ג'ודית באטלר מסגבירה

בפרוס חודש מרץ, מתדפקים על דלתותינו מכל עבר אירועי יום האישה; הרצאות, וובינרים וכמובן, שלל הנחות וקופונים. ברגשות מעורבים, רובנו ניגשות אל היום ומחפשות את עצמנו, או את הרובד הנוכחי שמתאר אותנו בתוך היום הזה. בתוך אירועי מלחמת ישראל-עזה, אני מחפשת את האישה עבורה אני רוצה לציין את היום הזה ואת האירועים שקידמו אותנו כמה צעדים קדימה בדרך אל חירות, שוויון וייצוג מלא.

בשבוע האחרון מסתובב ברשת קטע ויראלי של ג'ודית באטלר, פילוסופית פמיניסטית, חוקרת ספרות ומגדר שברזומה שלה ניתן למצוא תיאוריות פורצות דרך בתחומי מגדר ואת מה שהפך לתיאוריה הקווירית. באטלר היא אמריקאית ממוצא יהודי, קווירית, שמלמדת באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה. על פי תיאוריית המגדר והמיניות של סאטלר, התפיסה הביצועית של המגדר הופכת כלי יעיל לניתוח צורות הכוח המעצבות את הזהות המגדרית. היא מנתחת לעומקה את המשמעות של זהות מינית ומגדרית, בעולם בו זהות היא דבר גמיש, לא בהכרח יציב. מכאן, היא ממשיכה למקום בו זהות יכולה להפוך אותנטית ולהשתחרר מכבלי החברה, תוך חתירה לאמת שלה. התיאוריה הקווירית היא תיאוריה פורצת דרך, שמהווה אבן יסוד משמעותית בפמיניזם ובתפיסות זהות מתקדמות.

טרנספוביה ואנטישמיות

בסרטון הויראלי המדובר, ג'ודית באטלר מסבירה, או אולי נכון יותר לומר 'מסגבירה', את אירועי השבעה באוקטובר. היא עושה זאת באולם קטן, עמוס שומעות ושומעים. באטלר מדברת על המיקרופון בארשת רצינית ומנתחת את מתקפת חמאס. היא מציינת כי ניתן לחשוב על חמאס כתנועה פוליטית כל מיני מחשבות – לגנות, לאהוד, אבל בסופו של דבר, לטענתה, חשיבה כנה הנשארת נאמנה להיסטוריה, מתארת את אירועי השבעה באוקטובר כ"אירוע של התנגדות חמושה". היא ממשיכה:" זו אינה מתקפת טרור ואינה מתקפה אנטישמית, זו היתה מתקפה נגד ישראלים".

לרגע היא מסייגת את דבריה, טוענת ש"לא אהבה" את המתקפה ואף "הסתבכה" כשהביעה את צערה על האירועים. אך עם זאת, טוענת שההתקוממות "הגיעה מתוך מצב של שעבוד נגד מנגנון מדינתי אלים". היא טוענת שמדובר בהתנגדות חמושה וממשיכה – "אפשר לחשוב ולנהל שיח האם האלימות הזו נכונה, האם היא נכונה טקטית או לא. אבל חשוב לצאת מנקודת ההנחה שזוהי התנגדות חמושה". באטלר זוכה לתשואות רבות של הקהל בחדר. היא יושבת על כורסה מרופדת, מוקפת תומכים נלהבים. אור מעומעם מאיר עליה ואפילה רבה סביב.

אני מאזינה לדבריה ותוהה היכן נכנסת בהם הזהות הפמיניסטית. היכן הדברים שמתארת באטלר מקדמים נשים, קווירז ואחרות בתוך העולם בו אנו חיות. היכן נכנסות זכויותיהן של נשים בתוך הלגיטימציה שהיא נותנת לאירועי ה"התקוממות הלגיטימית" של השבעה באוקטובר?

ג'ודית באטלר, פילוסופית מוערכת, עם ארסנל של תיאוריות פורצות דרך ומאפשרות חיים, מתירה היום את דמן של ישראליות ושל ישראלים. היא "לא אהבה" את המתקפה, אבל היא מאפשרת בדבריה את הלגיטימציה לדון בדרך הלגיטימית הזו, לדבריה, של התנגדות.

השיח לא נמשך פנימה, לא מבהיר איך הדרך הזו מקדמת זכויות נשים וזכויות קווירז בישראל או בשטחים הפלסטינים. היא לא ממשיכה את הדיון כדי להבהיר כיצד מדיניות או טקטיקה של שעבוד משקפת את מצבן של נשים באיזור בו הסכסוך מתקיים. נראה כי ג'ודית באטלר לא מתעניינת בזכויותיהן של נשים – ישראליות או פלסטיניות, במקרה הנוכחי. היא לא מדברת על מחירי ההתנגדות החמושה שהכו אימהות, נשים ונערות בישראל. היא לא מדברת על האלימות המינית ומעשי האונס של חמאס, שהפכו בשבעה באוקטובר לכלי מלחמה.

היא גם לא מדברת על המענה שנותנת ה"התקוממות" הזו לנשים, אימהות, נערות פלסטיניות – אשר בדיוק כמו הישראליות, לא נשאלו לדעתן לפני המתקפה והמלחמה הזו. איך היא תשפיע על חייהן? האם היא תקדם את מעמדן ואת זכויותיהן באקלים ובאזור בו הן חיות? כל הנשים הללו, שלא נשאלו האם יסכימו להקריב את ילדיהן, את שלומן, את חייהן – הן אינן חלק מהסיפור שבאטלר טווה כאן.

משימה היסטורית

ביום האישה 2024, נשים במזרח התיכון  ובפרט בגבולות ישראל והשטחים הפלסטינים, משלמות מחירים חסרי תקדים על החלטותיהם של גברים בקבינטים שהן לא שותפות להם. הן מתות, נאנסות, נחטפות, נפצעות, מורעבות, מופקרות וכל זה בשל אי היותן חלק ממנגנוני קבלת ההחלטות.

יש ציטוט של ד"ר נולין הייזר, שהייתה ראש ארגון הנשים של האו"ם בשנות התשעים ומתוקף תפקידה חקרה אזורי סכסוך ואסון ומבקרת באיזורים מוכי מלחמות, שהוא כוכב הצפון שלי בימים אלו: "במלחמות אין ניצחון לנשים ולא משנה מי הוא הצד המנצח. נשים הן הנפגעות והקורבנות הקשים ביותר של מלחמה, ועל כן, בעלות האינטרס הרב ביותר של שלום". זוהי הסתכלות של אחת שיודעת, שביקרה באיזורי סכסוך וראתה שורדות וקורבנות. זה לא רק עניין של שחרור או התנגדות, זה גם עניין של אינטרס. לנשים יש אינטרס וזכות לקדם שלום ואי-לחימה כי הן המפסידות העיקריות במצבי מלחמה (וגם במצבי "ניצחון", "עד הניצחון", "ניצחון מוחלט" וכדומה).

במקום בו אנו צודקים

ג'ודית באטלר, הוגה פמיניסטית חשובה בהתפתחות התיאוריות הפמיניסטיות בנות זמננו, לא מודאגת או מוטרדת ממצבן של נשים במזרח התיכון. היא מקדמת לגיטימציה, עטופה במילים יפות ובתיאוריות מלאות חשיבות עצמית, לאג'נדות של גברים (ובמקרה הזה, דתיים-רדיקליים שזכויות נשים או זכויות להט"ב וקווירז אינן חלק מהמילון שלהם). אג'נדות שמקדמות גברים ומחזקות את מנגנוניהם, אבל לא תרמו בדבר לקידום מצבן של נשים באזורינו. אולי אפילו להפך: בשבעה באוקטובר ואחריו, נהרגו נשים וילדים נהרגו במספרים מפחידים. נשים וילדות עברו ועוברות אלימות מינית חסרת תקדים, נשים וילדות מחפשות אריזות מזון מוצנחות להשביע את רעבונן בחבל ארץ הרוס שתקוותו לא נראית גם שנים קדימה.

באטלר נדרשת לעניין הסכסוך העכשווי ומניעה שיח אשר מעניק ניתוח מסויים לאירועים וצובע אותם במונחים מוכרים מהתיאוריות שלה ותיאוריות פרוגרסיביות אחרות, אולם לא תורם במאום לזכויותיהן, ביטחונן או התקדמותן של נשים במזרח התיכון. אולי להפך. באטלר מסגבירה את תורתם של מנהיגים גברים באזור שמלחמות, סכסוכים ודם – הם תעשיית הכוח שלהם.

כפמיניסטית וכאישה שמעריכה ידע פמיניסטי, כשנסעתי ללמוד בברקלי התרגשתי מכך שאני עשויה לפגוש את ג'ודית באטלר: אישה פורצת דרך, גיבורה פמיניסטית היסטורית. בהמלצת היועצת בחוג שלי שלחתי לה מייל בניסיון להיפגש. לא הצלחתי לקבל מענה ובסוף ויתרתי על הניסיון אך עם החמצה קלה. כאישה ואם בישראל של שנת 2024, אני יכולה להגיד ששום החמצה אינה עוד בליבי. מחרחרי מדון יש לנו כאן למכביר ואני לא מרגישה שום צורך לפגוש עוד אחד.ת מאלו, בעיקר אם הם גרים רחוק על הפסיפיק, ומהגבעה באוניברסיטה היפה הזו, מתארים לי את ההצדקה לשפיכות דמים שלא תיטיב איתי הישראלית או עם שכנתי הפלסטינית.

באטלר חידדה עבורי את הפמיניזם המבדיל בין מי שסכנה מרחפת על חייה ומי שיושבת ומפרשת סכנות ממרחק בטוח של שני אוקיינוסים ויבשת, כל הפמיניזם משתנה כשאת חלק ממלחמה ולא צופה בה מחדר אפל מלא תשואות. התיאוריות היחידות שאני צריכה ביום האישה הזה הן תיאוריות של חיים.
יום האישה. 2024.