באמצע שנות השמונים תחום סיכול הטרור ב-CIA היה בחיתוליו. התחום, שהיה בו רוב נשי, נדחק לשולי סדר העדיפויות הבטחוני ונחשב נישתי. הענף החלוצי, שהוקם על ידי כמה מומחיות לענייני אפגניסטן, היה זה שזיהה את הסימנים הראשונים לעלייתו של ארגון אל קאעדה ואת עלייתו של אוסאמה בן לאדן כדמות משמעותית שכדאי להתייחס אליה ואל פועלה בתוך עלייתו של הטרור העולמי.
בספרה 'ההיסטוריה הסודית של נשות ה-CIA' כותבת המחברת ליזה מאנדי (Lisa Mundy) כי היחידה הזו היא שזיהתה, טרם פיגוע ה-11 בספטמבר בשנת 2001, את כוונות הארגון, את מסוכנותו ואת הצורך להעמיד משאבים נגד האיום הנשקף ממנו.
מאנדי ראיינה מעל למאה נשים שעבדו בארגון, והיא טוענת שהרוב הנשי המוצק ביחידה היה זה שידע לאסוף מידע משמעותי טרום הפיגועים – אולם הרוב הנשי הוא גם זה שיצר את 'בעיית הקול': קולן לא נשמע, אזהרותיהן הוקטנו.
תחנת אליק
ועדות חקירה רבות קמו בעקבות אותו אסון, אחרי ה-11 בספטמבר. הן בחנו את המחדל האמריקאי בהיעדר התראות ובהיעדר מידע על מתקפות אל קעאדה. בבתי ספר למודיעין וממשל ברחבי העולם נלמדים הלקחים המרכזיים, בהם 'חיבור פיסות המידע' (connecting the dots) ו'היעדר הדמיון' (Lack of imagination).
בכתבה שהתפרסמה השבוע בכתב העת The Atlantic שופכת ליזה מאנדי אור על חלקן של קבוצות אנליסטיות בלנגלי, מטה ב-CIA למלחמה בטרור, ועל המאבק שלהן על השמעת עמדתן בארגון עם מיעוט נשים בכלל, ומיעוט של נשים בהנהלה בפרט.
בכתבה מתואר כיצד הנשים ביחידה היו אלו שעקבו אחר צמיחת ארגון הטרור אל קעאדה בשנות השמונים והתשעים והתבססותו. הן ידעו והכירו את כוונות הארגון, את מניעיו ואת ביצועיו. האותות המרכזיים לתקיפה היו שם, בראשם – מנהיג דתי רדיקלי עם אמצעים כלכליים מסיביים שסייעו לו לנסח את תפקיד ארגונו בפגיעה באמריקה ובסמליה, וכן להפיץ את תורתו בזכות העושר של משפחתו.
הן מתארות את מעקבן אחרי 'לוחמי חופש' מאומנים שנשלחו לרחבי העולם לבצע פעולות טרור בתצורת 'תאים רדומים' – דבר שלא היה נפוץ קודם. הוקמה 'תחנת אליק', שכללה בעיקר צוות של נשים אנליסטיות. "הייתה בי הערכה עצומה לנשים שעבדו איתי, נשים דקדקניות שחיברו פיסות חשיבה ומידע במומחיות. הן לא בזבזו זמן בלספר סיפורי מלחמה סביב ברזיית המים", כך מספק מייק שוייר, מקים התחנה. הוא מספר שקיבל הערות ממנהלים בכירים בארגון על כך שהוא מנהל 'חבורה של בנות'.
בין אם זה היה מודע ובין אם לאו, הגישה הזו יצרה יחס של ביטול והקטנה כלפי מידע שהגיע מהצוות שלו. בשנת 1998 הצוות של תחנת אליק חזה באל קעאדה מפוצץ את שגרירויות ארה"ב בטנזניה ובקניה והורג תוך כך מאות אנשים. רצינות האיום החלה לחלחל וראש ה-CIA, ג'ורג' טנט, ביקר בתחנת אליק.
בספר הזיכרונות של טנט, שנכתב בשנת 2007, הוא מתאר כיצד במהלך הביקור נגשה אליו עובדת כשהיא "מוצפת רגשות", וסיפרה על ניסיון לכידה של בן לאדן שנכשל. דרך התיאור הזה של טנט, אפשר ללמוד על הגישה שלו ושל הארגון אותו הוביל ועל הטיית החשיבה שלו כלפי נשות מקצוע ב-CIA. התיאור הזה, שייחס לאשת מודיעין החולקת עימו את דעתה המקצועיות, כאישה מוצפת רגשית ואמוציונלית, גרר עליו ביקורת רבה של נשים מהארגון.
הדיווחים על כוונת אל קעאדה לבצע פיגוע על אדמת ארה"ב החלו להיערם וצוות תחנת אליק נדרש לחבר הערכה בנושא. עובדת בשם ברברה סוד מתארת דוח בן ארבעים עמודים שנכתב ביולי 2001, חודשיים לפני הפיגוע במגדלי התאומים. בדוח צוין חשד לחטיפות מטוסים. הדוח הועלה לדרגות הגבוהות ביותר, אולם לקח זמן רב להתייחס אליו, ודיון הקבינט הראשון בבית הלבן שעסק בדוח התקיים רק ב-4 בספטמבר, שבוע לפני האסון.
ב-11 בספטמבר, לאחר התנגשות שני המטוסים במגדלי הסחר העולמי, פונה מטה ה-CIA בלנגלי מחשש שיהיה יעד למתקפה נוספת, אולם עובדות צוות סיכול הטרור נשארו במטה בלנגלי מבחירה, למרות שהבניין פונה. העובדות תיארו מערבולת של פחד, כעס, תסכול, תחושת כישלון – ואשמה.
החלונות הגבוהים
בשנים שלאחר מכן המשיכו כולן בעבודת סיכול טרור. אחת מהן נהרגה במהלך משימה באפגניסטן. כיום, אין ספק כי צוות הסיכול החלוצי שקם בלנגלי בשנות התשעים העביר התרעות טקטיות ואסטרטגיות מקדימות בדבר האיום שנשקף מאל קעאדה ובדבר כוונותיו של בן לאדן לבצע פיגוע טרור משמעותי על אדמת ארה"ב.
לנשות צוות אליק, שהיו למעשה הגרעין המייסד של דיסציפלינת סיכול הטרור ב-CIA, היה מנהל גבר. הן והוא ציינו בראיונות עד כמה עובדה זו הייתה משמעותית על מנת שיוכל לגרום לעבודת הצוות שלו להישמע בחלונות הגבוהים. עוד הן תיארו את ההיאחזות המקצועית שלהן אחת בשנייה בתהליך הקמת תחום מקצועי שבמשך זמן רב נחשב בארגון לתחום שולי שלא נזקק למשאבים רציניים.
שלא לדבר על התייחסות מהירה וכבדת משקל להערכותיהן ולתחזיותיהן. האנליסטיות של צוות אליק מתארות יצירת קואליציה פנימית של צוות עבודה המבין מה הוא רואה ועל מה הוא מתריע – ולמרות המכשולים שבדרך, מבססות את עבודתן ודוחפות ארגון שרואה "עכור", לראות בבהירות.
פיגועי ה-11 בספטמבר בכל זאת נחתו על ארה"ב והכו את הממסד המודיעיני והביטחוני בתדהמה מוחלטת. הפיגועים הללו הכילו את כל האלמנטים שעליהם התריעה תחנת אליק: פיגוע משמעותי על אדמת ארה"ב, הצהרת הכוונות של אל קעאדה ויכולותיהם לעשות זאת ואף מתווה חטיפת המטוסים.
במקום אחר, בזמן אחר
הנשים בצוות אליק היו נשים מנוסות ומבוגרות יחסית, לאחר גיל קולג' – כלומר, מבוגרות משמעותית מחיילות ישראליות במהלך שירות החובה שלהן. האנליסטיות בלנגלי הביאו עימן ידע, מקצועיות וניסיון ואפילו מנהל שתמך והאמין בהן ולהן. למרות זאת, התוצאה ההרסנית לא נמנעה – גם בשל היחס שקיבלו אותן נשים, אותו ענף 'נשי', בחלונות הגבוהים.
מאז השבעה באוקטובר אנחנו נחשפות לעוד ועוד תחקירים ראשוניים על ההתעלמות שזכו לה התצפיתניות על גבול עזה מהמפקדים הבכירים. אחת מהן אף שמעה את המשפט הבא ממפקד בכיר, אחרי שהזהירה שוב ושוב מהדברים שהיא וחברותיה ראו שמתרחשים, בחסות חמאס, צמוד לגדר: "אני לא רוצה לשמוע עוד פעם על השטויות האלה. אם שוב תציקו עם הדברים האלה, אתן תעמדו למשפט".
זהו סיפורו של הקול המושתק. נשים מקבלות תפקידים מרכזיים, חשובים, אך היחס אליהן ממשיך להיות מקטין ומזלזל. בכך הן חוטאות לתפקידן שלא באשמתן – הן מעבירות את הסימנים, את האזהרות, אך זוכות להתעלמות מאלו שאחראיים על העמדת המשאבים לצורך סיכול האיום.
שני הסיפורים הללו מובאים כאן לא על מנת להציג גישה של "אמרנו לכם, תקשיבו לנשים", אלא ששניהם סיפורים על קול – על גובהו ועל עומק תהודתו. התדר שבו נשמע קול נשי והאוזן הקרויה להאזין לו ולהתייחס אליו בחשיבות הראויה לו.
חשיבות הקול איננה רק בתפקידו – במקרים הללו דיברנו על נשים בארגוני מודיעין וביטחון שקולן לא נשמע, וגם כשהוא נשמע, הוא לא מצליח לפרוץ את דרכו מבעד לחלונות הגבוהים של מקבלי ההחלטות. כנשים ישראליות אנחנו חיות באזור לחימה תמידי – משכך, לכל אחת מאיתנו 'מניה' בלחימה. כמשרתת חובה בצבא, כאשת ביטחון או מודיעין, או כאזרחית שחיה באזור לחימה תמידי, חיינו מנוהלים על ידי מקבלי ההחלטות בחלונות הגבוהים.
אלו ימים שבהם באופן טראגי הזהות הישראלית – ועבור חלקנו הזהות היהודית – עולה על שאר הזהויות שבהן אנו אוחזות. למרות זאת חשוב לזכור שהזהות הנשית שלנו היא זהות מובילה גם כעת וחשובה – כי אירועי השבעה באוקטובר טלטלו אותנו כנשים בצורה אחרת. אנחנו מטולטלות כנשים שלא רק נהרגו במתקפה הרצחנית, אלא שגופן בוזה ושימש ככלי ל'כיבוש' על ידי מרצחי חמאס. אנחנו מטולטלות כאימהות שילדיהן נפגעו או נחטפו ואנחנו מטולטלות כי נשים ונערות באזורי לחימה תמיד נפגעות בצורה ההרסנית והקשה ביותר.
אנחנו מטולטלות גם כי עינינו ראו, האחראיות דיווחו והרימו את קולן – אך קולן לא נשמע. קולן לא חדר את שכבות מקבלי ההחלטות. קולן צפה ותצפת, התריע והודיע אך לא הגיע לקבינט. אף אחת מאיתנו לא הגיעה לקבינט.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
השיעור האחרון
נשות תחנת אליק, כמו נשות העוטף וכמו התצפיתניות שלנו, הן השיעור האחרון שלנו. לעם יש יכולת להתאושש מאסון בסדר גודל תנ"כי כמעט, אבל אין לנו יכולת, או תקווה, להכיל עוד בדל של היתכנות לאסונות נוספים, גם קטנים בהרבה, כשאנחנו לא חלק משמעותי ומכריע מעיצוב המציאות.
הקול של תחנת אליק וקולן של תצפיתניות הדרום, קוראים לכולנו להשתנות ולהפוך להיות חלק מעיצוב וייצוב המציאות המזרח תיכונית שבה אנו חיות ומתקיימות.
הכול השתנה בשבעה באוקטובר. הכול אומר לנו: אתן נולדות, חיות, יוצרות חיים ומתות בארצכן – וארצכן היא אזור מלחמה. כמו שאישה באיסלנד צריכה לדעת על מפלס השלג, על איזו רוח תביא איזו סופה, איזו רעידת אדמה מבשרת על התפרצותו של הר הגעש השכן ואיזה חורף יביא לנו חופשת סקי או דווקא מפולת שלגים – כך אישה ישראלית צריכה לדעת, להכיר, להיות חלק מהממסד הקובע ולעצב במו ידיה את דרך החיים שלנו כאן.
גם אם קוראים לממסד הזה 'בטחוני', גם אם יש בו רוב גברי, גם אם יש בו הרבה דרגות שרובן ענודות על ידי גברים, וגם אם מוביל אותו קבינט שבו הגמוניה גברית מוחלטת – כל אחת מאיתנו אחראית לחייה, לחיי משפחתה, ילדיה ואהוביה וכל אחת מאיתנו צריכה להשמיע את קולה ושקולה יישמע. המציאות לא תתעצב עוד בלעדינו.
קולנו יישמע.
