רעידות טקטוניות בשכונה

יום הזיכרון השני במלחמת האש, המחדל ותימרות העשן שהחלה ב-7 באוקטובר. לא נותרו מילים לתיאור התהומות אליהם גרר אותנו אותו יום מר. ממעמקי הכאב, האובדן, והבגידה המתמשכת בין המדינה לאזרחיה, ממעמקי הפרת האמונים בין מה שחשבנו שהוא ישות ארגונית ומוסרית כל שהיא, שדמיינו שתגן עלינו, על ילדינו ועל מה שנותר מהמוסר שלנו – אנו מציינות עוד יום זיכרון.

יום הזיכרון עצוב מנשוא. בדרך כלל הוא מוצמד לתקווה שמבליחה עם יום העצמאות. תקווה מתובלת בגאווה, בחגיגות, בחברים, בארוחות משותפות, במטס בשמיים. אבל השנה תהיה השנה השנייה שיום העצמאות מזדחל אחרי יום הזיכרון בעצלתיים. לא חוגגים. מציינים. בראש מורכן בשל (לפחות) 59 סיבות שנמקות במנהרות בעזה.

יום הזיכרון מעמת אותנו עם עוצמות של כאב ואנחנו מחפשות להיזכר בתכלית. להיזכר מדוע הכאב, איך הגענו לכאן ואיך לעזאזל עושים שלא יבואו עוד צעירים וצעירות מלאי חיים אל קברי אבן דוממים בבתי העלמין ברחבי הארץ.

השנה אני בוחרת להביט צפונה ומזרחה, להתפתחויות המתרחשות לצידנו, אצל שכנינו. בצל הייאוש והמחשבות האופפות את הזיכרון הקולקטיבי, אני רוצה להבחין בהזדמנויות ההיסטוריות שנראה שמתפתחות לנגד עינינו. אני רוצה להביט בפיכחון באותן הזדמנויות בזמן שהמדינה, מה שנותר מהמנהיגות הישראלית, בוחרת להסיט מהן מבט.

שלושה אירועים מכוננים התרחשו סביבנו בשבוע הקודם וקיבלו, במקרה הטוב, רסיסי כותרות. לבנון, סוריה והגדה המערבית.

להיות לא בסדר

הנשיא החדש של לבנון, ג'וזף עוון, שמונה בעקבות המלחמה האחרונה ובעקבות תחתית התחתיות אליה הגיעה לבנון אחרי שנים של שיתוק פוליטי וקריסה כלכלית, מוביל תפיסה של איחוד כלל הנשק שנמצא בלבנון, בידי צבא לבנון, על מנת לשקם את המדינה. הוא עושה זאת על רקע היעלמותו של נסראללה מהזירה ואיבוד הלגיטימציה של חיזבאללה בזירה הלבנונית.

עוון היה הרמטכ"ל של צבא לבנון והיכולת שלו להוביל את התפיסה הזו, מגיעה גם ממקור הסמכות והניסיון שלו בתפקידו הצבאי ומתוך היכרותו העמוקה עם צבא לבנון והרפורמות הנדרשות בו, על מנת שיוכל להגן על גבולה הדרומי של המדינה.

הגנה על גבולה הדרומי של לבנון היא "משימה" אותה לקח חיזבאללה על עצמו מאז מלחמת לבנון הראשונה. כמובן, מאז תפס חיזבאללה את הגבול, הוא מסב רק הפסדים וחורבן לתושבי לבנון כולה. כעת, מזהה עוון הזדמנות היסטורית, הנובעת הן מנפילתו של אסד בסוריה השכנה והן מחולשתן של חיזבאללה ושל הציר האיראני, להשיב את לבנון לידיים לבנוניות.

ליאלי ביירות

במשך שנים סוריה וישראל התערבו בפוליטיקה הפנימית של ביירות. כך גם איראן, באמצעות חיזבאללה. ישראל יצאה מהמשחק והחלישה בדרכה את חיזבאללה – ובכך את איראן. בסוריה, אחמד א-שרע ("אל ג'ולאני") סגר את צירי הברחת הנשק הקרקעיים דרך סוריה ללבנון ומחזר נמרצות אחר תמיכת מדינות ערב הסוניות ומדינות המערב.

לראשונה מזה עשרות שנים, אין אף מדינה או שחקן פוליטי חיצוני אחר, התוקעים את ידיהם במעמקי הפוליטיקה הלבנונית ובוחשים בה לפי האינטרסים שלהם. בתוך ההזדמנות הזו, קורא ג'וזף עוון להעברת הנשק של חיזבאללה לידי צבא לבנון ולהצטרפות של חיילי חיזבאללה לצבא, בתהליך מסודר.

"כל עוד ארה"ב מחמשת את ישראל, תמשיך איראן לחמש את חיזבאללה ונשק ההתנגדות", צייץ שגריר איראן בלבנון בשבוע שעבר. לכאורה ציוץ שגרתי – שהתגובה אליו בלתי שגרתית בעליל: שר החוץ הלבנוני מגנה בתוקף את אמירתו של השגריר האיראני וקורא אותו לנזיפה דיפלומטית. לא פחות.

האירוע הזה לעולם לא היה מתרחש בממשלת לבנון של לפני ה-7 באוקטובר, הכפופה לכל פטרון, המשפילה מבט בפני כל שחקן מעט חזק יותר. ממשלת לבנון של ימינו קיבלה אומץ. אומץ של מי שמבינה שהשינויים הטקטוניים במזרח התיכון הביאו אותה לשינוי שורשי שעשוי להוביל לשיקום לבנון. הממשלה הלבנונית, לראשונה מזה עשורים, עומדת סוף סוף על רגליה האחוריות.

הלבנונים מזהים את ההזדמנות החד פעמית הזו – ומדברים. ובתוך הציבור הלבנוני, רוחש שיח פנימי אודות אפשרות הנורמליזציה עם ישראל.

רעידת אדמה.

שלום קולומביה

בשבוע שעבר אסף מחמוד עבאס את האספה הכללית של פת"ח והודיע לראשונה על מינוי סגנו. אבו מאזן, הנושק לגיל 90, לא שש לעשות זאת אבל נאלץ להיענות ללחץ ערבי (ובמיוחד סעודי) ולהודיע על מינוי יורש. הלחץ נבע גם בשל גילו המתקדם של מנהיג הרשות הפלסטינית אבל גם לאור הצורך בסיכום מתווה ליום שאחרי, בעזה.

כל השחקנים האזוריים מבינים ששיקום עזה ייקח לפחות עשור ומנהיגות פת"ח, שככל הנראה תהיה מעורבת בשיקום, חייבת להיות רלוונטית.

נאומו של אבו מאזן כלל פנייה ישירה לחמאס, פנייה שהפכה ויראלית: "תמסרו כבר את החטופים ואת הנשק שלכם יא בני כלבים!", קילל אבו מאזן בתסכולו. הוא מסיים את המשפט וזוכה למחיאות כפיים באולם מלא באנשי פת"ח. נכון שאלו תומכיו ומתנגדי חמאס, אך אמירה חד משמעית שכזו, על פירוז חמאס לצורך שיקום עזה ותושביה, על שחרור חטופים והשבתם לישראל, נאמרה בערבית, בקול ברור. לא באנגלית, לא באו"ם, לא בניסיון לרצות פטרון.

לאמירה הזו, בקונסטלציה הזו, יש משמעות אדירה. העם הפלסטיני בגדה ובעזה מקבל מסר חד משמעי ולא פתוח לפרשנות, על הדרך להוביל לסיום האלימות והסבל ברצועה.

בנוסף, לאחר מפגשיו עם מלך ירדן ועם גורמים בקואליציית מדינות ערב המתונות, העם הפלסטיני מבין שלאמירה של אבו מאזן יש תמיכה מעבר לגבולות החדר, מעבר לגבולות ארגון הפת"ח. לאמירה של אבו מאזן יש תמיכה ערבית, תמיכה של מדינות ערב המתונות שתמיכתן קריטית לשיקום עזה. מדינות התומכות באבו מאזן, וברשות הפלסטינית ויביאו את המיליארדים הדרושים לבניית עזה הן אלו הקוראות לפירוק חמאס מנשק.

רעידת אדמה.

איך בונים מדינות?

בשבוע שעבר נפגש אחמד א-שרע ("אל ג'ולאני"), עם חבר הקונגרס האמריקאי קורי מילס, שהגיע לסוריה. הם דנים בתנאים להסרת הסנקציות הכלכליות והמדיניות של ארה"ב מסוריה ובתוך כך, מעביר א-שרע מכתב לנשיא טראמפ.

כל מי שצופה באניגמה ושמה אחמד א-שרע מרותק מרצף מהלכיו של המנהיג שהפך מג'יהאדיסט בשורות אל-קאעדה למשחרר סוריה משלטון הרודנות של משפחת אל-אסד. א-שרע טווה בזהירות ובנחישות רשת קשרים וקואליציות שיוכלו לאפשר את שיקום ארצו החרבה משנים של מלחמת אזרחים הרסנית, בדרך הוא נפרד מהרבה אמיתות ערביות ארוכות שנים כמו ההתנגדות לישראל וההתרפסות בפני האיראנים.

א-שרע נפגש עם שורת מנהיגי מדינות ערב, בהם אבו-מאזן. הוא נפגש עם גורמים אירופאים ואמריקנים ופועל ללא לאות להכרה במדינתו, להסרת הסנקציות לצורך שיקום כלכלי קריטי שלה ולפעולה מתונה מול המיעוטים בארצו.

לאורך החודשים האחרונים הבהיר שוב ושוב שאינו מעוניין במלחמה עם ישראל, למרות התקיפות של צה"ל וההתמקמות שלו מחדש בתוך הטריטוריה הסורית.

בשיחה עם הנציג האמריקני, נדונו התנאים להסרת הסנקציות ובהם, שינוי היסטורי: ארגוני טרור פלסטינים לא יקבלו עוד חסות על אדמת סוריה. ימים לאחר מכן, אנו מדווחות על מעצר של בכירי ארגון הטרור "הג'יהאד האיסלמי", בדמשק. סיכול תקדימי.

ומה כתב א-שרע במכתב לנשיא ארה"ב? ובכן, א-שרע מציין ש"בתנאים המתאימים", מדינתו מעוניינת להצטרף להסכמי אברהם. קרי, לברית נורמליזציה. אם תרצו המילה שאסור להגיד בימים אלו: שלום, עם מדינת ישראל.

רעידת אדמה.

אשת העולם הגדול: סחר בבנות אדם במלחמת האזרחים בסוריה

אדמת ישראל עודה בוערת – והאדמה שסביבנו, במזרח התיכון הקרוב, רועדת ומשקשקת. אלו רעידות עומק שיש בהן גם סכנות, אך גם סדקים ברורים של הזדמנויות היסטוריות. פתח להסדרים מדיניים ולביצור ביטחון ארוך טווח, הכולל רכיבים צבאיים של הגנה, לצד רכיבים מדיניים של הסכמי פירוז מנשק.

הזדמנות להסכמות הדדיות עם אויבים ותיקים שהאינטרסים שלהם הופכים הדדיים. בהם כמיהה כמעט כוללת של עמים חבולים ותשושים ממלחמות, לעתיד אחר. כמעט כל עתיד, שאינו נטוע במלחמות ושנאה.

אם נסתכל על ההתפתחויות סביבנו, תוך דמיון של מנהיגות ישראלית בעלת חזון ואסטרטגיה שתקום מהריסות ה-7 באוקטובר, נזהה כאן את ההזדמנות ההיסטורית. כאשר המנהיגים השליטים היום בלבנון, בסוריה וברשות הפלסטינית מתבטאים כך, זה הזמן לעצור, להתבונן ולדמיין, באופן מעשי, איך הסכמים עתידיים, ומהלך אזורי כזה יכול להיראות. איך ישראל של עוד 50 או 100 שנים תוכל באמת לשרוד ולהתקיים בבטחה ושלום. כי לחיות על חרב זה לא חזון.

דמיינו קואליציה אזורית ובינלאומית בהובלה סעודית, צרפתית ואמריקאית, המובילה להסכמי סיום סכסוך, הסכמי נורמליזציה ואולי אף שלום, בין ישראל ללבנון ובין ישראל לסוריה. באותו הדמיון ראו את אותה קואליציה ממנפת את כוחה ומשאביה לשיקום רצועת עזה – בתנאי שחמאס ופעיליו יוצאים מהרצועה (אפשרות שחמאס העלתה השבוע במתווה סיום הלחימה המצרי), נפרדים מנשקם ומעבירים את האחריות השלטונית לרשות הפלסטינית (כי ואקום שלטוני זה לא פחות גרוע מחמאס).

תארו לכן את אותה הקואליציה מביאה להקלה, לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בשלבים. תוך הבטחת ביטחון לשני הצדדים.

כשמניחים את הדמיון הזה על תפיסת ביטחון מעודכנת וסדורה המכירה בכשלי מחדל ה-7 באוקטובר, במגבלות הכוח של ישראל, של צבאה, של החברה הישראלית, של אנשי ונשות המילואים ושל המגזרים הלא-מתגייסים, מבינים שזו כמעט האופציה היחידה. כל אופציה אחרת נטועה בהיבריס שלנצח נילחם, ושלנצח נצליח להכות בעליונות את אויבינו. ובכן, ההיבריס הוא רכיב חמקמק שאנו עלולים להתמכר לו שוב בהינף מבצע ביפרים אחד.

כשנעמוד בשתי הצפירות השבוע, כשנקרא שוב את סיפורי העלומים שנקטפו, הא.נשים שנפלו שאת משפחותיהם אין שום מילה שתנחם, עלינו לזכור שהשכונה שלנו עוברת שינוי. עלינו לזכור שיש כאן הזדמנות לשינוי טקטוני, לעתיד אחר לנו ולאזור. ושעלינו להיות חלק מהשינוי הזה.

זהו לא חלום נאיבי. אין פה קריאה לשתות קפה בדמשק או לאכול בקלאווה בביירות. בישראל של אחרי מלחמת ה-7 באוקטובר נסתפק בהסכמים קרים, עם ערבויות בינלאומיות שיבטיחו גבולות שקטים ועתיד סביר לילדים.

חיים.

לא עוד ילדים מתים.