הן מפרקות את הטראומה לגזרים

בשבוע שעבר, ביום חמישי, רגע לפני יום הזיכרון לחללי ישראל, קיימה עמותת עדן את כנס "נשים מספרות מלחמה". הכנס התקיים בקיבוץ דורות, בעוטף עזה. שבעה חודשים אחרי מתקפת השבעה באוקטובר, החזרה לעוטף הרגישה אחרת לגמרי. הכבישים, שבחודשיה הראשונים של המלחמה היו מחוררים מהטנקים שנסעו בהם, תוקנו. רק מוצבי החיילים בכניסה לכל קיבוץ הזכירו את מה שאירע כאן. נכנסתי בשערי הקיבוץ, הישר אל הבית של עמותת עדן.

עמותת עדן, מתמחה בטיפול בפוסט טראומה בנערות ונשים ופועלת בעוטף עזה מאז שנת 1997. העמותה מפעילה תוכניות שונות ביניהן פנימייה פוסט אשפוזית, בית ספר לנערות ומכינה תעסוקתית לצעירות נפגעות טראומה בשיתוף פעולה עם משרד הרווחה, מרכז ידע לטיפול בטראומה ומרכז טיפול חדש לנשות עוטף עזה והסביבה.

מאז החלה המלחמה, אספו נשות עמותת "עדן" סיפורים של נשים מרחבי העוטף. במקביל לאיסוף הסיפורים, אספו גם יצירות אמנות עבור תערוכה שהוצגה בחלל בו הוקרנו הסיפורים. לכנס הפותח את התערוכה הוזמנו חברי כנסת, נציגים איזוריים ונשים מגוונות שהגיעו לשמוע ולראות את נקודת המבט הנשית על המלחמה הזו. שר הרווחה, יעקב מרגי, פתח את הכנס באזכורן של העובדות הסוציאליות שנרתמו למשימת הטיפול. "גם בימים אלו הן משיכות ללוות יתומות ויתומים וחטופות וחטופים שחזרו מהשבי. אלה הגיבורות שלי", אמר.

הכנס עסק בהיבטים שונים של אירועי השבעה באוקטובר אך במרכזם הציב את הטיפול. "ההשלכות של אירועי השבעה באוקטובר ילוו אותנו לאורך שנים", הוסיף השר מרגי. "הטיפול בטראומה הוא נדבך חשוב בתהליך השיקום של העוטף". מנכ"לית העמותה, רונית אטואן שובל סיפרה על הבושה והאשמה החברתית המלווה את הטראומה הנוכחית. "אנחנו פועלות מתוך אמונה שנערות ונשים לא אשמות במה שקרה להן. לא אשמות בפגיעות המיניות שעברו ולא אשמות אם הגיעו לפסטיבל הנובה או התגוררו בישובי העוטף אליו נכנסו המחבלים. עלינו מוטלת האחריות לייצר להן מרחב טיפולי בטוח ומקצועי שיתן להן הזדמנות אמיתית לריפוי ולחיים משמעותיים".

כבדו שערי עזה

"שיקרנו ואמרנו שצה"ל בדרך"

לכנס הגיעו חברות הכנסת מירב בן ארי מ"יש עתיד" ואפרת רייטן מ"העבודה". בפאנל שנערך עימן, הן ביקשו להזכיר את המתנדבות והמתנדבים בתחום הנפש ואת עמותות המגזר השלישי, שנתנו מענה ברגע האמת, ביום השבעה באוקטובר ואחריו – במקום אליו בו המדינה השאירה וואקום. "בעקבות חוסר התפקוד של ההנהגה, התמוטט כאן האמון הבסיסי", אמרה ח"כ רייטן. "מדיניות של איש איש לגורלו מייצרת חשש קיומי גדול".

בתחילת הפאנל, סיפרו חברות הכנסת על אירועי השבעה באוקטובר מנקודת מבטן. "כמו כולם בתל אביב, התעוררתי מהאזעקות", אמרה ח"כ בן ארי. "דיברתי עם עוזרת שלי לשעבר, בת קיבוץ נירים. שיקרתי לה, אמרתי לה שצה"ל בדרך". בהמשך, הכווינה בן ארי כוחות משטרה לקבוצה ששהתה בקמפינג באיזור נירים. "חיברתי את הילדה שלי לטאבלט ושיגרתי אותה לחדר, שלא תראה בכלל. אני בזמן הזה צפיתי בטלגרם של חמאס. לא פספסתי שום דבר. רציתי להבין את גודל האירוע, לראות אותו בעיניים". בן ארי שיתפה ששניים מחבריה הטובים איבדו את בנותיהן בנובה. "לקח כמעט שבוע להביא אותן לקבורה". בתוך הטראומה האישית, אמרה, היה עליהן כחברות כנסת להתגייס ולהיות שם עבור הציבור המרוסק.

"התכתבתי עם צבי, חבר שנמצא בממ"ד עם הבת והנכדה שלו", משתפת ח"כ רייטן. "אין להם מושג מה קורה בחוץ ואני פשוט משקרת ואומרת שצה"ל בדרך. אני מסתכלת על הבת שלי ורואה את הטראומה שלנו. היא לעולם לא תשכח את תחושת הקרקע הנשמטת הזו".

ח"כ מירב בן ארי וח"כ אפרת רייטן | צילום: רונן ליבוביץ תקשורת בע"מ
ח"כ מירב בן ארי וח"כ אפרת רייטן | צילום: רונן ליבוביץ תקשורת בע"מ

"הכל היה עקום"

"שני דברים מקבילים התרחשו אחרי השבעה באוקטובר", עונה ח"כ בן ארי לשאלה על תחום בריאות הנפש והרווחה בישראל. "עם ישראל הגיע במלוא תפארתו, מלוא הטנא מתנדבות ומתנדבים, בכל תחום שרק אפשר לחשוב עליו. אבל הממשלה נתקעה בשלב ההלם. יש משרדים שעדיין לא יצאו מההלם".

"אנחנו עדיין בתוך הטראומה", מוסיפה ח"כ רייטן. "יש גופות שעוד לא נקברו, יש חטופים שעוד לא חזרו, יש מלחמה שעדיין מתרחשת בצפון ובדרום". "בלי המתנדבות והמתנדבים שהתחילו להזיז את העניינים, לא היינו מתקדמות בכלל", מסכמת ח"כ בן ארי. "הם התחילו את הדרך ומשרד הבריאות המשיך". "זה לא מקרי שאנחנו יושבות פה, בבית של עמותה ומדברות על זה", מוסיפה ח"כ רייטן. "החוזה בין המדינה לאזרח הופר. יש מדיניות של איש איש לגורלו".

הח"כיות חשפו פרטים על התנהלות הממשלה והכנסת בימים הראשונים שלאחר הטבח.  "לא הייתה ממשלה בכלל", חשפה ח"כ רייטן. "פתחנו קבוצת וואטסאפ של חברי כנסת, כי הבנו שאין נציגי ממשלה בהלוויות!", היא מספרת שנציגי הממשלה לא רצו לתת לחברי הכנסת את רשימת הלוויות או תקציב לזר פרחים מטעם הכנסת. "כי רק נציגי ממשלה אמורים להגיע ללוויות – אבל בשעת מלחמה, הם לא מחויבים לעשות את זה", מסבירה ח"כ רייטן. "הכל היה עקום. הכל היה מוזר. התחלנו ליצור מאגר של קורבנות דרך תחקירים שעשינו בפייסבוק, באתרי חדשות… לי אישית יש מאגר שאין למדינת ישראל של מיקומי השבעה, הלוויה, האזכרה, האם רוצים או לא רוצים נציגים…".

"גם לפני השבעה באוקטובר, היה וואקום של המדינה בנושאים חברתיים", משתפת ח"כ בן ארי מניסיונה בעולם המגזר השלישי. "עמותות קיימום בכל מקום בעולם, אבל בישראל יש מסה מטורפת. זו מדינה של מתנדבים – ואי אפשר לבנות מדינה על מתנדבים. המדינה צריכה להתייחס אל המגזר השלישי כמו אל המגזר העסקי. אם הממשלה לא מסוגלת לנהל ולתכלל – אין בעיה, תעבירו לעמותה, אבל תנו להם את התנאים להיות מקצועיים. תראו אותם כשותפים. צריך לעשות פה תיקון גדול".

"הגיהינום התפרץ לתוך גן העדן"

נשים מתעדות מלחמה

תערוכת "נשים מספרות מלחמה" היא יוזמה של העמותה מתוך טראומת השבעה באוקטובר. "התערוכה מבקשת להנציח ולתת קול לטראומה, לריפוי ולתקומה, מנקודת מבט נשית", כך נכתב. במסגרת התערוכה, מציגות תשע אמניות את יצירותיהן במרחב לצד זאת, אחד מחדרי העמותה, מוקדש להנצחתם של קרובים של עובדי ועובדות העמותה שנפלו.

בחדר הממ"ד, שהוסב לחדר קולנוע, מוקרנות עדויותיהן של נשים שונות מטבח השבעה באוקטובר. נשים מהקיבוץ, מהעיר, ממסיבת הנובה, שחוזרות אל רגעי האימה, משחזרות ומנתחות את מצבן הנפשי בעקבות הטראומה. העדויות נלקחו תוך רגישות עצומה, שאפשרה לנשים לשוב כל אחת אל הטראומה שלה בעומק ובצורה שמתאימה לה.

עבודות האמנות

ענת גרוזובסקי, יצרה תכשיטים בשם "רחמים", מהמילה רחם. מדובר בסדרת סיכות בצורת כדים – כשהכד הוא דימוי לאישה המכילה אך גם דימוי לכד של אפר. בתוך הכדים מקופלות דמויותיהן של נשים ומעל – רישומים שיצרה גרוזובסקי בצוק איתן, כשילדיה היו בשירות הצבאי. הרישומים עוסקים באותה חרדה, ממנהרות החמאס. חלק מהרישומים עשויים בשכבות של נייר וממחישים את הרבדים הרבים של המציאות.

מרב שין בן אלון יוצרת סביב הטראומה האישית שחוותה כשהייתה סטודנטית. היא קוראת לעבודותיה "מופשטות" – בכל המובנים.

יום אחד, כמה ימים לאחר השבעה באוקטובר, ראתה ענת עין דור שמיכה שחורה מקופלת על כיסא. השמיכה נראתה לו כמו דמותה של חטופה, מקופלת. היא החלה לאייר את אותו דימוי על פתקאות באותו גודל ונתנה דרור לדמיון.

שרון רמב"ם פרופ עוסקת בעבודותיה בנושא הלינה הקיבוצית. אחרי השבעה באוקטובר, חזרה אליה אותה התחושה הפנימית בה עסקה כל חייה – הבדידות, חוסר המענה, אי השמירה. את עבודותיה יוצרת על גבי שרטוטים אדריכליים של אביה. היא רושמת את דמויותיהןם של החטופיםות.

אליסיה שחף היא אומנית היוצרת בשילוב של צילום ובינה מלאכותית. היא "מטפלת" בצילומים שלה באמצעים ממוחשבים. בתערוכה מוצגות מספר עבודות שלה המשלבות גרפיטי, צילום, עיבוד גרפי ובינה מלאכותית.

אורלי לנדבר טרלובסקי יוצרת עבודות בקרמיקה. בתערוכה מוצגות קערות שיצרה בעקבות השבעה באוקטובר. הקערות מוצבות על גבי שולחן מראה, המאפשר לראות את כל צדדיהן. לנדבר טרלובסקי היא בת קיבוץ דורות שפונתה ממנו לאיזור ירושלים. ימים ארוכים התגעגעה לשדות בהם נהגה לרוץ בכל בוקר ומכאן החלו עבודותיה. את הקערה האחרונה שיצרה, היא החליטה לא לסיים ולא ליצוק עליה גלזורה – בכל פעם היא מוסיפה לה עוד ועוד אלמנטים, עד לשובם של כל החטופים.

גילה מאיירס יצרה עבודה בשם  'אנשים שקופים'. איוריה מודבקים על החלונות, נראים מבחוץ ומבפנים תוך כדי איכות של שקף. העבודות הן דימוי לחטופים. עבודה נוספת של מאיירס מדמה את העצב הכבד של ילד שנקלע לאירועי השבעה באוקטובר. במרכז החדר, מוצבת עבודה נוספת של מאיירס, גם היא עשויה שקפים – של אנשים מהלכים ברחובות מנותקים, ראשיהם ורגליהם מופרדות אלה מאלה. אין מפגשי עיניים, כל אחד ואחת בתוך העצב והקושי שלו. מתהלכים בחלל.

לימור צרפתי מקס יצרה את העבודה 'ללא מילים': פיסול בחימר ובחוטי טריקו. במרכז העבודות, עמוד שדרה וגולגולת, פיסול שנוצר בעקבות העדויות הקשות על הטבח במסיבת הנובה. לצד זאת, סורגת צרפתי מקס מסיכות מחוטי טריקו משולבים בפיסול חימר. היא גם פיסלה אגן שבור, בהתאם לאותן עדויות קשות – ורקמה סביבו חוטי טריקו לאגן חדש, רך, גמיש. בלתי שביר.

התערוכה "נשים מספרות מלחמה" מבית עמותת עדן תהיה פתוחה לקהל הרחב עד ה18.5.24, בסופי השבוע. עדן 51, קיבוץ דורות. ימי שישי- 10:00-15:00, ימי שבת: 11:00-16:00. בנוסף, התערוכה תהיה פתוחה לקבוצות ולארגונים בתיאום מראש עד ה-20 באוגוסט, כולל לימי עיון ואירוח הכוללים סיור מודרך בתערוכה, הרצאות, סדנאות ומפגשי עדות. לפרטים נוספים: טליה- 0508284285 talias@eden.org.il

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

הצבא זימן חיילות מילואים לא קרביות לשרת כסוהרות על מחבלי הנוחבה. החיילות העלו חששות, השמיעו את קולן וחלקן סירבו להגיע. על מנת שהן תוכלנה להרגיש בטוחות ומקצועיות, יש להעניק להן הכשרה מקיפה ומעמיקה לפני שהופכים אותן לסוהרות, כפי שנהוג במשטרה הצבאית או בשב"ס, אחרת זה להפקיר אותן לגורלן, בדיוק כמו התצפיתניות.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.