נ', תל אביבית בת 45, נעצרה ע"י המשטרה כבר 7 פעמים, בעקבות השתתפות בפעילויות מחאה. "המטרה שעומדת לפניי מאד ברורה לי", היא מסבירה בטון ענייני, "אני יודעת מה אני עושה ומה המחיר הצפוי. המעצרים הללו עדיין לא השפיעו עלי נפשית, ובטח שלא ערערו את המוטיבציה שלי לפעול בשטח".
נ' פעילה בכמה קבוצות מחאה, העוסקות בנושא ההפיכה המשטרית ובעניין החזרת החטופים והחטופות. לתנועת "משנים כיוון", הגיעה לפני כשנתיים, בתקופת המחאה כנגד ההפיכה המשטרית. "הם הצהירו על עצמם כקבוצה ששואפת לעסוק בנושאים גלובליים וארוכי טווח, כמו אקלים וחברה, והתאים לי להצטרף לתנועה שהרעיונות שלה צופים למרחק. כאשר נפתחו מטעמם הדרכות שמנחות התנגדות אזרחית בלתי אלימה, הגעתי לשמוע, ומאז הקשר איתם נמשך".
נ' מסבירה שהייחודיות של "משנים כיוון", באה לידי ביטוי בפעולותיה הממוקדות של התנועה. "אנחנו מנסים להיות בנוכחות משמעותית יותר מהפגנה כללית כלשהי. בדרך כלל אנו יוצרים מיצג ויזואלי במרחב, המדגיש חוק בעייתי שהממשלה מציעה, או שר כלשהו שפועל באופן בלתי דמוקרטי.
לא מזמן ביטאנו באופן ויזואלי את האופן שבו שרים מופעלים ע"י יריב לוין וקראנו לו "הבובות של לוין". בעזרת תמונות וחוטים המחשנו את ההרגשה שהוא שולט במעשיהם באופן שפוגע בציבור. כעקרון, פעולותינו אינן אלימות, אך מכיוון שלעיתים אנו חוסמים מעבר ציבורי כלשהו כדי להבהיר את הרעיון שלשמו התכנסנו, זה גורר תגובה משטרתית".
נ' מודה כי לאחרונה גובר החשש מאלימות מצד המשטרה, "במיוחד בגזרת ירושלים", היא מדגישה מניסיונה. "אבל מבחינתי, החשש ממעצר נמוך יותר מהפחד שאם לא נפעל ונתעקש – גורלנו ילך ויחמיר. המצפון שלי מוביל אותי לעשייה שהיא בעלת אימפקט חזק יותר מאשר הפגנה 'שגרתית', והפעולות שלנו מתוכננות כך שהן יצרו עניין וסיקור תקשורתי. בכל יציאה לשטח אני לוקחת בחשבון שיש סיכוי שאיעצר, אבל זה מחיר שכרגע אני יכולה לעמוד בו. למזלי, אני מקבלת תמיכה מהמעגל המשפחתי הקרוב שלי וגם מחבריי לעבודה, אני יודעת שלא אצל כל הפעילים המצב הוא כזה".
המעצר הראשון
לפני כשנה, נעצרה נ' לראשונה, ביחד עם עוד כעשרים פעיליםות של "משנים כיוון". המעצר התרחש בזמן מיצג של התנועה, כש-נ' ופעיליםות נוספיםות הדביקו עצמםן לרצפה. "המאבטח התהלך סביבנו בנמרצות והלהיט את האווירה. הוא קרא לשוטרים שדווקא הרגיעו אותו ופינו את כולם ללא אלימות מיותרת, וניתקו אותנו מהדבק בעזרת אצטון, בעדינות ראויה לציון".
השוטרים ניסו להוציא את הפעיליםות מהחניון האחורי אך בסופו של דבר, נאלצו להוציא אותםן מהכניסה הראשית, מה שזיכה אותםן בהד תקשורתי. החבורה, שכללה שתי נשים ושני גברים, הועברה לתחנת "מוריה" בירושלים.
"במהלך הנסיעה איש לא הציק לנו. בתחנה ישבנו ביחד, קיבלנו כריך, לא הכניסו אותנו לתאי מעצר. עברנו חקירה סטנדרטית ונתנו לנו לדבר עם עורך דין. בסופו של דבר לא עלינו למשפט ואף שוחררנו בתנאים קלים יחסית. הרגשתי שלא ממהרים לטפל בנו, אבל גם שלא מחזיקים אותנו בצורה מוגזמת".
המעצר הבא
המעצר השני שחוותה נ', ארע בעקבות פעולה של גרפיטי מחאתי. "היינו שתי נשים בסך הכל, וריססנו על הקיר משהו בנוגע לאשמת ביבי במחדל. בגלל חוסר ערנות שלנו, עמדנו במקום לא טוב והמשטרה תפסה אותנו. זה היה בערב יום שישי, ולמרות שאפשר היה לתת לנו קנס כספי ולשחרר אותנו, השוטר החליט לקחת אותנו לתחנה, לחקירה של כמה שעות. יצא שהעברנו שם את הלילה, אבל התיק נסגר".
המעצר השלישי היה מורכב וממושך יותר. בפברואר 2024, השתתפה נ' במיצג מחאה בכניסה לכנסת. המשטרה ניסתה לפנות אותםן אבל מספר פעילים התעקשו לא להתפנות. "בכל פעם שהורחקנו מהמקום, מצאנו דרך לחזור אליו".
לבסוף, נעצרו חמש פעילות שהובלו בניידת לתחנת "מוריה" בירושלים. הפעם, שאלות החקירה היו הזויות במיוחד. "החוקרת שאלה אותנו מי משלם לנו כדי שנצא להפגין – טענה שאמנם מופנית כלפינו בציבור, אבל את לא מצפה לשמוע אותה מחוקרת משטרה".
במהלך המעצר, נפצעה נ' בידה וביקשה שיביאו לה קרח, בקשתה לא נענתה. בנוסף, העצוריםות לא קיבלו אוכל ושתיה במשך שעות. "כשעורכת הדין הגיעה היא הדגישה את העובדה שלא טופלתי רפואית, אבל השוטרים לעגו לה והתייחסו לכך בקלות ראש. הרגשתי שהשוטרים איבדו את הסבלנות והחליטו להקשיח עמדות ולמתוח את הזמן". נ' משתהה בדבריה ומדגישה, "חקירה זו סיטואציה מלחיצה, את חוששת להגיד משהו שיפגע בחברים שלך".
בנווה תרצה
השוטרים טענו שעל החקירה להמשיך למחרת ולכן, הנשים שנעצרו בשעות הצהריים, נלקחו ל"נווה תרצה" למשך הלילה. "השוטרים ניצלו כל אפשרות כדי למרוח את הזמן. אולי רצו לתת לנו תחושה שזה חלק מהעונש… הנהיגה ל"נווה תרצה" הייתה פרועה, אבל בסך הכל לא חשנו באלימות מיוחדת", היא מוסיפה.
העצורות הגיעו ל"נווה תרצה" בשעה 1:30 בלילה ועברו תהליך קבלה שגרתי. הן הוכנסו לתא מעצר ואז הוצאו ממנו, אחת אחת, כדי לעבור חיפוש בעירום. "זו הייתה חוויה לא נעימה, אבל הייתה הרגשה שגם לשוטרת לא נעים בסיטואציה".
הן נדרשו להוריד שרוכים מנעליהן ולפשוט מגופן כל בגד עם כובע. עקב כך נתנו לחלקן בגדים חליפיים. את הציוד האישי, הכסף והתכשיטים הן הכניסו לשקית פקדון אטומה. בהמשך הן עברו בדיקה רפואית.
"בזמן הזה כבר היינו נורא רעבות, אבל אמרו לנו שיתנו לנו לאכול רק כשנסיים את כל התהליך. בסוף קבלנו לחם פרוס, קופסת גבינה לבנה ותפוחים. למעשה, כל מה שקרה היה לא צפוי מבחינתנו. אף אחד לא הכין אותנו לקראת השלבים שעומדים לפנינו, לא עורכת הדין שלנו וגם לא החוקרים או אנשי משטרה אחרים".
לאחר הבדיקה הרפואית, הוכנסו העצורות לשני תאי מעצר, בהן שהו שבע עצורות אחרות, שלא קשורות למחאה. "כאן קיבלנו את המציאות הקשה לפנים", נזכרת נ' בתחושותיה מהאירוע. "זה היה השלב שבו הבנו באילו תנאים חיות שם הנשים 'הקבועות'. הרצפה הרטובה, השירותים שנוזלים, מיטות קומתיים עלובות, וחלק מהמזרונים העבשים על הרצפה. זו הייתה תקופת הרמדאן, וכשלפנות בוקר הכניסו לעצורות המוסלמיות את הארוחה לפתיחת הצום, היה מצער להיווכח שגם הן קיבלו כמה פרוסות לחם עם גבינה. התנאים הנוראיים הללו בהחלט מייאשים, אבל מצד שני זה גם נתן לנו כוחות להמשיך", מבהירה נ' בנחרצות.
המציאות בפנים
בחמש בבוקר, לאחר שינה קצרה ביותר, הוקמו העצורות להמשך ההליך המשפטי. הציוד האישי הוחזר להן והן הובלו בחזרה לירושלים, לבית המשפט במגרש הרוסים.
"תהליך השחרור מ"נווה תרצה", נערך באופן לא מסודר. לפעמים המעברים ממקום למקום נעשו בצורה יחסית אנושית, אבל בבוקר הייתה לשוטרים פחות סבלנות". אומרת נ'.
במגרש הרוסים הושבו העצורות בתאי מעצרים מסריחים, יחד עם שתי שב"חיות פלסטינאיות, שמוחזקות שם כבר שבועיים. אחת מהן הייתה בת 70 בערך, והרגישה לא טוב. השנייה הייתה צעירה יותר, אם לעשרה ילדים.
"שוב המציאות בפנים שלך", אומרת נ'. "את מבינה שאותן מזיזים ממקום למקום, בלי הסברים. עם פרוטוקולים בעברית, כשהן לא מבינות מילה, חסרות אונים. בשלב מסוים היינו חדורות מטרה לסייע להן, ניסינו להשיג להן סיוע משפטי ואחת מאיתנו הסכימה לחתום להן ערבות. חשבתי כל הזמן מה עוברות עצורות 'רגילות', לעומתנו".
בצהריי היום, לאחר דיון משפטי, שוחררו נ' וחברותיה מהמעצר, בתנאים של הרחקה מהכנסת למשך 30 יום והרחקה מהפגנות לא חוקיות. "יצאתי בתחושה שזה היה מעצר מיותר ומוגזם, וחשבתי איך אפשר היה לנצל את הזמן הזה אחרת לטובת המחאה. אני יודעת שבכל מעצר שאחווה, העונש עלול להחמיר", מסבירה נ'. "במעצר האחרון שלי למשל, הייתה עליית מדרגה, כי שוחררתי בתנאי שאשהה כחמישה ימים במעצר בית, עם שני מפקחים באופן תמידי. כלומר, המעשים שלי גרמו לכך שגם אנשים אחרים סביבי נפגעו ושלמו מחיר. זה אמנם מעלה מחשבות על הזמן שלך ועל מה את מוכנה להשקיע בעניין, אבל את מרגישה שאלו סנקציות שלא בהכרח קשורות לעברה, כי בתכלס', אנחנו לא באמת מסוכנים למישהו".
"אני יודעת שיש פחד מאלימות שוטרים ומאווירה מתלהמת – אבל צריך לזכור שזה עניין של בחירה", מסכמת נ' את שיחתנו. "לא חייבים 'ללכת לקצה' או להיות בעין הסערה, אפשר לעמוד בשוליים של האירוע וללכת הביתה מתי שרוצים. בכל מחאה והפגנה יש מגוון של קולות ושל אנשים וזה מאפשר לבחור לאיזו אמירה את רוצה להיות שותפה. נכון – המשטרה מצמצמת את חופש הביטוי באופן גלוי, אבל לא כל מחאה צריכה להגיע למצב של פינוי משטרתי. והדברים שלי נוגעים גם לבעלי תפקידים במשטרה – אתם צריכים להבין שאתם נותני שירות לציבור, וגם אתם יכולים לבחור באיזה אופן לבצע את עבודתכם".
צילום תמונה ראשית: אורן זיו
