שלום קולומביה

מה זה משנה מה אנחנו חושבות אנחנו הרי לא במשלחת המשא ומתן בקטר ולא בבור בקריה. תקועות בעוטף קריה, רואות את ארץ מוקדי קבלת ההחלטות, מוקדי המשחק בגורלות, אך רגלינו לא דורכות בה.

חזרתי השבוע מביקור בקולומביה. המדינה, לא האוניברסיטה. מדינה בה מציינים השנה תשע שנים להסכם השלום בין הממשלה לבין ארגון המורדים הצבאי הגדול ביותר שפעל בתוכה, שהיה בנוי ממשהו בין קרטל סמים חובק עולם לצבא גרילה – ה"פארק" (FARK –Revolutionary Armed Forces of Colombia)

בין סיורים על הקונפליקט הקולומביאני, פגישה עם נשות מקצוע מהאו"ם ומצבא קולומביה לשעבר, טיילתי במדינה שהחדשות הרעות עליה הן בעבר. אבל המלחמה והדיה קרובים מאוד, השלום עוד מלא מתחים, הממשלים המתחלפים עוד שנויים במחלוקת בכל הקשור לטיפול במשילות ובנטרול המליציות הפועלות במדינה. אבל קולומביה של שנת 2025 היא מדינה שאין בה מלחמה פעילה. יש בה עוד אינספור בעיות, אבל הסכם השלום העלה את רמת הביטחון בה לאזרחים, הכלכלה שלה מתחילה להתייצב והיא מוצפת בתיירים.

בין בוגוטה הקוסמופוליטית וחופי קרטחנה הקריביים, חשתי את הברכה של הארץ. קולומביה התברכה באדמה פורייה בה גדל מגוון אדיר של פירות. קולומביה היא גם יצואנית הפרחים מהגדולות ביותר לארה"ב ויש בה מאתיים מכרות של אבני חן, שמייצאות 80% מאבני האמרלד לעולם. הקפה הקולומביאני גדל בגובה ובאדמה המדויקים וכך גם צמח הקוקה, ממנו מופק הקוקאין.

קולומביה, על חופי האוקיאנוס האטלנטי והשקט, תחת רכס הרי האנדים הנמתח עד אליה, היא מדינה עשירה במשאבים טבעיים.

סכסוכים מגיעים כשיש שפע, או כשיש מחסור. והמלחמה היא תמיד מלחמה על משאבים. כך, הברכה של קולומביה הייתה במשך עשורים, גם הקללה שלה.

בשנות ה-70, אחרי מלחמת וייטנאם, הביקוש לסמים בארה"ב עלה פלאים. הקרטלים בקולומביה זיהו את ההזדמנות וביחד עם משלוחי הפירות והפרחים, החלו לייצא לארה"ב סמים, ובכמויות. גונזלו רודריגז ופבלו אסקובר ייסדו את אימפריית הסמים שלהם, קרטל מדיג'ין, ומשלוחים שיוצאים על סירה מסנטה מרתה שבים הקריבי מגיעים לפלורידה בקלות.

בשנות ה-80, דורג אסקובר כאדם הרביעי בעושרו בעולם. בשנים הללו, צבאות פרטיים המשיכו לקום במדינה, ארגוני מורדים, ארגוני גרילה, הכל מהכל. המוני גברים עם נשק וסיבה להילחם. וגם גיאוגרפיה מתאימה: תוואי השטח הטופוגרפי בקולומביה, שרכסי האנדים חוצים אותה, מורכב ללחימה צבאית מסודרת – לקרטלים ולארגוני הגרילה היה יתרון מובנה על צבא קולומביה.

בשנות ה-80 גאו האלימות וההרג. מיליוני קולומביאנים נעקרו מהאזור הכפרי (האיזור החקלאי בו שלטו הקרטלים) על ידי ארגוני גרילה, אל ריכוזי הערים הגדולות, שם היה מעט בטוח יותר. פוליטיקאים שדיברו על החזרת משילות ומלחמה בקרטלים נרצחו. כך גם בשנות ה-90. קולומביה חדלה להיות מדינה ולמרות השפע שהתברכה בו, אוזלת היד שלה הפקירה את תושביה לרשתות וארגוני סמים וגרילה מיומנים.

נקודת המפנה הגיעה בשנות ה-90, אחרי רצף של התנקשויות ואלימות גואה, הסכימה קואליציה של מפלגות וארגונים על שלטון משותף. גם הסתלקותו מהזירה של אסקובר, ב-1993, תרמה לכך. בשנים הללו נעשה הניסיון הראשון לשיחות ולהסכם הפסקת המלחמה עם ארגוני הגרילה השונים, שפארק הוא הגדול בהם.

שיחות המשא ומתן עם פארק כשלו. בעקבות זאת, החליטה הממשלה לממן באופן מוגבר את הצבא ולחזקו, על מנת שיוכל להיאבק צבאית בארגוני הגרילה. בשנת 2011 נעשה ניסיון נוסף לשיחות פיוס ושלום אך הפעם, נבחרו שתי מתווכות, קובה ונורבגיה. מקורות האידיאולוגיה של פארק טמונים בקומוניזם ולכן, קובה היתה מתווכת אמינה עליהם. לממשלת קולומביה היה אמון בנורבגיה.

שש שנים ארכו שיחות ההסכם בהוואנה, בירת קובה עד שבשנת 2016 נחתם הסכם היסטורי ולו חלקים רבים: שיקום לוחמי גרילה לשעבר, תוכניות תעסוקה ורווחה המכשירות אותם לחיות חיים נורמטיביים, להתפרנס מעבודה חוקית ולכלכל את עצמם. אתגר נוסף, היה "להחזיר" לוחמים לשעבר, שאלימות היא ה"עיסוק" שלהם, לחיי משפחה. חלקם חיו שנים ארוכות בג'ונגלים מרוחקים ושכחו מהי מסגרת משפחתית.

חלק נוסף בהסכם, הוא החלק המגדרי. בשנות ה-80 החלו נשים רבות להצטרף לארגון הפארק. על פי ההערכה, בזמן חתימת ההסכם, 30% מלוחמי הארגון היו נשים. בשיחות השלום, לקחו חלק דיפלומטיות ונשים קולומביאניות משני צידי המתרס ובתוך ההסכם, הכירה ממשלת קולומביה בחשיבות תפקידן של נשים בסיום הסכסוך. סכסוך שאת מחיריו היקרים, הן שילמו בהמוניהן.

הממשלה פעלה למיצוי זכויותיהן של נשים באזורים הכפריים המרוחקים, שם שלטון המליציות והקרטלים גזר עליהן ועל ילדיהן המגויסים חיים שאינם חיים. בנוסף, משלבת קולומביה נשים גם בתהליך יישום ההסכם, השיקום, תכניות הפיוס ותהליכי ההחלמה.

ההסכם עבה מאד, כי תהליכי השיקום בו של הלוחמים ושל האזרחים, מפורטים מאד. גם התקציבים התומכים בהסכם מופנים ברובם לתהליכי השיקום והתמיכה באנשים. דה-רדיקליזציה היו קוראים לזה כאן. וגם דה-מיליטריזציה.

לאחר שש שנות משא ומתן ולאחר גיבוש ההסכם, הוא הובא למשאל עם. העם הקולומביאני היה חצוי וההסכם נדחה ברוב זעום. ההיסטוריה כמעט חמקה מבין האצבעות. האם חוזרים ללחימה?

לא.

שני הצדדים עברו כברת דרך של דם, יזע, דמעות. הם שבעו מהאלימות ולאחר ההפסד במשאל העם, הצהירו כי נותרו מחויבים לשלום. הצדדים ביצעו שינויים נוספים במתווה בהתאם לביקורת שעלתה במשאל ולבסוף, אישרו אותו בקונגרס הקולומביאני.

התוצאות המדהימות הן, שבתוך חמש שנים מחתימת ההסכם, כ-70,000 אנשי פארק פרשו מהארגון מרצונם. זה הישג עצום של ההסכם ושל ממשלת קולומביה.

מנהיגות שהקדישה עצמה לסיום לחימה וסכסוך, שעל אף שאיבדה את השלטון לאחר מכן, עשתה היסטוריה ודורות של א.נשים חיים מודיםות להם על כך.

תכניות שיקום מורכבות שלקחו דורות של חיילים, חיילות, לוחמים ולוחמות והפכו אותןם לאזרחיםות. שינוי הדרגתי שגם הם וגם המדינה היו זקוקים לו.

הבנה שאין הסכם חברתי-אזרחי שיכול להתגבש, לתת מענה ולהוביל לשינוי חברתי עמוק, ללא שילוב נשים. שהן המפסידות הגדולות ביותר של אזורי מלחמה וסכסוך. והמרוויחות הגדולות מאי המלחמה.

שהסכמי סיום לחימה ושלום, חווים מהמורות רבות, כי תעשיית המלחמה, שהשחקנים הקיצוניים ניזונים ממנה, מערימה קשיים ולא מוותרת בקלות. היא הכשילה את קולומביה בשנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000, אבל קולומביה לא ויתרה. היא עדיין חווה אתגרים רבים, של תקציב, של שלטון לא יציב, של מיליציות שעדיין לא חתמו על הסכם עם הממשלה. אבל היא נחלצה מהבור – בור מלחמת האזרחים והסכסוך האינסופי בו הייתה כלואה.

כעת, קולומביה מתחילה עידן של שיקום ושגשוג, היא מתפנה לאתגרים האזרחיים שלא יכלה לטפל בהם כשמלחמה תמידית הייתה מונפת כחרב על הגרון.

זה מה שנקרא "היום שאחרי". קשה לחמוק מהמחשבה שהתסריט הזה הוא האיום שמפחיד את ממשלת ישראל היום. לא מימון חמאס, לא מימון קטאר, לא מלחמה עם איראן. אלא סיום הלחימה וגיבוש עתיד אפשרי ונראה לעין של חיים, חף מלחימה.

איך בונים מדינות?

השבוע נכנסתי לאתרים המנטרים סכסוכים בעולם. קולומביה כבר לא מופיעה בהם. ישראל מופיעה פעמיים, בסכסוך עם פלסטין ובסכסוך עם איראן. מקום רביעי וחמישי אם התעניינתם.

הסכמי השלום אינם באופק ובבור הקריה יושבים מתכנני תמרוני הלחימה. בעוטף קריה יושביםות א.נשים שמתכננים את חילוץ החטופים החיים מהשבי כשהם עוד בחיים.

נכון, מורכבות הסכסוך הישראלי-פלסטיני רבה, אולם העמקה בסכסוכים אחרים מראה, שאין אף סכסוך פשוט. אנחנו לא מיוחדים – גם אם מחרחרי המלחמה הגדולים ביותר מנסים לגרום לנו לחשוב אחרת. עלינו לזכור שהאיום שהכי מפחיד אותם אינה המלחמה, אלא דווקא השלום.