ברכות 12 השבטים: "אחדות" בעיני המקורות

לפני מספר ימים צפיתי בסרטון קצר מתוך אייטם ששודר בערוץ 14. בסרטון מתראיינת אישה שהייתה בקהל התוכנית לינון מגל. היא קוראת לאחדות ובוחרת במילים הללו כדי לתאר אותה: "ביחד ננצח אבל… אנחנו קודם כל צריכים בשביל לנצח את האויב, לנצח את האויב מבפנים… בעזרת ה' יחד ננצח, אם תהיה אחדות, אנחנו מייחלים לזה…"

 

האויב מבפנים – "יש לנו אנשי רוח, ואנשי תרבות וספר שעושים ימים כלילות כדי להפיל את נתניהו, ובעזרת השם לא יצליחו כי הקדוש ברוך הוא נגע בו" מתוך ראיון בערוץ 14.

כלומר, "ביחד ננצח" משמעותו סימון והגדרה של אנשים מסוימים מקרב העם שלנו כ"אויבים" ו"אחדות" משמעותה השתקה והכנעה של אותם אויבים, שמעזים להשמיע קולות שונים. אחדות, בפרשנות הזו, הפכה בעצם לאחידות.

בהפגנה באשדוד נגד העברת משאיות סיוע הומניטרי לעזה, יצא לי לשוחח רבות עם נשים בעלות כיסויי ראש שהזכירו לי במראה וברוח את אותה האישה מהסרטון של ערוץ 14. כעיתונאית לא רציתי לדבר על דעותיי הפוליטיות. תפקידי היה לשמוע והן מצידן רק רצו שאני יאהב ואסכים עם כל מה שיש להן להגיד. ״אנחנו פה בשביל האחדות״, הן אמרו ״וכל העם חושב כמונו גם אם הוא לא פה״. האמנתי להן שהן באמת מאמינות בזה ושתיקתי מתפרשת כהודאה. גם כשהעזתי לקרוא תיגר ולו הכי קטן על מה שנראה בעיני כצעד לא אנושי, חסימת ציוד הומניטרי לאזרחים בעזה, הן עשו כל שביכולתן להוביל אותי בדרכי שיח פתלתלות אל נקודת ההסכמה של האין ברירה.

״מושקא את משלנו, מושקא״ הפצירו בי, אולי כדי להרגיע את עצמן שאני וכל העם מאחוריהן גם אם מילותיי המעטות הראו להן שזה לא לגמרי נכון. האמת שאותי לא הפחידה התהום המוסרית העמוקה הפעורה בינינו. מן היהדות לקחתי את הנינוחות שבחוסר ההסכמה, שאין מה לפחד והשוני רק מעיד על הפריה של השיח ועל האומץ להסתכל לאחר בעיניים ולהכיר בכך שגם הוא קיים. למדתי את זה מהעובדה הפשוטה כי 70 פנים לתורה והתאכזבתי לגלות שדווקא נשים שערכי היהדות הם נר לרגליהן מפספסות נקודה מהותית זו. שגם אם אני חס וחלילה בעד שהילדים בעזה לא ירעבו ללחם, אני עדיין אחת משלנו ולא לכולנו אותם הפנים.

חסימת משאיות ציוד הומניטרי לעזה בנמל אשדוד, פברואר 2024. צילום: אינס אוסרוף אבו סייף.

 

התפצלות עם ישראל לשבטים

"אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ״ (מלכים ה’,ה’)

לפני שבני ישראל יוצאים למסע הנדודים במדבר על מנת להפוך לעם ולבסוף גם להיכנס לארץ ישראל ומעט לפני פטירתו אוסף יעקב את שניים עשר בניו ומשפחותיהם ומברך אותם אחד אחד לפי דרכו. ברכת יעקב לבניו מגלמת את תחילת ההתפצלות של עם ישראל לשבטים. כל אחד מבניו של יעקב (ושניים מנכדיו, בני יוסף), יהפוך לשבט בפני עצמו. בברכותיו, מעניק יעקב לבניו, ראשי השבטים, משמעות, גורל ותפקיד בבניית האומה העתידית".

״רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת, וְיֶתֶר עָז; פַּחַז כַּמַּיִם אַל־תּוֹתַר״ (בראשית מ״ט, ד)

לראובן בנו הבכור פונה יעקב ומדגיש את בכרותו ואת מעלותיו הרבות בכוח וברוח. אבל, ממשיך יעקב ומזכיר לראובן את חטאו ששכב עם בלהה שהייתה אם אחיו ופילגש יעקב. יעקב מוכיח אותו על שהיה ממהר לכעוס ונתן ליצרו לגבור עליו. על כן שולל ממנו יעקב את שלושת הזכויות המגיעות לו: הבכורה, הכהונה והמלוכה. כפי שנראה שוב ושוב בפרשה, יעקב ("איש תם ויושב אוהלים"), תופס את תפקידי הבכורה, הכהונה והמלוכה, כתפקידים שדורשים אורח רוח. על כן, מי שנושא בהם חייב לדעת לכבוש את כעסו ולמשול ביצריו.

כיוון שבכורו ראובן נכשל בכך, הוא דואג להגביל את כוחו ומוודא שתפקידו בעם המתגבש יהיה ברור. בני שבט ראובן יהיו החלוצים במלחמות. לשם כך, יוסיף לו משה רבינו בברכתו לפני הכניסה לארץ ברכת הגנה מיוחדת: ״יחי ראובן ואל ימות״ (דברים ל״ג, ו’)

״שִׁמְע֥וֹן וְלֵוִ֖י אַחִ֑ים כְּלֵ֥י חָמָ֖ס מְכֵרֹֽתֵיהֶֽם. בְּסֹדָם֙ אַל־תָּבֹ֣א נַפְשִׁ֔י בִּקְהָלָ֖ם אַל־תֵּחַ֣ד כְּבֹדִ֑י כִּ֤י בְאַפָּם֙ הָ֣רְגוּ אִ֔ישׁ וּבִרְצֹנָ֖ם עִקְּרוּ־שֽׁוֹר. אָר֤וּר אַפָּם֙ כִּ֣י עָ֔ז וְעֶבְרָתָ֖ם כִּ֣י קָשָׁ֑תָה אֲחַלְּקֵ֣ם בְּיַֽעֲקֹ֔ב וַֽאֲפִיצֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵֽל״ (בראשית מ״ט, ה-ז)

שמעון ולוי, המוכרים לנו מפרשת דינה (בראשית ל"ד), עוררו את חמתו של יעקב עליהם כאשר כנקמה על אונס אחותם (דינה) בידי שכם וחמור, הרגו את כל אנשי שכם – בשעה שאלו היו חלשים אחרי שביצעו בעצמם ברית מילה, כדי לכפר על מעשיהם.

המעשה היה בעיני יעקב לא מידתי, לא מוסרי ומיותר. יתרה מכך, העובדה שניצלו את חולשתם של אנשי שכם ואת האמון שרכשו ליעקב, פגע במעמדו של יעקב בקרב עמי האזור, כאיש אלוקים בעל עמדה אמונית ומוסרית. האירוע הזה, מסביר יעקב לבניו, חושף את משפחתם לפגיעה.

במעמד הברכות, חוזר יעקב לאותו מעשה. הוא מדגיש את השפעתם הרעה האחד על השני ומוכיח אותם על כך שבכעסם ובמעשיהם הפכו לאיש אחד. גם באירוע מכירת יוסף וגם באירוע של הריגת אנשי שכם, פעלו השניים במהירות, ללא מחשבה, מתוך רגשות נקם וכעס. מסיבה זו, מייעד להם יעקב גורל שונה משאר השבטים ולמעשה, לא מעניק להם נחלה בארץ ישראל

.

התפצלות עם ישראל לשבטים וחלוקת הנחלות. נחלת שמעון נבלעה בנחלתו של שבט יהודה ועריו נותרו ללא סימון גבולות. תמונה מתוך ויקיפדיה.

אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל

בני שבט שמעון ילמדו תינוקות ומפאת עבודתם יהיו מפוזרים בארץ, בני שבט לוי לא יקבלו נחלה קבועה ויסתובבו בשדות לאסוף תרומות ומעשרות, מהם יחיו. הרציונל של יעקב היה לגזור עליהם נדודים ובך לנטוע בהם תכונות של ענווה ושפלות רוח המאפיינות דרך חיים זאת. זוהי תשובתו לתכונותיהם ההרסניות: עזות, חוצפה, פזיזות וחמימות מוח שהן התולדות של היוהרה.

״יְהוּדָ֗ה אַתָּה֙ יוֹד֣וּךָ אַחֶ֔יךָ יָֽדְךָ֖ בְּעֹ֣רֶף אֹֽיְבֶ֑יךָ יִשְׁתַּֽחֲו֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֥י אָבִֽיךָ״ (שם, ח)

בפני יהודה מדגיש יעקב את תכונת ההודאה הבולטת בו ומברך אותו שכשם שהודה במעשה תמר כך השבטים יודו במעלותיו וימליכו אותו עליהם ברצון. מכוח מעלותיו הטובות ומידת האמת זכה יהודה בברכת המלכות.

עוד אומר יעקב, אחיך יקראו בשמך, שאם ישאלו אדם מי הוא? לא יגיד אני ראובני או אני זבולוני, אלא יהודי, על שם יהודה. בניגוד לשאר השבטים, יהודה התעלה על מידותיו במכירת יוסף ואף הודה במעשה תמר. מעשים אלו גרמו ליעקב להאמין כי יש בו את התכונות הנדרשות כדי למלוך על עם ישראל בעתיד.

״זְבוּלֻ֕ן לְח֥וֹף יַמִּ֖ים יִשְׁכֹּ֑ן וְהוּא֙ לְח֣וֹף אֳנִיֹּ֔ת וְיַרְכָת֖וֹ עַל־צִידֹֽן״ (שם, ט)

זבולון קיבל מיעקב נחלה ליד הים והתברך במשלח ידו. פרנסתו תהיה כרוכה בים, בעסק הספנות. יעקב מברך אותו בישוב הדעת ולא בפיזור הנפש, כדרך הסוחרים, הנוסעים והמטלטלים בדרכים.

את זבולון הוא מברך קודם שמברך את יששכר, על אף שיששכר גדול יותר. הרד"ק מסביר זאת בכך, ששני שבטים אלה יועדו על ידי יעקב לשותפות חיים. יששכר יהיה יושב אוהלים וילמד תורה וזבולון יצא לעבוד גם עבור אנשי שבט יששכר – שילמדו תורה עבור כל עם ישראל. מסיבה זו בירך יעקב את זבולון ראשון, כיוון שנחלתו ופרנסתו הן התנאי המקדים לכך שיששכר יוכל לעסוק בתורה בנחת. גם בברכת משה טרם הכניסה לארץ התברכו שני השבטים הללו ביחד, לפי שעתידם כרוך האחד בשני, אחד יעסוק בתורה והשני בעבודה. ״שְׂמַ֥ח זְבוּלֻ֖ן בְּצֵאתֶ֑ךָ וְיִשָּׂשכָ֖ר בְּאֹֽהָלֶֽיךָ״ (דברים, ל״ג, י״ח)

לדן ולגד ניתנו תפקידי הלוחמה והכיבוש. אשר ונפתלי בורכו בשפע רב של נחלה פורייה ועבודת כפיים. יוסף, חביבו של יעקב קיבל ממנו ברכה מפורטת וארוכה המפרטת את התלאות שעבר על ידי אחיו וכיצד עמד בגבורה ובענווה בכולם. מכיוון שסלח לאחיו ואף כלכל אותם בשנות הבצורה והרעב, זכה יוסף לברכה מורחבת ולשתי נחלות נפרדות בארץ על שם שני בניו – מנשה ואפרים. בנימין הקטן בורך בנחלה קדושה, בה יבנה בית המקדש וממנה יצאו מלכי ישראל בעתיד (שאול) וכן מושיעי עם ישראל בגלות (מרדכי ואסתר).

"ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים"

שאלת הכוח

חלוקת עם ישראל לשבטים וברכתו של יעקב לכל שבט, סוללת דרך מעניינת ואפשרית לשלטון יהודי בארץ ישראל. ללא שלטון יחיד או היררכיה, אלא שלכל שבט יש תפקיד וכל אחד ואחד מהשבטים חשוב למרקם הכולל של העם.

יעקב ייעד ברכות נפרדות לכל שבט, על אף שיכול היה להסתפק בברכה כוללנית יותר. במעשה הזה ניתן לראות כוונה וגם הכוונה לכל שבט, בעיקר לשבטים של הבנים ה"בעייתיים", שהיו זקוקים בעיניו להגדרות ולגבולות. במעמד הפיכת בניו לעם אחד, בוחר יעקב להדגיש את המעלות של כל שבט, לסמן את הדורש תיקון ולהעניק גורלות שיאפשרו אחדות מתוך היפרדות. כך הוא יוצר עם שנולד מתוך מרקם ואיש לא מסומן בו כ"אויב".

בתמונה: ברכת יעקב לבניו, Harry Anderson

גם יעקב וגם משה, טרם הכניסה לארץ, אצרו בברכותיהם את שאלת החלוקה של הכוח. שבט יהודה קיבל כוח מלוכה מתוך מעלות של אמת ועבודת מידות. לעומת זאת, הבנים שזעמם משל בנם, כמו שמעון ולוי, קיבלו כוח מוגבל ומפוזר. כך בעצם נוטרלה מהם האפשרות לנצל את כוחם לרעה.

שבטים אחדים נועדו להיות סוחרים, אחרים נועדו להיות לוחמים, אנשי רוח, יושבי אוהלים. כך נדדו עם ישראל במדבר 40 שנה, שבטים שבטים, מקיפים את ארון הברית. בפרשת במדבר, כשמתואר סדר החניה המופתי של השבטים, מסופר על בלעם שרצה לקלל את בני ישראל אך נפעם מהמראה שנגלה אליו, של מרקמו של עם. וכך בירך: ״מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל״. (במדבר כ״ד, ה’)

בני ישראל יצאו ממצרים לאחר תקופת עבדות לפרעה. במשך ארבעים שנים סבבו במדבר, חטאו בחטא העגל, קיבלו את עשרת הדברות, סבלו מחום ומתלאות. כעת ניתן לתאר לעצמנו שיהפכו לעם אחד ואחיד. אך גם בסוף המסע מצווה אלוקים את משה לחלק וליצור קבוצות בעם: ״איש על דגלו באותת לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו״ (במדבר ב, ב). גם כאן מתפזר שוב הכוח בקרב הקבוצות השונות בעם. זוהי מהותן של ברכות יעקב לשבטים – חלוקה נבונה של הכוח: מי שיודע להכיר בטעות ולעבוד על מידותיו יוכל למלוך, מי שלא מושל בזעם יאלץ לנדוד ומי שיוצא להתפרנס בחופים ובימים הרבים, ידאג גם לאלו מבני עמו שנותרו בבית, ללמוד ולהעשיר את הידע התורני, הקולקטיבי.

בחזרה לימינו

אנחנו חיים במדינה יהודית. יש שיאמרו היהודית ביותר שהייתה פה אי פעם. למה זה מרגיש כאילו אנו נחשפים רק לצד אחד של היהדות? ומי שטוענים את עצמם להיות הנציגים של אלוהים ואין בלתם הפכו את היהדות למכשיר לשימור הכוח ולא לכלי אמוני ומצפן מוסרי. ברכת יעקב לשבטים נוגדת את טעינת הכוח הזו לצד אחד ונישולו מן הצד האחר. פיזור הכוח הינו הכרחי כדי שהקולות לסיום המלחמה ולעסקת חטופים ישמעו ויענו. האפשרות לנהל שיח בין ניגודים בעלי כוח היא יהודית במהותה ומייצרת איזון הכרחי שכרגע מופר.

איך הפך השיח לאלים כל כך? איך התרחקנו כל כך מדרכי האמת הענווה והשלום אל דרכי המלחמה וההרג? מדוע שמעון ולוי הינם הקולות הדומיננטיים ולא יוסף או יהודה? האם אחדות משמעה אחידות? מקהלת קולות זהה שאין בה מקום לקולות שונים, חומלים, מוסריים. לא ילך העם שכוחו טמון דווקא ביכולתו להישאר יחד למרות השוני? החלוקה לשבטים מסמלת ניסיון לייצר איזונים ובלמים למנגנוני הכוח המרכזיים. זה בא לידי ביטוי בניכוס מחדש של היהדות. סיפוריה ולקחיה לא רק מנחים קבוצה אחת בעם אלא גם את המבקשים לשאוב ממנה ידע וכוח חומל, מאפשר, מודע לעצמו ולמגרעותיו. היהדות הפכה לסמל קיצון, חזית לוחמת אחת ומאוחדת. ולא היא לא כזאת. היא מלאה בפשרות, דיונים ומחלוקות. היא נשתמרה בזכות כוח הדיון והשיח, המתנגד ונחלק לעיתים, אבל עדיין שיח.

מילים כמו להביס, אויב וניצחון מוחלט הם צד אחד של היהדות שהפך לבלעדי בעוד שמילים כמו חלוקה, שיתוף, התדיינות ושלום נדחקות אל מחוץ לשוליים. החגיגות המופרעות בכנס לעידוד התיישבות בעזה מעידות יותר מכל שחלק גדול באוכלוסייה הפך שיכור לכוח שבידיו וגם אוחז ביהדות כבת ערובה. הכרה בכל חלקי האוכלוסייה, בערכים השונים ובתפיסות השונות עשויה להציל אותנו. הכרה בין היתר בצורך שלנו לחלוק את המרחב הגאוגרפי הזה עם שכנינו בכבוד ובשלום עשויה לאחד בינינו על אף השוני. הכבוד לשוני ולא השאיפה העקרה לאחידות, דווקא היא טומנת בתוכה את רעיון האחדות.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

חיילות המועמדות לתפקיד תצפיתניות מסרבות להתגייס לתפקיד והן נכנסו לכלא במעמד גיוסן. כתבת המשך למעצרן של חיילות מפי נ', שפנתה אלינו בעקבות הכתבה הקודמת. על תנאי המעצר והסירוב לשרת בתפקיד אך לא לכולן זה מתאפשר. נ' התחילה את ההכשרה למרות שהיא זכאי לתנאי שירות קרובים לבית.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.