עם הימין הקיצוני. המפלגת השלטת, פת"ח, מחזיקה ב-45 מושבים והיא מוגדרת כמפלגה לאומית דמוקרטית-סוציאלית. מושבים נוספים שייכים למפלגות שמאל בעלות השקפה מרקסיסטית, כמו "החזית העממית לשחרור פלסטין" ו"החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין", ולמפלגות מרכז מתונות: "הדרך השלישית", ו"היוזמה הלאומית הפלסטינית". ישנן מפלגות רבות נוספות שאינן מיוצגות בממשלה (מפלגת "חירות" בראשות מראוון ברגותי, המהווה מפלגת מרכז-שמאל, "חזית השחרור הערבית" בראשות רקאד סאלם, ומפלגות השמאל "א-סאעקה, חלוצי מלחמת השחרור העממית", בראשות פארחן אבו-הייג'ה ו"החזית לשחרור פלסטין" בראשות וואסל אבו-יוסף). 

על מנהיגות שמסתכלת אחורה

אבו מאזן הוא נשיא פלסטין ויושב ראש החזית לשחרור פלסטין (אש"ף) (PLO). מייסד שותף של מפלגת פת"ח ודמות מפתח בהסכמי אוסלו 1993. הוא עומד בראשות פת"ח ומכהן כיושב הראש של אש"ף. עבאס, בן 88, הוא אחד מראשי הנהגה המבוגרים ביותר בעולם כיום. הוא עומד בראש הרשות הפלסטינית מאז שנת 2005, כנשיא. תקופת שלטונו הוארכה על ידי אש"ף לזמן בלתי מוגבל. חמאס בתגובה, הודיע כי הוא אינו מכיר בו כנשיא של הרשות הפלסטינית. עבאס הוא יורשו ומחליפו של יאסר עראפת. בהמשך, הכיר חמאס בעבאס כמנהיגה של הרשות הפלסטינית.

מזה שנים רבות שנטען באופן קבוע כלפי עבאס והרשות הפלסטינית טענות הנוגעות לשחיתות ומעילה שלטונית בכספי ציבור. בשנת 2021 התקוממו אזרחים פלסטינים בראמללה כנגד השחיתות השלטונית והאלימות כלפי אזרחים, זאת בעקבות רציחתו של ניזאר בנאת על ידי כוחות הביטחון של הרשות, פעיל זכויות אדם פלסטיני שהיה ידוע בדבריו נגד שחיתות הממשלה. ההפגנות דוכאו באלימות. 

מדיניות זו הביאה לכך שעבאס איבד את אמינותו הן בפלסטין והן בעולם. סקר שנעשה על ידי Palestinian Center for Policy and Survey Research in  הראה כי 92% מכלל הפלסטינים בגדה רוצים שעבאס יתפטר. בישראל לעומת זאת, דו"ח שנעשה על ידי איי.סי.ג'י (International Crisis Group) קובע כי רוב הנציגים הישראליים לא רואים בעבאס שותף פעיל בתהליכי שלום אך מחשיבים אותו כדמות לא מאיימת, וכ"נכס אסטרטגי".

בשנת 2021 הודיע עבאס על בחירות להנהגת הרשות, אך במהרה הן בוטלו על ידו תחת הטענה שלא ניתן לקיים בחירות כל עוד אי אפשר לקיים אותן גם במזרח ירושלים. יש הסוברים כי הסיבה האמיתית לביטול הבחירות היא הסקרים שהצביעו על הפסד של עבאס, אם כי הסברה המקובלת היא שישראל היא שביטלה אותן. 

"הרשות הפלסטינית בכללותה, היא מאוד לא פופולרית בקרב פלסטינים", אומרת מאייס. "בגלל שעבאס עומד בראש הרשות כל כך הרבה שנים, כבר אין הפרדה בינו לבינה". מאייס מספרת שעבאס נתפס בעיני פלסטינים רבים כבובה של ישראל, "יש מי שקוראים להם "הציונות הפלסטינית" כי הם עובדים עבור ישראל ולא עבור האזרחים שלהם", מסבירה מאייס. "אם ישראל מחפשת מישהו בגדה, פעמים רבות הרשות תעצור אותו ותעביר אותו לישראל, מה שמייצר תחושה שהרשות עובדת נגדנו, שחשוב להם לשמור על המעמד שלהם יותר מאשר להגן על זכויות האזרחים הפלסטינים". בעיה נוספת שמאייס מציינת היא החוסר בהפרדת רשויות "הנשיא מחזיק בכל הרשויות: המחוקקת, המבצעת והשופטת, מה שנותן לו בעצם כוח בלתי מוגבל. אין הפרדה אמיתית". 

פאייד הוא ראש הממשלה לשעבר של פלסטין ושר הכלכלה, מנהיג מפלגת "הדרך השלישית". מדובר בפוליטיקלי וכלכלן פלסטיני שכיהן כשר אוצר בשתי ממשלות שונות וכן כראש ממשלת הרשות הפלסטינית בין השנים 2007-2013. פאייד הוא ראש הממשלה היחיד שלא כיהן מטעם שתי המפלגות הגדולות, חמאס או פת"ח. הוא התפטר מתפקידו כראש ממשלה בעקבות ויכוחים פוליטיים עם הנשיא מחמוד עבאס.  מפלגת "הדרך השלישית" אותה ייסד קמה כאלטרנטיבה לשתי המפלגות הגדולות. למפלגה שני מושבים במועצה המחוקקת, אותם ממלאים פאייד ושותפתו ברשות המפלגה, חנאן עשראווי. בעת כהונתו כראש ממשלה, זכה בתמיכה עולמית ופנימית על ניהול הגדה המערבית. הוא נתפס כראש ממשלה פרו מערבי והבנק העולמי ייחס לו את השיפורים המשמעותיים ביותר במוסדות המדינה.

"בהקשר של פאייד חשוב לדבר על השמאל הפלסטיני", אומרת מאייס. "מאז הבחירות של 2021, איבד השמאל בפלסטין לחלוטין את הזהות שלו". מאייס מתייחסת בדבריה לאותן בחירות בהן סירבו מפלגות השמאל להתאחד, מה שהוביל לפגיעה מהותית בכוחן וברמת הפופולריות שלהן בקרב הציבור. "השמאל הפלסטיני הוא חילוני, פרגמטי, ליברלי, שנסמך על פילוסופיה מרקסיסטית ברובו ותומך בקידום זכויות נשים ושוויון מגדרי", מסבירה מאייס את האג'נדות העומדות מאחורי מפלגות השמאל הפלסטיני. "ישנן מפלגות שתומכות במאבק חמוש וישנן כאלה שלא". נכון לעכשיו, מסבירה מאייס שהשמאל הפלסטיני איבד מכוחו. "הוא לא באמת שמאל", היא אומרת. "הרשימות בממשלה לא מגיעות למינימום נדרש של נשים. כיצד אפשר להתיימר לקדם זכויות נשים אך לא לכלול נשים ברשימה שלכם?".

פוליטיקאית פלסטינית ופעילה פוליטית פמיניסטית, ראש מפלגת "הדרך השלישית". חנאן עשראווי היא האישה הראשונה שנבחרה לוועד המרכזי של אש"ף והאישה הראשונה שנבחרה אי פעם למועצה המחוקקת הפלסטינית. עשראווי היא ד"ר לספרות אנגלית ולספרות השוואתית.

עשראווי מכהנת כחברה במועצה המחוקקת הפלסטינית, והיא מייצגת את ירושלים מאז 1996. באותה שנה גם מונתה לשרת המחקר וההשכלה הגבוהה בממשלת הרשות הפלסטינית. עשראווי עומדת בראש ארגון "מפתא"ח – היוזמה הפלסטינית להעמקת הדו-שיח הגלובלי והדמוקרטיה", ארגון שהקימה בשנת 1998 הפועל לקידום זכויות אדם, דמוקרטיה ודיאלוג, הממוקם בירושלים. את דרכה הפוליטית החלה כסטודנטית, כשסייעה לארגן קבוצות נשים שהדריכו סיורים לעיתונאים זרים במחנות הפליטים הפלסטיניים. בהמשך, הקימה את המחלקה לשפה האנגלית באוניברסיטת ביר-זית, בראשה עמדה בשנות השבעים. היא כיהנה גם כדיקנית הפקולטה למדעי הרוח בביר-זית בשנות השמונים.

עשראווי פעילה בארגונים פמיניסטיים בגדה המערבית, כמו כן בארגונים שקוראים להעצמת מעמד האישה הפוליטי. היא ארגנה קבוצת מחקר של נשים על סוגיות הקשורות לגירושין והזכות של האישה הפלסטינית לבחור את בן זוגה. גם אירגונה שלה (מפתא"ח), קורא להגנה על זכויות נשים ולשילוב של נשים בפוליטיקה על מנת לחזק את מעמדן ואת כוחן הפוליטי. עשראווי הייתה חברה במשלחת הפלסטינית למשא ומתן עם ישראל. לאחר הסכמי אוסלו, סירבה להשתתף בכינון הרשות הפלסטינית החדשה והקימה ארגון שחקר הפרות של זכויות אדם, ביוזמה ישראלית ופלסטינית. בהמשך עמדה בראש עמותת "בת שלום", רשת נשים לקידום שלום, בה גם היו פעילות כאלף נשים ישראליות.

פוליטיקאי פלסטיני ואסיר פוליטי בכלא הישראלי, מפלגת פת"ח \ חירות. ברגותי, היסטוריון ובעל תואר ד"ר בנושא תפקוד המועצה המחוקקת הפלסטינית, החל את דרכו במפלגת "פת"ח", אך בהמשך הקים את "מפלגת חירות" ביחד עם נאסר קידוואה. המפלגה הייתה אמורה להתמודד בבחירות 2021 ואף הובילה בסקרים. ברגותי שיחק תפקיד מרכזי שיחק באינתיפאדה הראשונה והשנייה. בשנים האחרונות, החל להופיע שמו בסקרים פנים פלסטיניים כדמות הפוליטית המובילה בקרב צעירים, הרבה מעל עבאס או הנייה. בהמשך, החל להיות נודע בכינוי "נלסון מנדלה הפלסטיני". בשנות התשעים כיהן כמזכ"ל פת"ח בגדה וכחבר במועצה המחוקקת הפלסטינית. בניגוד לעראפת, תמך ברגותי באותה תקופה בשלום עם ישראל. הוא אף האשים את עראפת בשחיתות ובהפרת זכויות אדם.

ברגותי היה מנהיג הזרוע הצבאית של פת"ח, תחת הארגון "תנזים", שביצע התקפות ופיגועים כמו גם פיגוע התאבדות תחת השם "גדודי חללי אל-אקצא" בזמן האינתיפאדה השנייה. בשנת 2002 נעצר על ידי כוחות צה"ל ברמאללה. ברגותי נשפט בבית המשפט הישראלי על מעשרי טרור ונידון לחמישה מאסרי עולם מצטברים ועוד ארבעים שנות מאסר. מאז מאסרו, ברגותי השתמש מספר פעמים במעמדו הציבורי למינוף יוזמות שונות להפסקת אש, הן מול ישראל והן בזירה הפלסטינית הפנימית.

במלחמה הנוכחית, נודע כי חמאס דורש לשחרר את ברגותי (על אף שיוכו לפת"ח), במסגרת עסקת שבויים עם ישראל. "כמו מנהיגים פוליטיים בישראל, שמקבלים לגיטימציה אם יש להם עבר צבאי מפואר, המקבילה הפלסטינית לכך היא מנהיגים שישבו בכלא הישראלי", אומרת מאייס. "ברגותי מאוד פופולארי פה, אבל באופן אישי, אני לא חושבת שמישהו שהיה כל כך הרבה שנים בכלא יכול להיות מנהיג מתאים".

רופא ואיש ציבור פלסטיני, מפלגת היוזמה הלאומית הפלסטינית. ברגותי, מזכ"ל מפלגת "היוזמה הלאומית הפלסטינית", הקים את המפלגה במטרה ליצור חלופה מקיפה לאש"ף ולקבוצות האיסלמיות החמושות. ברגותי תומך בהתנגדות לא אלימה ככלי היעיל ביותר נגד הכיבוש והוא פעיל למען קידום זכויות פלסטינים. 

ברגותי מכהן מאז שנת 2006 כחבר במועצה המחוקקת הפלסטינית, ואף התמודד בבחירות ליושב ראש הרשות הפלסטינית ב-2005 אך הפסיד לעבאס והגיע למקום השני. לאורך השנים ביקר ברגותי בחריפות את אש"ף ואת הרשות הפלסטינית בשל השחיתות הנהוגה בה. 

"מוסטפא ברגותי הוא הפתרון עבור פלסטינים מתונים כמוני", אומרת מאייס, "שדוחפים לשלום. הוא רציונלי וריאליסטי – אבל לא רדיקלי. וזו גם הבעיה שלו, כי הקול שלו לא מספיק נשמע". 

מוחמד דאחלן הוא פוליטיקאי ומנהיג צבאי פלסטיני. היה מראשי הביטחון המסכל ברצועת עזה ומראשי תנועת פת"ח. כיום הוא חסר שיוך מפלגתי. שמו של דאחלן עולה שוב ושוב מאז השבעה באוקטובר כאלטרנטיבה לשלטון חמאס בעזה. הוא נולד במחנה הפליטים חאן יונס, בעזה. הוא היה ראש מנגנון הביטחון המסכל במהלך האינתיפאדה השנייה וסיכל פיגועי טרור רבים. דאחלן קבע יחס תקיף כלפי האופוזיציה האסלאמית וניהל באופן קבוע משא ומתן עם גורמים ישראליים ואמריקאיים, מה שהפך אותו לדמות שנויה במחלוקת בציבור הפלסטיני. 

דאחלן כיהן כשר פנים בממשלה הפלסטינית בשנת 2003 וכנציגה של חאן יונס ברשימת פת"ח בבחירות למועצה המחוקקת. הוא הפך לאחד הדוברים הבולטים של פת"ח כנגד ממשלת חמאס. בשנת 2009 נבחר כחבר הוועד המרכזי של פת"ח והפך לדמות מפתח בארגון – אך כעבור שנתיים הוגלה ביחד עם משפחתו, על ידי מחמוד עבאס, לאיחוד האמירויות, לאחר שעבאס גילה שדאחלן פועל להדחתו. 

היום משמש דחלאן כיועצו המיוחד של יורש העצר באבו דאבי. הוא מכחיש את השמועות על כך שהוא מתכנן לעמוד בראש רשות פלסטינית מחודשת, אך הוא ממשיך לדבר כנגד חמאס וכנגד מחמוד עבאס. בריאיון לאחר פרוץ מלחמת השבעה באוקטובר אמר: "כולם חייבים לתת דין וחשבון על ההרס ברצועת עזה, הראשונים הם אנשי הרשות הפלסטינית במוקטעה. אותה מתקפה היא קשה לישראל ומצד שני הביאה הרס מוחלט לרצועה. יכול להיות שזה יביא לתקווה לדו-קיום בין שני העמים או שער לגיהינום חדשה ומערבולת של אלימות דו-צדדית ונקמה". עוד אמר כי "ישראל צריכה להושיט יד לשלום ולא לנקמה".

הנייה, ראש הלשכה המדינית של חמאס, נולד במחנה הפליטים אל-שאטי שבעזה. הוא מנהל את הזרוע המדינית של חמאס החל משנת 2017.  קודם לכן כיהן כראש ממשלת הרשות הפלסטינית החמישית, אך פוטר מתפקידו לאחר ההפיכה בעזה בעקבות העימותים ברצועה. עבאס החליפו בסאלם פיאד. חמאס סירב לקבל את פיטוריו תחת הטענה שמדובר במהלך בלתי חוקי והנייה המשיך לשלוט ברצועת עזה כראש ממשלה דה-פקטו, בעוד פיאד שולט בגדה המערבית. כיום מתגורר הנייה בקטר יחד עם משפחתו.

"אין לו הרבה תמיכה בעם", אומרת מאייס על הנייה. "הוא נתפס כמיליארדר שאפילו לא גר פה. אנשים רואים אותו כמנותק, חסר לגיטימציה". מאייס מוסיפה שמחקר מעניין שנעשה מראה כי סינוואר, מנהיג הזרוע הצבאית של חמאס, מקבל תמיכה רחבה הרבה יותר מהנייה. "אפשר להסיק מזה שהפעולות של חמאס נראות לפחות כניסיון לפעול לטובת הפלסטינים", מאייס מוסיפה גם שהיא עצמה ממש לא מצדיקה ולא תומכת בפעולות של חמאס. 

התפטרותו של אשתייה מראה שגם הנהגת הרשות מבינה שעבור שנדרש שינוי מהותי בממשלה. מחליפו של אשתייה כראש ממשלת הרשות, מוחמד מוסטפא, כלכלן במקצועו, מייצג את המגמה הנוכחית – ממשלה פלסטינית טכנוקרטית. 

"עכשיו, כשמצאו מחליף לאשתייה, יש רצון לעשות רפורמה נרחבת בממשלה" אומרת מאייס, "אבל זה עדיין בהתאם לסטנדרטים של ישראל ושל אמריקה. כלומר, יש מנגנונים חיצוניים שפועלים להבטיח שמירה על הסטטוס קוו, דבר שהופך שינוי אמיתי לכמעט בלתי אפשרי". במילים אחרות, על אך הצורך האקוטי בשינוי, נראה שאנשים אמנם משתנים, אך המדיניות נשארת על כנה.

בעקבות המלחמה, הרשות מאבדת יותר ויותר תמיכה ואמון מקרב האזרחים הפלסטינים. "כשבית החולים הופצץ בתחילת המלחמה, אנשים יצאו לרחובות להפגין כנגד הרשות", אומרת מאייס ומספרת על הדרך שהיא צריכה לעשות כדי לבקר את משפחתה בשכם, כשהיא גרה ברמאללה. "לכל אורך הגדה קמו מחסומים של צה"ל. דרך שלוקחת חצי שעה בזמנים רגילים, לוקחת כרגע ארבע שעות במקרה הטוב. לאחרונה החלו חיילים גם להחרים לנו את הטלפונים ולעבור לנו על הצ'אטים. ככל שהמצב הפוליטי מסתבך, כך הרשות הופכת לאשמה המרכזית", היא מסבירה. "אין לנו אף אחד שעובד עבורנו, התחושה היא שהרשות עובדת יחד עם הצבא הישראלי, נגדנו, ואנחנו נשארים חסרי הגנה. אבל אני באמת מאמינה ומקווה ששינוי יכול לבוא", אומרת מאייס, "שהדמוקרטיה תנצח".