עכשיו תורנו

ב1999 הייתי קצינת מבצעים צעירה מאוד בחטיבה על גבול הלבנון. פיקדתי על החמ"ל החטיבתי ועל עוד עשרות סמב"ציות ותצפיתניות ששירתו במוצבי הגבול הלבנוני, על הקו הכחול של אז, שהיה הגבול החצי רשמי כי היה קו פנימי נוסף שסימן את רצועת הביטחון.

החיילות ישבו במוצבים מהר דב שבמזרח, במעלה החרמון ועד יפתח שבמרכז הגליל. באותם מוצבים היו חיילי צה"ל. חלקם היו נכנסים בשיירות ממטולה למוצבים החודרים בלבנון, שם שירתו עם חיילי צד"ל ("צבא דרום לבנון") המקומיים. אישור יומיומי של פעילויות חודרות, שיירות ומארבים היו השגרה, מארבים שנקלעו לזירות מטענים וצרחו בקשר היו גם כן, שיירות מסוכנות, טילים למוצבים וקטיושות על אצבע הגליל. כך התקופה הזו זכורה לי בתוך עמק החולה היפהפה ורכס רמים שהיה קסום מלמטה אך האופל שכן מעבר לו. אופל ירוק, מרוצף כפרים וים נשקף מעבר לו. לבנון.

בהיותנו שם, הכל נראה מובן מאליו. השיירות פנימה, החיילים שהתארגנו בלב החטיבה לעוד שיירה עם מבט שואל בעיניים וגם תפעול האירועים כשהקטיושות שורקות מעל. תוך כדי שירותי הצבאי שמעתי לראשונה על תנועת "ארבע אימהות". הבנתי שאני לא מבינה.

האמנתי לכל מפקדיי, שאמרו שאנחנו חייבים להיות שם. אחרי שהכרתי את הגזרה כל כך טוב, היה ברור לי שמנרה ומשגב עם לא יכולים להישאר "חשופים". אבל חוסר התוחלת כבר בעבע ושאלות גדולות עלו וניבטו מהעיניים של כולנו.

ביום הנסיגה מלבנון, עדיין שירתתי בצבא, אך כבר לא באותה הגיזרה. הרגשתי כאילו הקרקע שלי ושלנו נשמטת תחת רגלינו. איך זה יתכן? איך שוברים מציאות אליה התרגלנו, מציאות שהייתה הרקע לכל מה שהכרנו עד אז?

לפני שנה הצגתי את קורות מלחמת האזרחים בלבנון באוניברסיטה. בתוך קורס על מלחמות אזרחים, כשעברנו בין מדינות שסועות, היו מעט מקרים בהם נשים סיימו קונפליקטים. בתוך המעט הזה, זרחה תנועת "ארבע אימהות" הישראלית. באוניברסיטה זרה ולא אוהדת ישראל, עמדתי גאה כשסיפרתי את סיפורן.

קוד מוראד

בדוכן ספרים פגומים של סטימצקי, מצאתי השבוע את הספר "אמא, יצאתי מלבנון!" של רחל מדפיס-בן דור, מייסדת ומובילת התנועה. קול מן העבר דפק על דלתי. 170 יום אחרי מתקפת השבעה באוקטובר, כבר לא צריך להיות גנרלית או מדינאית דגולה כדי להבין שהמדיניות הישראלית בעזה מדשדשת.

למה מדשדשת? התמרון הצבאי הרי עובד באופן ממוקד ועל פי הדיווחים, ניכר שבבית החולים "שיפאא" ישנם הישגים צבאיים חשובים, כנ"ל בבתי החולים "אל אמל" ו"נאצר". אך לצד זאת, המשא ומתן המדיני בדבר עסקת שבויים ממשיך להיות תקוע. בשבועות האחרונים חווינו רכבת הרים של תקווה ואכזבה נוספת, עם חזרת המשלחת מקטאר. גם הסיוע ההומניטרי לעזה מועבר בחוסר אפקטיביות ולא ממונף לטובת ישראל בכל הקשור לשיפור הלגיטימציה העולמית לפעולות שלנו בעזה. נהפוכו – בית הדין בהאג מציג עוד החלטה שמפצירה בישראל להגדיל ולשפר את הסיוע ההומניטי הנכנס לרצועה, מערכת היחסים עם ארה"ב הולכת ומתקררת, שיתופי הפעולה האקדמיים עם אוניברסיטאות ישראליות הולכים ומתבטלים ואפילו בזירת האירוויזיון ההסלמה מתגברת. הדיונים היחידים על "היום שאחרי" לא כוללים שום מחשבה על עזה או על הפלסטינים, אלא כוללים שאלות כמו – מהיכן מהיכן נרכוש נשק ותחמושת כשמדינות חזקות בעולם, כמו קנדה, מתחילות להטיל עלינו אמברגו? שאלה שאומרת הכל. אפילו לטוס לחו"ל כישראלית, קשה היום לא רק בגלל מחירי הטיסות או המצפון שלא מאפשר לבלות כש-134 חטופיםות עדיין נרקבים בידי חמאס, אלא גם בגלל שלהיות ישראלית בחו"ל מרגיש לא בטוח. לא בטוח לנו להיות ישראלים.

הבעיה המרכזית של ישראל כיום לצד היעדר תכניות ודיונים ליום שאחרי לגבי עזה וישראל, (שהרי כבר הבנו שהתקומות שלנו כרוכות זו בזו), היא שאנחנו צודקים. אנחנו צודקים כי נעשו לנו עוולות וזוועות שאין מילים לתארן, אנחנו צודקים כי אסור לאף מדינה ריבונית לקבל פלישה אל שטחה ובוודאי לא פלישה של ארגון טרור רצחני שאין לו קוים אדומים ואינו מכבד את חוקי המלחמה. אנחנו צודקים בכך שחמאס אימץ מתודות ודפוסים של ארגונים כמו דאעש ובוקו חראם.

אבל, עם כל הצדק שהיה ועודנו עימנו, בזכות שלנו להגן על עצמנו, עדיין הצלחנו להיות מבודדים ומשוקצים. אני לא כותבת את זה כי אני דוגלת בפופולריות או פופוליזם, זו לא המטרה. אני כותבת את זה כי ברור לכולנו שכדי לנהל מערכה ארוכה שבסופה נבטיח את השבת החטופים והשבתו של סדר בטחוני לאזרחיות ואזרחי ישראל, אנו נדרשים לשותפים ולקואליציות של מדינות וכוחות זרים שינהלו איתנו הן את המגעים מול חמאס והן את המגעים מול הרשות הפלסטינית, כדי שיהיה כח חלופי אפקטיבי לו נמסור את מפתחות הרצועה. אנו זקוקים לשותפים וקואליציות כדי ששותפות מערביות לצידנו, ארה"ב, מדינות אירופה ואחרות יתמכו בהבטחת ביטחוננו. תחמושת, החלטות באו"ם, שיתופי פעולה משפטיים בהאג, שיתופי פעולה מחקריים ואקדמיים וכן, גם בתרבות, אנחנו רוצים וראויים להרגיש אזרחי העולם.

כשרחל מדפיס-בן דור מתארת את מהלכי התנועה החלוצית שהקימה לפני שלושים שנה, תנועת "ארבע אימהות", ניתן להבחין בממד עצום שמתהווה מתוך התיאורים: איך נשים, אימהות, "מעיזות" לחצות את הרוביקון, להיכנס לשטחי האש של הגנרלים הגברים, של שרי הביטחון, של הרמטכ"לים לשעבר והאלופים בדימוס, לחטוף אש ממפקדים, לשעברים ואפילו אזרחים פשוטים שמזלזלים ביכולתן לנהל שיח ביטחוני – ולכפור בדוקטרינת הביטחון הישראלית של אז. איך הן מעיזות לבטל את רעיון רצועת הביטחון, בה נהרגים יום יום חיילי צה"ל ולהציע תפיסת ביטחון חלופית המגנה על גבולות ישראל מתוך הגבול עצמו?

נכון להיום, מצבנו בתחתית הפירמיד נראה טוב יותר: יש לוחמות, יש טייסות, יש נשות סייבר ומודיעין. יש קצינות, אפילו כמה בכירות ויש אפילו כמה פרשניות לענייני ביטחון בתקשורת הישראלית. אבל מי שמשרטטים, מייצרים ומובילים את הדוקטרינה הביטחונית שלנו, הם עדיין גברים. הגמוניה מוחלטת של גברים עם דעות דומות שמגיעים מבתי גידול דומים שממנים מחליפים שדומים להם. זה לא מינוי מקורבים, זה מינוי "בדמותי", מינוי נעדר גיוון, נעדר דעות, ידע וניסיון נדרשים כל כך של לפחות מחצית מהאוכלוסיה, על כל צבעיה וגווניה.

האם ישראל הייתה בטוחה יותר במצב בו הגיוון והשוויון היו רבים יותר? התשובה היא כן.

השיעור האחרון

השבעה באוקטובר הוא נקודת מפנה ברבדים ובתחומים רבים. כבר היום ניתן להסכים שהדוקטרינות והמתודולוגיות שנקבעו כאן במשך עשורים, על ידי הגמוניה ביטחונית מסוימת, שנראית ופועלת בדמות עצמה, כשלה כישלון מלא. שינוי שורשי ועמוק נדרש, שינוי בו אותן הגמוניות יאלצו להסכים למנות עוד נשים בכירות שיקבעו מצב בשטח. הגיע הזמן לשינוי שורשי.

השבעה באוקטובר הוא גם נקודת מפנה בפמיניזם הישראלי. פמיניזם שהיה בו תמיד רכיב ביטחון משמעותי, הפך היום לביטחו-פמיניזם. נשים מבינות שהאחריות על ביטחונן, ביטחון משפחותיהן, קהילותיהן והמדינה כולה, נמצא בידיהן. הדרך להבטיח זאת, היא שנהפוך לחלק שווה בהגמוניה הביטחונית. שנקבל חלק שווה בנטל האחריות על עיצוב חיינו.

בסבעה באוקטובר הבנו שעם כל ההתקדמות שעשינו כנשים ישראליות – הביטחון שלנו עדיין נמצא בידיהם של אחרים. אנחנו לא יכולות להשאיר את הזירה הזו יותר בידיים של קבינטים ריקים מנשים. נתניהו, גלנט, גנץ, אייזנקוט – הקבינט שלכם לא לגיטימי ללא חמישים אחוז מהעם. הוא לא לגיטימי ללא נשים. גנץ ואייזנקוט – אם אתם פורשים מהממשלה אל תפרשו בגלל אי שוויון בנטל הגיוס. תפרשו בגלל אי שוויון. תפרשו כי נשים אינן לוקחות חלק בקבלת ההחלטות ובניווט המבצע הזה – בעוד הן משלמות את המחירים שלו. הן נרצחות, נחטפות, נלחמות, מתריעות, נהרגות ונפצעות. שוויון משמעותו ביטחון. ופמיניזם בישראל זה חיים. את דוקטרינת הביטחון החדשה של ישראל צריכות לגבש ולעצב נשות מקצוע ואנשי מקצוע גם יחד – והחוק הראשון הוא שלא יהיו יותר קבינטים שמנוהלים ללא נשים.

תנועת "ארבע אימהות" זרעה זרע חשוב ואני מוצאת את פועלה היום רלוונטי מתמיד. את השיעורים שהן עברו אנחנו רואות כעת לנגד עינינו. נשות ישראל באשר הן: חילוניות, דתיות, חרדיות, ערביות… עלינו הנשים להבטיח את ביטחוננו. גנץ ואייזנקוט, אם אתם פורשים, תפרשו בגלל חמישים אחוז אי-שוויון. לא בגלל 13% נעדרים מהמערכה. תעשו עימנו ועימכם צדק. עכשיו תורנו.

תמונת הכותרת: רחל בן דור ובנה, 1997 (צילום: צילום פרטי)