בְּפָנַיִךְ: נעם דן

נעם דן, במקור מקיבוץ דן, קיבוצניקית מירושלים, בת 43. עורכת טקסים ופעילה חברתית. "סיימתי תואר ראשון בספרות אבל לא סיימתי במזרח תיכון ואסלאם כי לא הצלחתי לעבור את המכינה בערבית שלוש פעמים. את השפה העברית אני יודעת על בוריה. עברית זה אזור הנוחות שלי אני מאוד רהוטה ויכולה להצליף בה. לצערי אני לא יודעת ערבית למרות שמבחינה ערכית אני לא חושבת שיש אפשרות לחיות פה בלי השפה הזו. צמה כל שנה מאז רצח רבין בגלל צום גדליה. אני צמה על אדם יהודי שנרצח על ידי יהודי בגלל תפיסה פוליטית. אני מנסחת לעצמי זהות יהודית חילונית כי לא מצאתי רבים במרחב שמדברות את השפה הזו"

תגדירי את האקטיביזם שלך:

"סורי מרע ועשי טוב, בקשי שלום ורדפהו".

לבקש זה לא מספיק, צריך לרדוף ולהתעקש. להשתדל להתרחק מהרע ולעשות טוב. כל הציוויים שאני משתדלת לחיות על פיהם מופיעים בקורפוס היהודי, הנוצרי והמוסלמי. בנקודת הזמן הנוכחית זה פוגש אותי היכן שמרדכי (מוטי) אומר לאסתר (אסתי), ״מי יודע אם לא לעת כזאת הגעת למלכות״. עכשיו קיבלתי במה גדולה יותר לומר את מה שחשבתי כבר שנים. התמזל מזלי הרע שמתוך כל הטרגדיה הדו לאומית הנוראית הזאת אני עומדת על צומת דרכים. יש לי גם נרצחים במשפחה, חטופות וחטופים שחזרו וגם כאלה שעדיין בשבי וזה נותן לי את הפריבילגיה המעוותת להדהד חזק יותר את מה שחשבתי מאז ומעולם. אני מהדהדת את המסר הזה איפה שיתנו לי ובסביבתי טוענים שאני צריכה לדבר יותר באולפנים כי שם אני עושה עבודה טובה. בפועל אני גם חוסמת כבישים ועושה דברים בשטח. הייתי רוצה עוד מהכל! הפגנות, עצומות, ראיונות, מפגשים, נסיעות, ישיבות בכנסת ישראל אבל אני גם מוגבלת בשעות האיסוף של הילדים שלי מבית הספר, אני מוגבלת מבחירה. אני אמא. זו הזהות הראשונה שלי כרגע.

זה לא שאין לי הסתייגויות. כששאלו אותי אם התפיסות שלי השתנו מאז השבעה באוקטובר הייתי רוצה להיות חזקה וטובה ולומר שלא אבל בטח שזה ריסק לרסיסים וערער את כל מה שהאמנתי בו. היו ימים של רצון עז לנקום ואיזה אבדן חמלה וערלות לב שהשתלטה עלי ואז כמו מכל שבעה קמתי אל החיים.

חווית חיים מכוננת פוליטית:

אני זוכרת שהשתתפתי בוויכוח של נוער מרצ והתווכחתי עם איזה בחור דוס שהסביר לי שאי אפשר להחזיר שטחים כי הארץ היא הארץ מובטחת. הרגשתי אז, כמו היום, שזו טענה סותמת דיון. אני זוכרת שהשתתקתי כי אם הוא אומר שזו ארץ מובטחת ואין לי כלים לדבר איתו בשפה שלו אז באמת מה אני יכולה לעשות. חזרתי הביתה ולראשונה פתחתי תנ"ך שלא במסגרת בית ספר, זה היה בכיתה ט'. גיליתי שבאמת הארץ המובטחת הובטחה לנו שלוש פעמים אבל כל פעם הגבולות שלה היו שונים. הם התאימו לפוליטיקה של האזור, למרחב, לאוכלוסיות שחיו פה. זה היה רגע מכונן כי הבנתי שאף אחד יותר לא יבלבלו לי את המוח בסיסמאות. הבנתי שידע זה כוח אבל בורות זה כוח הרבה יותר חזק ומאותו הרגע למדתי תנ"ך בבחינת (מחילה על הביטוי) דע את האויב. יותר לא יבלבלו אותי. אני יודעת את התשובות. הדבר המרכזי שקרה לי מאז, הוא שאני תמיד משתדלת להצטייד בידע ולא רק בתחושות הבטן שלי. אבל גם תמיד מנסה להחזיר לשיח את המוסר בסיסי, לרחם, לבטן, ללב. לאיפה ששוכנת הנפש בתודעה שלי. שיש גם איזה מוסר בסיסי שלא צריך להסתבך סביבו כי העובדות הן לא תמיד הדבר המכריע.

 בכמה מילים, מה המסר שלך?

ישנה אמת פשוטה שקשורה בחמלה ואיזה טוב אנושי שלא צריך להתאמץ, רק לגלות. אני רוצה שכולם יצאו מהבתים להיטיב. הרי המדיה של האולפנים עובדת כל כך חזק. זה אומר שמישהו יושב בבית ורואה את הטלוויזיה. אל תשבו בבית. צאו למפגן של אהבה וחמלה ואמונה. אל תראו אותי על המסך. תהיו איתי שם.

הטוב: התקרבתי לבן זוג שלי רגשית, תודעתית ופוליטית מאז השבעה באוקטובר.

הרע: הבן שלי אמר לי שאני מדברת כל הזמן על החטופים ובעצם גם אני נחטפתי. זה משפט שהיה  קשה לשמוע מילד בן תשע. בשבועיים הראשונים רוב העבודה הייתה כלפי חוץ, בחו"ל, ואז האנשים מהמשפחה שלי שדוברים שפות זרות התראיינו… ואז כשהיה פיצוץ סביב פגישת משפחות החטופים כל הבית ואני בעיקר נרתמנו לנושא ומה שהכי נפגע מזה זה הקשרים המשפחתיים. ניכור מהחברים שלי שלא בפנים ולא התגייסו למאבק או מבני משפחה שלא פועלים כמוני, או בני משפחה שחושדים בי שאני רוצה להבנות על זה פוליטית. שם יש כאב.

השכר: פגשתי אותך. באת אלי הביתה. העולם פקוח בפני. אני פוגשת מלא אנשים שרוצים לשמוע את מה שיש לי לומר. יש בי עוד משהו מיתמם שמתקשה להכיר בכך שיש פה כוח, של הדהוד רחב שאני עוד לא מבינה עד הסוף. זה רווח גדול שאני עוד צריכה זמן לנסח אותו לעצמי. יש לי מלא שותפות ושותפים שיצאו לרחובות בעקבות דברים שאמרתי. זה רווח עצום.

מה מניע אותך להמשיך?

אין לי בכלל ברירה. הלוואי שהייתי יכולה לומר – אני בוחרת. אבל אין בחירה ואין שאלה. זו לא אופציה בכלל לעצור. זה קרב חיינו. יש לנו דור לגדל ועלינו האחריות לברוא עולם מיטיב.

מה החלום שלך?

שיהיה לי המון כסף לעשות את מה שאני רוצה בלי אימה, בלי צורך להתנצל ובלי להרגיש שמישהו אחר הוא הספונסר שלי. בלי להרגיש שאני צריכה לבחור אם ללכת לפסיכולוגית שלי או לא. שאני צריכה להתקמצן על הטיפול גוף כי לקחתי טיפול נפש. שיהיה לי המון כסף ושאני לא אפחד לדבר על זה ולבקש את זה ולדרוש את זה. שיהיה לי שפע כדי שאני אוכל להשפיע.

איפה אפשר לעקוב אחרייך?

בפייסבוק, בטוויטר ובשטח

המדור בְּפָנַיִךְ נולד מתוך הכשרת הכותבות של פוליטיקלי קוראת ומתוך הכרה שבשעת קצה זו צומחות בתוכנו נשים מנהיגות ואמיצות המסרבות לשתוק אל מול השיח האלים הדומיננטי, מדברות שיח אלטרנטיבי וסוללות דרך לשינוי בשטח. הן מעלות את מודעות הציבור לסוגיות פוליטיות וחברתיות שנותרו ללא מענה מתחילת המלחמה. יוצרות אקטיביזם פוליטי יש מאין. דווקא מתוך הייאוש הן מוצאות נקודות אור להיאחז בהן למען אפשרות לדמיין עתיד טוב יותר. אנו מבקשות לשים אותן בפורנט ולהעלות על נס את פועלן החשוב בזירה הציבורית. בכל שבוע תעלה לאתר כתבת ראיון קצרה שערכנו איתן יחד עם תמונת פרופיל המשקפת את המקום ממנו הן יוצאות לעשייה החברתית החשובה שלהן. אנו מודות לכל הנשים המדהימות שהסכימו להשתתף במדור.

צלמת המדור: אינס אוסרוף אבו-סייף

בְּפָנַיִךְ: יארה שאהין גראבלה