רולא דאוד, בת 38, נולדה וגדלה בכפר יסיף. בגיל 16 החלה לעבוד ביפו ועברה להתגורר בה לאחר התיכון.  דוברת ערבית, עברית, אנגלית ומבינה רוסית. אקטיביסטית פוליטית – חברתית. מנהלת שותפה בתנועת ״עומדים ביחד״ – לשותפות יהודית ערבית.

איך היית מגדירה את האקטיביזם שלך?

אני עוסקת בפמיניזם ובנושאים של אי שוויון. סיום הכיבוש וסיום המלחמה.

חווית חיים מכוננת פוליטית:

כשסיימתי את התואר, רציתי לטוס לחו"ל. חסכתי כסף ותכננתי לטוס לאיטליה. הגעתי לשדה התעופה בידיעה שיש צורת תשאול לערבים ויש צורת תשאול ליהודים. בהתחלה, הייתי צריכה רק להוריד את הנעליים, את החגורה ולעבור בידוק במכונה. רק לפני שעליתי למטוס, קראו לי לעוד בידוק. הכניסו אותי לחדר והבודקת אמרה לי שזה לא אישי, זה בידוק בטחוני ושהיא מבקשת ממני להתפשט. אמרתי לה "אני לא מתפשטת" והיא המשיכה להתעקש על הבדיקה המשפילה. ידעתי שאם אנסה לומר משהו, אני פשוט אפרוץ בבכי – ולא רציתי לבכות מולה.

זה היה האירוע הכי משפיל בחיים שלי ואני חושבת שזה אירוע שמשותף ללא מעט ערבים שחיים פה. ברגע ההוא הבנתי איך המדינה מסתכלת עלי ומה אני מסמלת עבורה. זה נופל בבום. כמו רוב הערבים כאן, גדלתי בבית לא פוליטי, בגלל הפחד המושרש אצלנו מלהיות פוליטיים. הייתי האדם הממוצע. בסך הכל סטודנטית שעובדת קשה. אין מסעדה בתל אביב שלא עבדתי בה כדי לחסוך כסף לטיול הזה. סתם רציתי לטוס. מהאירוע הזה הבנתי שאני לא יכולה להיות מסוג האנשים שחיים את החיים פה כאילו הכל בסדר. כי אי אפשר – וזה לא בסדר, שאני מרגישה כאילו אני מנסה כל הזמן להיות חלק ממשהו, אבל נזרקת החוצה.

עוד אירוע מכונן היה כשעבדתי באשדוד כקלינאית תקשורת. בוקר אחד, במהלך מלחמת "צוק איתן", נכנסתי למאפייה הקבועה שלי. היה שם עיתון של "הארץ" ובעמוד הראשון הופיעו תמונותיהם של הילדים שנהרגו מהפצצות הצבא הישראלי. אישה שהייתה במאפייה ודפדפה בעיתון אמרה בקול רם "מגיע להם. שכולם ימותו. שכולם ישרפו".

ברוב המקרים אנחנו שותקים, אבל זה היה נורא מטלטל לשמוע אמירות כאלה על ילדים. וברגע הזה, כשאני הערבייה היחידה שיושבת שם באמצע המלחמה עניתי לה "כן, שימותו. שישרפו. ואז אני ואת נעלה לגג של הבניין הזה ונשמע את הילדים בעזה צורחים כי הם נשרפים בחיים. זה באמת מה שאת רוצה?". אחרי זה הייתה דקה שלמה של דממה. אני חושבת שאז היא הבינה באמת מה היא אמרה. וזה עבורי היה הרגע שהחלטתי שאני לא רוצה להיות קלינאית תקשורת, שאלה לא יהיו החיים שלי – והתחלתי לחפש מקום פוליטי.

רולא דאוד | צילום: אינס אוסרוף אבו-סייף
רולא דאוד | צילום: אינס אוסרוף אבו-סייף

מה המסר שלך?

בתקופה האחרונה הרבה אנשים מתקפלים או ״מתפכחים״. ה"התפכחות" הזו מובילה לכך שהם כבר לא רואים בני אדם כבני אדם. החברה הישראלית עושה דה הומניזציה לעם שלם, לאנשים אמתיים וזה חלחל כבר עמוק. הקיצוניות היא פשוטה במצב של מלחמה. לא להסתכל, לא לחפש פתרון. פשוט לחשוב שכל מה שאנחנו צריכים לעשות זה להשתמש בכוח, כי אחרת, ניאלץ להתמודד עם ההשלכות ולהביט למציאות בעיניים.

בפועל, כוח הוא פתרון שלא מיטיב איתנו. היו פה לא מעט מלחמות ובכל פעם אנחנו שומעים את אותו התקליט. שום דבר לא משתנה. אנחנו צריכים להשכיל ולהבין שפתרון אמיתי הוא כזה שמיטיב עם כל האנשים שחיים כאן. לדבר על השמדת עם שלם, על שלילת זכויות ועל הרג לא יוליך אותנו לפתרון, אלא רק אל עבר חברה הרבה יותר קיצונית, הרבה יותר גזענית.

בעשורים האחרונים, החברה הישראלית לא רק הפכה ימנית יותר, אלא שאנשים החלו לגדול פה סביב רעיונות של עליונות. אבל בסופו של דבר, כשאנחנו שוללים את ההומניות של אנשים, אנחנו שוללים גם את ההומניות של עצמנו. אי אפשר לנרמל תפיסות של עליונות. אנחנו צריכים לקום ולהראות עשייה אחרת.

 הטוב: אני חלק מתנועה, אני לא לבד, מה שעוזר לא לוותר ולהמשיך לפעול למען שינוי. זו תקופה קשה ויש לי הרבה רגעי שבירה, אבל החלטתי להילחם על המקום בו אני חיה. אני מקווה שזה נותן תקווה גם לא.נשים אחריםות ושזה יניב פעולות, מעשים ושיח של תקווה.

 הרע: הספקות. האם אני עושה את זה נכון? האם אני הולכת בדרך הנכונה על מנת להשיג את הערכים שלי, של כבוד, שלום, שוויון, חירות לכל, או שמשהו מתפספס לי בדרך? האם אני מפספסת קהל מחוץ להגמוניה? האם אני משאירה אנשים מאחור? אולי אפילו את האנשים הקרובים אליי ביותר? המאבק הפנימי הזה, של למי אני מדברת ואיך, תמיד נמצא מסביב. יש פה כל כך הרבה זהויות, מסביבי ובתוכי ואני כל הזמן מחפשת את הדרך להיות מדויקת יותר.

השכר: הרבה פעמים, השכר הוא כאב ראש בלתי נגמר. מעין שחיקה שגורמת לך להרגיש שאת מזדקנת לפני הזמן. התחלתי ללמוד רפואה לפני שנים, עזבתי אחרי הסמסטר הראשון. כשאבא שלי שאל אותי למה, אמרתי לו שרפואה היא לא מקצוע, אלא מסלול חיים – ושאני לא רואה את עצמי בתוך מסלול החיים הזה. היום הוא אומר לי "מה שאת עושה זה לא מקצוע, זה מסלול חיים". והוא צודק. רוב האנשים רואים בעיה, זזים הצידה. לאקטיביסטים יש משהו שלא מניח. הם נכנסים לתוך האש. וזה השכר, במידה מסוימת. העשייה, הדרך. לפעמים את רואה ניצנים של העבודה שלך, מתחילים לפרוח וזה מאוד מתגמל. למשל, כשהתחלתי ב"עומדים ביחד", היינו תנועה עם רוב יהודי מוחלט והיום הדברים מאוד שונים. אני מסתכלת על העבודה שאנחנו עושים בקמפוסים, על מנהיגים ערבים צעירים שצומחים ולוקחים חלק בשינוי… יש סביבי אנשים וזה גורם לי להרגיש שאנחנו באמת בונים משהו. בונים מסגרת תומכת ומחזקת עבור א.נשים. בשנים האחרונות הצמחנו תנועה רצינית וקהילתית שהפכה למרחב שמקל על א.נשים בתקופה הקשה הזו.

רולא דאוד | צילום: אינס אוסרוף אבו-סייף
רולא דאוד | צילום: אינס אוסרוף אבו-סייף

מה מניע אותך להמשיך?

אחרי ה-7/10 חשבתי לעזוב. אבל אני לא לבד. אני חלק מקולקטיב, מא.נשים. מקבוצה שמבינה שהמצב הפוליטי הנוכחי במדינה הזו לא קרה עכשיו, אלא נבנה לאורך שנים. הא.נשים שעובדיםות איתי מביניםות את זה ומביניםות את הפערים הקיימים. אנחנו נאבקים כדי לגשר על הפערים ועל חוסר השוויון הממסדי כאן. זה לא רק בין ערבים ליהודים. העובדה שאני לא לבד, אלא חלק מקולקטיב, נותנת לי כוח להמשיך. כי גם אם אני רגע מתעייפת ורוצה לשבת, אני יכולה, כי יש מי שימשיכו בעשייה. אני יכולה לתת לעצמי לנוח, אפילו להישבר. לעבד, להיות בתוך התחושות הקשות. ואני יודעת שאני אחזור והקולקטיב יהיה שם.

עוד דבר שמניע אותי, זה ההבנה שלוקח זמן לשנות. ההבנה שאנחנו כאן למרחקים ארוכים היא תובנה חשובה שנותנת כוח. עוד קצת. יש לי עוד.

מה החלום שלך?

פעם היו לי מלא חלומות. רציתי להיות במאית קולנוע והאמת, אני עדיין רוצה.

נכון לעכשיו אנחנו נמצאות במקום מאוד מדכא, אז כרגע אין לי חלומות גדולים, אלא פשוטים ויומיומיים. אני רוצה שיהיה בית ללהט"בים פלסטינים בתוך ישראל. החלום הזה התממש חלקית, אבל אני רוצה לעשות את זה באופן עצמאי ולאחד את הארגונים ביחד, כדי לפעול ולהקים בת כזה, שנותן מענה רגשי ופיזי ללהט"בים ערבים.

אני גם חולמת על דור חדש של פוליטיקאים ואקטיביסטים ערבים שיוכלו להוביל בתוך החברה שלי. החברה הערבית מאוד מפורקת. קשה לייצר בתוכה מנהיגות וזה, באמת, החלום שלי.

רשתות חברתיות

פייסבוק | אינסטגרם

על המדור החדש

המדור בְּפָנַיִךְ נולד מתוך הכשרת הכותבות של פוליטיקלי קוראת ומתוך הכרה שבשעת קצה זו צומחות בתוכנו נשים מנהיגות ואמיצות המסרבות לשתוק אל מול השיח האלים הדומיננטי, מדברות שיח אלטרנטיבי וסוללות דרך לשינוי בשטח. הן מעלות את מודעות הציבור לסוגיות פוליטיות וחברתיות שנותרו ללא מענה מתחילת המלחמה. יוצרות אקטיביזם פוליטי יש מאין. דווקא מתוך הייאוש הן מוצאות נקודות אור להיאחז בהן למען אפשרות לדמיין עתיד טוב יותר. אנו מבקשות לשים אותן בפורנט ולהעלות על נס את פועלן החשוב בזירה הציבורית. בכל שבוע תעלה לאתר כתבת ראיון קצרה שערכנו איתן יחד עם תמונת פרופיל המשקפת את המקום ממנו הן יוצאות לעשייה החברתית החשובה שלהן. אנו מודות לכל הנשים המדהימות שהסכימו להשתתף במדור.

צלמת המדור: אינס אוסרוף אבו-סייף

בְּפָנַיִךְ: יארה שאהין גראבלה

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

הצבא זימן חיילות מילואים לא קרביות לשרת כסוהרות על מחבלי הנוחבה. החיילות העלו חששות, השמיעו את קולן וחלקן סירבו להגיע. על מנת שהן תוכלנה להרגיש בטוחות ומקצועיות, יש להעניק להן הכשרה מקיפה ומעמיקה לפני שהופכים אותן לסוהרות, כפי שנהוג במשטרה הצבאית או בשב"ס, אחרת זה להפקיר אותן לגורלן, בדיוק כמו התצפיתניות.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.