"הגיהינום התפרץ לתוך גן העדן"

"בכל מלחמה נשים חוטפות את זה אחרת. גברים נהרגים ונשים נשארות עם הסיפורים ועם האבדן ועם הילדים…", אומרת ד"ר שלומית שדמון, אותה אני פוגשת באחד המלונות שעל שפת ים המלח ובו היא מתנדבת.

ד"ר שדמון היא רופאת משפחה וסקסולוגית המתנדבת בארגון "רופאים לזכויות אדם", שמטרתו לתת שירותי רפואה לאנשים חסרי ביטוח רפואי. הארגון לוקח חלק בלתי נפרד בטיפול הפיזי והנפשי של הנפגעים מהדרום. "יש כאן המון פסיכולוגים שמסייעים לאנשים לארגן את הזיכרון מחדש. יש פה אנשים שישבו בממ"ד, תוך כדי פחד מוות כשבני משפחה נרצחים ונחטפים לנגד עיניהם", היא אומרת. "כרגע רופאים לזכויות אדם דואגים לאנשים השונים שנפגעו באירועים האחרונים. גם כאן במלון וגם לתאילנדים שנפצעו בשדות ולא נמצאים תחת התנאים הטובים של מלון בים המלח. אני גאה להיות בארגון הזה", היא אומרת. בנוסף להיותה רופאת משפחה, מטפלת ד"ר שדמון גם בפסיכותרפיה. כאן במלון, היא מסייעת לנפגעים באמצעות טיפול EMDR, שמסייע במקרים של טראומה עכשווית. "המטרה היא לצמצם את הפוסט טראומה בהמשך", היא מסבירה.

לשאלתי על מצבם של האנשים, מסבירה שדמון שהטראומה, למעשה, עדיין לא נגמרה. "אחד מכל עשרה אנשים מקיבוץ בארי נרצח. הקהילה בטראומה – קיבוץ בארי הוא קיבוץ עשיר ויציב, גן עדן עבור תושביו – והגיהינום פשוט התפרץ להם פנימה".

המלון בו שוכנו ניצולי הטבח הומה מתנדבים. את פניי מקבלת פינת זיכרון והנצחה עבור הנספים. בכל פינה ניתן לראות ילדים משחקים, צובעים, מציירים. מכל עבר נמצא הפניות מסודרות למתחם הטיפול הנפשי, מתנדבות ומתנדבים מתנועות נוער וכן אוכל בשפע, שתייה ופינוקים. בחללים מרכזיים הוצבו ארגזים מלאים בבגדים חדשים, משחקים, ספרים, מוצרי פארם ושלל דברים נוספים, אפילו מספרה נפתחה ושני צעירים אחוזים במכונת תספורת מציעים לכל עובר אורח להיכנס ולהתפנק. אנשי הקיבוץ מפוזרים ברחבי המלון, במדשאות ובספסלים הצופים לים המלח.

ד"ר שדמון שולחת אותי לבית מלון אחר. "יש לנו כאן המון מתנדבים. יותר מתנדבים מאזרחים. אבל זה לא המצב במקומות אחרים". והיא כל כך צודקת. אני מגיעה למלון אליו שלחה אותי, כמה מאות מטרים בלבד מאיתנו. אני מגיעה לשם מצוידת בכיכרות לחם ביתיים, שנחטפים ברגע. המלון הומה אנשים, חלקם הגיעו רק הרגע. מיעוט המתנדבים צועק לשמיים והבגדים שמגיעים נאספים בן רגע על ידי המוני האנשים הזקוקים להם. כך גם מוצרי הפארם שנחטפים בטרם יצאו מהארגז.

"המלון הזה מכיל את תושבי שדרות, נתיבות ואופקים – אבל בעיקר שדרות", אומר לי אחד המתנדבים המרכזיים במקום. רובם הגיעו הבוקר ובמהלך שהותי שם, ממשיכים להגיע רבים אחרים. לחלקם לא הייתה שהות אפילו לקחת איתם את הארנק, אחרים הספיקו לארוז מזוודות. בעודי מראיינת את העובדת הסוציאלית היחידה במקום, צעקות נשמעות מהחלל המרכזי בו רק לפני רגע חולקו עוגות. "החיילים בחזית ואנחנו רבים על סמרטוטים", אומרת לנו י', אחת התושבות שהתפנו משדרות. מסתבר שהבגדים שהגיעו לא מספיקים ואנשים רבים על בגדים תחתונים. "אני הגעתי לפה רק עם הבגדים שעלי. אין לנו אפילו תחתונים. נשמח אם תוכלו לעשות רשימות ולחלק לנו לפי הצורך", היא אומרת.

"ברגע שיש צורך כל כך דוחק, המענה אף פעם לא יצליח להיות אחד לאחד", מסבירה לי העובדת הסוציאלית שהגיעה להתנדב במקום. "מי שהגיעו לפה הגיעו בהיעדר משאבים. וזה הסיפור של הכל. פה היו צריכות להיות ארבע עובדות סוציאליות ולא אחת שמגיעה בהתנדבות. זו תוצאה של עניינים במגזר השלישי שלא מטופלים בשגרה".

אני מסיימת את היום שלי במלון נוסף, המכיל ברובו את אנשי קיבוץ "מגן". חשוב לציין שרוב המלונות קלטו תושבים על פי קהילות, אך לא באופן הרמטי. כך יוצא שתושבי הקיבוצים המשיכו לשמור על הביחד שלהם גם במלונות אליהם נקלטו, דבר שכמובן מחזק את היכולת שלהם להתמודד עם האירועים ולתמוך זה בזה.

גם במלון הזה, כמו במקום בו שוכנו אנשי קיבוץ בארי, נראה שיש עומס מתנדבים. אך לא רק: כמות אדירה של מוצרי פארם מונחת בחלל המרכזי, איש לא זקוק לה. הבגדים שנתרמו עומדים מיותמים בפינה וכך גם אלפי משחקים וספרים לילדים שאף אחד לא קורא, בעוד במלון של תושבי שדרות, נתיבות ואופקים, רבים על מעט התרומות שהגיעו.

אני מדברת עם אחד מהמתנדבים החינוכיים, שבדיוק התיישב לקרוא עיתון. "אם בשעה חמש בערב יש לי זמן לקרוא עיתון, כנראה שאנחנו בסדר מבחינת מתנדבים", הוא אומר ומחייך. במלון הזה קיימים מטפלים רגשיים, פעילות חינוכית של תנועת הנוער "השומר הצעיר" המקיימת פעילות גם בשגרה בקיבוץ מגן. "יש שפע של אנשים – נבחרת ישראל בכדורסל, שלושה אמנים מגיעים לכאן ביום וגם נוכחות קבועה של אנשי חינוך", הוא מספר.

אני מסתכלת סביב – פאב המלון הוסב למרכז פסיכולוגי, האולם הגדול הוסב לבמת הופעות. לצידנו שולחן ובו מוצע לניצולים לק ג'ל וגם חדר טיפולים אלטרנטיביים מוצע לניצולים. הורים וילדים משחקים בכדור בבריכה, נשים מבוגרות יושבות בלובי וקוראות. "יש פה הצפה של אנשים שרוצים לסייע. הסיטואציה פה מוחזקת", המתנדב מסיים.

במלונות בהם שהיתי היום התרחשו דברים שונים. אנשי הקיבוצים זכו למעטפת מחבקת, מטפלת ומגוננת (ובצדק) – הם רווים מאוכל, שתייה ותרומות אחרות, בעוד אנשי העיר שברחו, נאלצים לריב על שאריות. דיווחים מאילת מספרים על מפונים משדרות, אופקים ונתיבות שנדרשו לשלם על שהותם בבתי מלון – אחרי שנאלצו לברוח מביתם ללא כלום.

הדבר הזה לא קורה במקרה. היום בוועדת הכספים של הכנסת, נחשפה העובדה שרשות החירום הלאומית ("רח"ל") עוד לא הסדירה את נושא השהות במלונות של המפונים מהדרום ומעוטף עזה. הקהילות החזקות של הקיבוצים – כמו גם הצורך הברור והטבעי של מתנדבים לסייע לאלו שניצלו מטבח מחריד – מסייעות להם בקבלת המעטפת האזרחית שאנו רואים את ביטויה המדהים היום. האנשים החיים בעיר, לעומת זאת, נעדרי קהילה ונעדרי עירייה מתפקדת, זקוקים כעת למתנדבים יותר מכל.

האמפתיה החברתית שלנו, באופן טבעי, מפנה את רוב רגשותיה לניצולים מהטבח החמור בבארי ובשאר הקיבוצים של מועצה איזורית אשכול. מיטב המתנדבות והמתנדבים עושים ימים כלילות, באים לסייע, להאכיל, לטפל, לחנך ולשמור על הניצולים. אך גם הניצולים מהערים זקוקים לנו עכשיו – שנטפל, נגן, נעסיק ונאכיל גם אותם. הם אולי נפלו בין הכיסאות של הרשויות שאמורות לתפקד, אבל אין לי ספק שהרשת האזרחית שפרשו מתנדבי ישראל תתפוס אותם.