ד”ר מנאל שלבי בת 48. אקטיביסטית פמיניסטית – פוליטית. חיפאית כבר 23 שנה. ״נולדתי בכפר ריינה בצפון. בגיל 25 עברתי לגור בחיפה. גדלתי בבית תומך שסיפק לי את היכולת לרכוש השכלה ולהיות שאפתנית עם ראש גדול ולחשוב רחוק. הבית שגדלתי בו אפשר לי ועודד אותי מאז שהייתי ילדה בת עשר להיות אקטיביסטית ומעורבת פוליטית".
איך את מגדירה את האקטיביזם שלך?
האקטיביזם שלי התחיל כחברה בבנק”י, ברית הנוער הקומוניסטי הישראלית. הייתי בכמה תפקידים בבנק”י וגם הייתי חברה במק”י ובחד״ש. בגיל ההתבגרות ואחרי שסיימתי תיכון, התחלתי להתעניין בעשייה פמיניסטית. בגיל 19 התחלתי להתנדב בקו למניעת אלימות במשפחה. ראיתי שהמקום הטבעי שלי והעשייה שלי נמשכים לכיוון של ערעור על יחסי הכוח המגדריים בפרט.
בימים אלה אני מנהלת את עמותת אד’אר: פורום אנשי ונשות מקצוע למאבק בפשעי רצח נשים. העמותה עוסקת ברצח נשים על רקע מגדרי מפרספקטיבה מקצועית. זו העבודה היומיומית שלי וגם הפעילות האקטיביסטית שלי. אנחנו בעמותה מתמקדות בעיקר במקרי רצח בחברה הערבית אבל השאיפה שלנו היא להגיע לכלל החברה הישראלית. העמותה לא מספקת שירותים ומענים ישירים לנשים עצמן אלא למטפלות/ים שלהן. אנחנו מעבירות הכשרות, הדרכות ומלוות צוותים מקצועיים המומחים לטיפול באלימות מגדרית בחברה הערבית.
חווית חיים מכוננת פוליטית:
אני מרגישה שעצם היותי ערבייה במדינה הזאת, זו חווית חיים מכוננת פוליטית. אני חלק מחברה שחווה גזענות, אפליה והדרה, אני כל הזמן שומעת וחשה את זה באווירה, במיוחד בתקופה הזו. גדלנו באזור שאין בו יהודים אבל נחשפתי דרך אבא שלי,שעבד הרבה באזור המרכז, לעולם ה״אחר״. עולם שיש לו שליטה על הכל במדינה; על המשאבים, הכוח, הכסף והעוצמה, אנשים שנמצאים במקום אחר לגמרי. בתור ילדה הייתי שואלת את עצמי איך זה שיש להם הכל ואנחנו לא?
במקביל, כשהייתי פעולה בבנק"י, כל הזמן היו דיונים והרצאות סביב הסוגייה הפלסטינית, על היותנו אזרחים במדינה שהינה יהודית, על היותנו חלק מהעם הפלסטיני, דיברנו על הכיבוש, על אי השוויון, על חוסר ההזדמנויות ועל יחסי הכוח במדינה.
כל זה כונן את הזהות הפוליטית שלי. העמקה בשאלת יחסי הכוח הובילה אותי להעמקה בשאלת יחסי הכוח בתוך המשפחה, יחסי הכוח המגדריים במיוחד בחברות פטריארכליות ולהעמקה בפמיניזם הרדיקלי – “האישי הוא הפוליטי” כי כל מה שקורה במשפחה זה השתקפות של יחסי כוח רחבים יותר; היהודים מול הערבים. הגברים מול הנשים, דרך העשייה שלי ניסיתי ועודני מנסה לערער על יחסי כוח אלה ולשנות את ההבניה הפוליטית והמגדרית בחברה.
מה המסר שלך:
בתקופה האחרונה, בעוצמתה של המלחמה האכזרית הזו, כל הישות והמשמעות של האדם התערערה. האדם בהיותו אדם. אני רוצה לקדם תפיסה שתחזיר את האדם והערך שלו למרכז. בנקודה הזו, בזמן הזה, הדבר הזה דורש התייחסות ומיקוד מחדש. במלחמה הזו חיי האדם הם לא כלום. המלחמה מסמסה את כל העבודה הפמיניסטית בכלל ואת העשייה הפמיניסטית הערבית היהודית המשותפת בפרט; כל הסולידריות והאחווה הנשית שעמלנו עליה ושדיברנו עליה שנים נחלשה והפכה להיות בשוליים, אנחנו צריכות לחשב מחדש את מסלול העשייה שלנו קודם כל כפמיניסטיות במדינה ולאחר מכן כשותפות באותו מאבק לשינוי יחסי הכוח.
איפה הערכים המשותפים לכל הנשים? ערך השוויון שמעל הכל? צריך להבנות מחדש את הפמיניזם ואת התנועה הפמיניסטית שבה זכויות הנשים הן זכויות אדם, פמיניזם רדיקלי אמיתי שיערער על כל מערכות הכוח הקיימות ויחזיר את הערכים של האמונה באדם וחשיבותו למרכז.
מה השתנה מאז המלחמה?
שמעתי דברים קשים על העם שלי. המלחמה הזו חידדה עד כמה שהחיים שלנו כפלסטינים אזרחי המדינה ופלסטינים בכלל, אינם חשובים. אנחנו בתור נשים הלכנו כל אחת למחנה שלה וצידדנו כל אחת בעם שלה. זה הפך אותנו לחלק מקולקטיב לאומי ופוליטי ולא מובילות ומתוות דרך.
המלחמה הזו ערערה את הישות שלנו לא רק כנשים אלא כבני אדם, היא מלחמה קשה בכל רובד מהרבדים של החיים שלנו כפלסטינים אזרחי המדינה; עלינו, על קיומנו, על זהותנו ועל שפתנו.
בשבוע-שבועיים הראשונים של המלחמה, לא דיברנו ערבית. בחיפה, "מעוז הדו קיום". מעוז העשייה המשותפת. רק אחרי החודש הראשון, כשהפחד פחת והאנשים נרגעו, חזרנו לדבר בערבית בנוחות במרחב הציבורי החיפאי, אולם אני עדיין לא מרגישה בטוחה להביע את הדעה שלי ואת מה שאני חושבת בכל מקום ובכל פורום.
מדוע אני אמורה לחוש כך? ממתי אני כאקטיביסטית וכפמיניסטית צריכה לחשוב כמה פעמים לפני שאני מביעה דעה גם אם היא דעה טריוויאלית לחלוטין? מדוע אני בתור עובדת סוציאלית שעיקר העבודה שלי היא לעודד את האנשים להביע את רגשותים ואת חששותיהם, הייתי מנועה מלהביע את הרגשות שלי בתחילת המלחמה? מצב זה מצביע על בעיה רצינית ועמוקה ביכולת שלנו כפמיניסטיות להנכיח את השיח שלנו, את הערכים שלנו ואת האמירה הפמיניסטית שלנו.
אני רואה לנגד עיני את המאבק הפמיניסטי ככזה שקודם לכל. אני סבורה שאם היה פמיניזם אמיתי ואם הערכים היו מחלחלים לחברה ומבנים אותה מחדש, לא היינו מגיעים למצב של מלחמה. כל משבר פוליטי וכל מלחמה בה שולטים הגברים היא מבחינתי כישלון לפמיניזם, כל מלחמה מעמידה את הפמיניזם במבחן והוא תמיד נכשל. זה אומר שאנחנו צריכות לבדוק מחדש האם באמת אנחנו מקיימות פמיניזם רדיקלי? האם הפרקטיקות שלנו הן רדיקליות באמת? למה אנחנו תמיד בשוליים כשיש משבר לאומי בו רק הגברים מחליטים? ואם אנחנו בשוליים בכל משבר לאומי זה אומר שלא הצלחנו כל השנים האלה להביא את ערכינו ואת המסרים שלנו למרכז. לא שינינו יחסי כוח מבפנים. לא הצלחנו להתגבר על ההגמוניה הגברית בחברה הישראלית ובחברה הערבית.
חושבים שפמיניזם מתייחס אך ורק לנשים, אבל הפמיניזם מבחינתי הוא דרך חיים והוא קודם כל מאבק לזכויות אדם, יש בו התייחסות לכל רובד ורובד בחיי כל חברה באשר היא. לכלכלה לפוליטיקה, לעשייה חברתית והתרבותית. בעיקר התייחסות ליחסי הכוח ולפוליטיקה והדרך בה צריכים מוקדי קבלת ההחלטות להתנהל.
יש לנו עוד דרך ארוכה לעשות.
הטוב:
עבודה אקטיביסטית היא שליחות עם משמעות. את משפיעה ברמת המיקרו על אנשים מסביבך וגם יש בתקווה השפעה על התודעה על ההבנות על התפיסות. שינוי חלק מהתפיסות אצל חלק מהנשים והאנשים.
הרע:
החברה מתעדפת קודם כל גברים ואת ההחלטות שלהם. הסיפור המגדרי עדיין לא בתודעה של מקבלי ההחלטות. הסדר החברתי הוא מאוד פטריארכלי. לא השפענו על השיח הגברי. אנחנו עדיין בשולי השוליים מבחינת קביעת הסדר חברתי והפוליטי שיכול לשנות את יחסי הכוח בתוך החברה. אנחנו מדברות על -70-60 שנה של עשייה פמיניסטית בארץ ובעולם, אך אירוע לאומי רציני אנחנו מודרות מהשולחן והפמיניזם בנסיגה.
השכר:
נשים פמיניסטיות עושות הרבה בהתנדבות או בשכר נמוך. מצופה מאיתנו עדיין להמשיך לעבוד בחינם. אנחנו מתביישות לשאול ולשאת ולתת על השכר. אנחנו גם משלמות מחיר סיזיפי בחיים שלנו, בכוחות ובאנרגיות שלנו. יש מאבקי כוח כל הזמן. זה מייאש כי את משלמת מחיר והמערכת לא משתנה. אנחנו חיות בעולם שבו עדיין מצופה מגברים להוביל ולהביא את הכסף. נשים מודרות מהנושא הכלכלי ובסוף זה מה שקובע את הסדר החברתי. אני מנסה להיות אופטימית ולקוות שלא נתבייש יום אחד להעיז להפוך את הכל על פיו.
מנאל שלבי I צילום: מוריה רבאני
מה החלום שלך?
החלום שלי כרגע הוא שערך אדם יחזור להיות ערך עליון. שחיי אדם לא יהיו משהו זול שמשתמשים בו בשביל אינטרסים פוליטיים. החלום הזה שהולך ומתרחק מאז שהתחילה המלחמה. שהעם שלי ישתחרר מהכיבוש כי אם זה לא יקרה, כולנו פה, ישראלים ופלסטינים נמשיך לסבול. הלוואי שכל אדם שסובל מעול הכיבוש או מכל דיכוי שהוא, ישתחרר. החלום שלי הוא שנצליח להפיק לקחים אחרי המלחמה הזו ונעבוד כדי לחזק את ערכי הפמיניזם הרדיקלי. נעמוד חזקות נגד כל דיכוי באשר הוא ונגיד בכל הכוח שאני נגד כל דיכוי. זה לא פמיניסטי לשלוח אנשים להרוג בעזה וזה גם לא פמיניסטי להתעלם מאלימות מינית או כל סוג אחר של אלימות שהתרחשה בשבעה באוקטובר. .
על המדור החדש
המדור בְּפָנַיִךְ נולד מתוך הכשרת הכותבות של פוליטיקלי קוראת ומתוך הכרה שבשעת קצה זו צומחות בתוכנו נשים מנהיגות ואמיצות המסרבות לשתוק אל מול השיח האלים הדומיננטי, מדברות שיח אלטרנטיבי וסוללות דרך לשינוי בשטח. הן מעלות את מודעות הציבור לסוגיות פוליטיות וחברתיות שנותרו ללא מענה מתחילת המלחמה. יוצרות אקטיביזם פוליטי יש מאין. דווקא מתוך הייאוש הן מוצאות נקודות אור להיאחז בהן למען אפשרות לדמיין עתיד טוב יותר. אנו מבקשות לשים אותן בפורנט ולהעלות על נס את פועלן החשוב בזירה הציבורית. בכל שבוע תעלה לאתר כתבת ראיון קצרה שערכנו איתן יחד עם תמונת פרופיל המשקפת את המקום ממנו הן יוצאות לעשייה החברתית החשובה שלהן. אנו מודות לכל הנשים המדהימות שהסכימו להשתתף במדור.
צלמת אורחת: מוריה רבאני
