"ויתאבלו העם מאוד"

מאת: בת ארז יוגב

במהדורות החדשות הראשונות בבוקר השבת השחורה דווח על 22 נרצחים. נחרדתי. המחשבות על הצפוי לאותן משפחות שאיבדו את יקיריהן בחטף ובאופן אכזרי כל כך לא נתנו לי מנוח. ככל שעברו השעות והימים התבררו ממדי האסון. מעגל השכול התרחב באלפים. בהמשך, מאות אלפי אנשים פונו מבתיהם וכולנו, אזרחי ואזרחיות ישראל, הסתגלנו לשגרת מלחמה.

מוות הוא דבר שמטלטל את כולנו גם בימים כתיקונם. בשגרה של לפני השבעה באוקטובר משפחות יכלו לתכנן טקסי לוויה, להתכנס לשבעה, לקבל מנחמים, לשמוע סיפורים ולאפשר לאובדן ולאבל לחלחל לאט, לאורך זמן, אל תוך הנפש. והרי מה אנושי יותר מצער עמוק, מבכי וגעגועים?

מאז אותו הטבח, הכאוס הרב שורר גם בתהליכי האבל. משפחה שפונתה מביתה מתקשה לשבת שבעה על בנה החייל, וחבריו, שנמצאים עדיין בלחימה, אינם יכולים לבוא ולנחם; אדם שנפטר ממחלה לא זוכה לכבוד האחרון הראוי לו, משום שקהילתו פזורה ברחבי הארץ; גבר שאחיו נרצח בפתח ביתו לא מצליח לעבד את האובדן כיוון שהוא עסוק בטרדות כלכליות ובהישרדות. מתוך ניסיון לתת פנים ושמות בתוך הכאוס הזה ראיינתי בחודשים האחרונים א.נשים שחוו אבדן במהלך המלחמה.

הנגב המערבי: כרוניקה של הפקרה

הנוף המקיף את ביתה הזמני של גילנית ריף-אמר, אינו דומה כלל לנוף המקיף את ביתה שבקיבוץ הצפוני שדה נחמיה. את המקום הירוק על גדות נהר הירדן, שבו גידלה את שלושת ילדיה וגם קברה את בנה, רגב, החליפו הרי המדבר, עצי הדקל והערסלים התלויים ביניהם, בערבה. החדרים שנבנו מאדמת המקום והשקיעה המרהיבה ביופייה מעניקים לגילנית מרחב נשימה בתקופה הקשה הזו.

"החבר'ה שהיו איתו בצוות עוד לא היו אצלנו", מספרת גילנית. "גם הסגל שלו עדיין לא פגש אותנו. ביציאה היחידה שלהם הביתה הם קיבלו הוראה לא להגיע למשפחות שכולות. לא יודעת למה ולא מקבלת הרבה הסברים. הצבא הצהיר בפנינו כבר בהתחלה שכך לא נראית מעטפת של הורים שכולים. לטענתם, בגלל שהיו כל כך הרבה נופלים באותו יום – אין מספיק כח-אדם, ולכן הליווי מהצבא הוא פחות אינטנסיבי".

לוחם הצנחנים סמ"ר רגב אמר, בנה של גילנית, נהרג בכיסופים בשבעה באוקטובר. "ב-10:40 הוא שלח לי הודעה שהוא צריך לסגור את הטלפון. הוא היה בקורס מ"כים ולכן לא חשבתי שישולב בקרבות בחזית", היא מספרת. "רגב לא סתם בחר בתפקיד ה'נגביסט'. הוא תמיד רצה לשעוט קדימה, להיות צמוד לקצין המוביל ולתת את המענה המהיר ביותר לכל תרחיש. לכן גם לא הופתעתי כשסיפרו לי כיצד נהרג", היא מסיימת בקול עצוב וגאה.

רגב נלחם בשבעה באוקטובר לצד חבריו לקורס המ"כים, ששישה חניכים נוספים ממנו נפלו באותו האירוע. רגב, שהיה בחוד הכוח, נפצע מפגיעה ישירה ברגליו. הוא שמר על הכרה מלאה ומחשבה צלולה. כשחבריו ניסו לחלץ אותו, צעק אליהם – "אני יודע שאני הולך למות! תעופו מפה, אל תתקרבו, אתם עלולים להיפגע!". על פי מה שסיפרו החיילים לגילנית, רגב שידר קור רוח עד הרגע האחרון. "הוא הבין שהוא מציל את חייהם", אומרת גילנית. "זה עוזר לי להרגיש שרגב לא מת סתם, אלא כחייל גיבור, שנלחם עד טיפת דמו האחרונה תוך שמירה על חיי חבריו".

החילוץ הגיע רק כעבור חמש שעות, שבמהלכן שמרו החברים על גופתו של רגב, על מנת שלא תיחטף בידי החמאס. את ההודעה הרשמית על מותו קיבלו בני המשפחה רק כעבור שלושה ימים. "כבר בשבת חשתי שהוא לא איתנו", היא אומרת. "התקשרתי לכל העולם, אף נציג רשמי לא יצר איתנו קשר. גם כשהתקשרתי למספר שפורסם בטלוויזיה לאיתור מנותקי קשר, הם טענו שאין להם מושג. הרגשנו מאוד לבד". תחושת הבדידות הזו, דווקא בשעה שהמשפחה זקוקה למעטפת מיטיבה וליווי אינטנסיבי, תאפיין גם את השלבים הבאים בהתמודדותם.

הלוויה של רגב נערכה ביום חמישי, 12.10. בשל האיום הביטחוני בצפון רוב א.נשי שדה נחמיה כבר עזבו את ביתם. מתוך 1400 תושבי הקהילה נותרו בקיבוץ מאתיים א.נשים. "זה היה ערב נוראי עם המון הפגזות", מספרת גילנית. "אינסוף אזעקות וחשש לחדירת מחבלים".

מעל אלף איש הגיעו ללוויה שנערכה בשעה חשוכה. חברים, משפחה, שכנים. "הם לא זזו עד שנגמר הטקס", אומרת גילנית. בימי השבעה קיבלו בני המשפחה מבקרים בבית שבקיבוץ, אך מעבר לצוות קהילתי מצומצם שליווה אותם, לא הגיעו כמעט מנחמים. "לולא המצב הבטחוני המתוח הבית היה מפוצץ במבקרים. אבל באותם ימים פחדנו ועסקנו בהישרדות יומיומית", אומרת גילנית. "היינו עסוקים בחישובי רמות הסכנה ביישוב ולא התפנינו לעבד את האובדן. עד עכשיו אני מרגישה שאנחנו במוד של הישרדות וטרם הגענו לעיבוד הרגשי".

"אני רוצה שכולם ידעו איזה בחור מדהים הוא היה. שלא ישכחו אותו, שלא ייעלם, שיותר אנשים ייחשפו אליו. חשוב לי שכולם יבינו שבאופן מודע הוא הציל את חבריו לנשק על חשבון החיים שלו. בזכותו ילדים אחרים חזרו הביתה להורים שלהם".

בתום השבעה ירדה המשפחה לערבה. באזכרת השלושים חזרה לקיבוץ לעוד יום מתוח. הסיטואציה המורכבת מקשה על המשפחה להיפגש עם חבריו של רגב ממעגלי חייו השונים. "מה שיכול לחזק ולנחם אותנו הוא לשמוע סיפורים מהחברים, לראות תמונות שצולמו לאחרונה ופשוט להיות יחד", אומרת גילנית. "אבל זה כמעט בלתי אפשרי. כן זכינו לביקור של הלוחמים מבית הספר למ"כים. אוטובוס מאורגן הגיע לקיבוץ, נפגשנו, התחבקנו ושמענו סיפורים על רגב שלנו".

למקרים של אובדן ואבל בקהילה קטנה כמו קיבוץ יש השפעה רבה על כל תושבי המקום. צערה של משפחה יחידה מקרין על היישוב כולו, ובד בבד מאפשר מרחב תמיכה והכלה נרחבים ומיטיבים. טראומת השבעה באוקטובר ערערה את חוסנן של הקהילות והחלישה את מעגלי התמיכה הטבעיים. "דויד בעלי נמצא בקיבוץ. במובן מסוים הוא חי בשגרה עם חברים מהקהילה וזוכה ליד מושטת. אני לא שם, לא נפגשת עם מכרים או קרובים, והתקשורת מרחוק היא בעייתית", משתפת גילנית. "הנהלת הקיבוץ עסוקה בהישרדות באלפי תחומים. אין לי תלונות. המצב קשה מכל כיוון. אני בטוחה שאם היינו בשגרה זה היה אחרת. גם אני לא תמיד מצליחה לבקש עזרה. לרוב אני אישה עצמאית שלא זקוקה לסיוע. אבל עכשיו הכל סבוך, מעצבן ומתיש".

בד בבד עם החיסרון בחוסנה של הקהילה המקורית שלהם, מצאה עצמה משפחת אמר מפוזרת ברחבי הארץ ואפילו בחו"ל. גילנית נמצאת רוב הזמן בערבה עם הבת הצעירה, שקד (18), תלמידת כיתה י"ב. "לצערי התקשורת עם ביה"ס היא מזערית, ושקד אפילו לא זכתה לתמיכה טלפונית רציפה". רוני, בת ה-23, נמצאת בקליפורניה, בשליחות מטעם הסוכנות היהודית. "לפחות אני יודעת שהיא במקום בטוח, ואין צורך לדאוג לה". דויד, אבי המשפחה, הוא חבר בכיתת הכוננות בשדה נחמיה. "אחרי שהיה איתי בערבה שלושה שבועות הוא החליט לחזור צפונה. כאדם שגדל בקריית שמונה, הוא רגיל למרבה הצער למצב בטחוני מתוח, ובעצם, אחרי שמאבדים ילד שום דבר לא באמת מפחיד. הוא אפילו לא רץ לממ"ד בזמן אזעקה", היא מספרת.

"קשה כשהמשפחה מפוצלת", מספרת גילנית על תחושותיה. "בזמן כזה כולנו צריכים להיות יחד אבל אין לנו את התנאים. גם המערכות התומכות לא מתפקדות כרגע". גילנית מספרת שרוני חזרה לקליפורניה אחרי אזכרת השלושים. את כרטיס הטיסה שלה מימנה הסוכנות, אבל כעת הם רוצים החזר כספי. בנוסף, קשה להשיג שם טיפול נפשי עבורה, בשל ההסדרים הכספיים מול ארה"ב. "למזלנו, הקהילה היהודית עוטפת אותה". לשקד הצעירה מציעה המועצה בגליל טיפול רגשי בתנאי שייערך בזום או באזור הצפון. "לשקד קשה לדבר על עצמה דרך הזום, ולעלות לגליל בימים האלה זה הזוי, זה שטח צבאי".

מאז ה-19.10.23 נמצאת גילנית בערבה, שם פגשה בקהילת מפונים מקיבוץ שובל שבנגב המערבי. "זו הקהילה החדשה שלי, לפחות באופן זמני. אני מקבלת מהם כוחות, הקשבה, חיבוק, דאגה. הם משתפים אותנו במשאבים שלהם", מספרת גילנית. "הם נותנים לנו תחושת שייכות".

גילנית מייחסת גם למיקום הגיאוגרפי סגולות מיוחדות. "לטבע המדברי יש עוצמות של ריפוי. רגב מאד אהב את האזור הזה", היא מספרת. "כשהתנדב לשנת שרות לפני הצבא, הדריך בבית ספר שדה עין גדי וחצבה". במהלך השרות לקח רגב חלק פעיל בשיקום עין צין ועין עקרבים. הוא תכנן ללמוד רפואה בבאר שבע ולגור במדבר. "כך שמבחינתי, להיות פה זה סגירת מעגל וחיבור איתו, עם הבן שלי, ילד קסום ואהוב שזכיתי לקשר עמוק, כנה וקרוב עימו".

"במשך שנים הכינו אותנו ביפתח למקרה של חדירת מחבלים, אבל כשחברה אמרה לי לפתוח טלוויזיה באותה השבת חשכו עיניי. לקח לי זמן להבין שמדובר במצב אקוטי", פותחת רמה את שיחתנו. את בן זוגה, דב, איבדה שלושה שבועות לאחר פרוץ המלחמה.

דב ורמה שפירא הגיעו לקיבוץ יפתח, שבגליל העליון, בשנות העשרים לחייהם, מתוך מטרה לחיות חיי שותפות והגשמה בקיבוץ בגבול הצפוני של המדינה. מילים כמו 'שליחות' ו'התיישבות' היו הבסיס להקמת ביתם ומשפחתם, כ-500 מטר מגבול לבנון. אולי זאת הייתה אחת הסיבות שלאחר 66 שנים למודות מלחמות, מבצעים ומתיחות ביטחונית, הם היו הזוג האחרון שעזב את הקיבוץ במלחמת השבעה באוקטובר.

"הקיבוץ פונה כעבור ימים אחדים ורק אנחנו וכיתת הכוננות נשארנו", מספרת רמה. "הצעתי את עצמי להשקיית עציצים ולהאכלת חתולים בבתים שהתפנו". רמה לא חששה מהמצב, אבל פרלי, המטפלת הצמודה של דב, פחדה מאוד. "החלטתי שאני מתפנה רק למקום שיכול לקלוט אותנו כפי שאנחנו: אדם סיעודי, מטפלת ואני", ממשיכה רמה. "הבעיה שלי הייתה, שכבר בשלב מוקדם בהתדרדרותו הבריאותית של דב הבטחתי לו שלעולם לא אשים אותו בבית אבות, אלא שהוא יסיים את חייו בבית, ביפתח".

דב שפירא היה אדם שמילא תפקידים מרכזיים בקיבוץ יפתח ומחוצה לו. את חייו הקיבוציים החל כחקלאי, תוך כדי לימודי חינוך באוניברסיטה. הוא חינך בחברת הנוער בקיבוץ ומאוחר יותר הצטרף לצוות ההוראה בקריית שמונה. ב-1974, לאחר שחוליית מחבלים מלבנון נכנסה לבניין מגורים בעיר הקטנה, עברה מדלת לדלת ורצחה 18 אנשים וילדים, הרחיב דב את פועלו והקים את השירות הפסיכולוגי במקום לטובת כל תושבי האזור. בהמשך היה יועץ פסיכולוגי בביה"ס האזורי, מילא את תפקיד מזכיר הקיבוץ, ושימש כתובת של חכמה ומקצועיות עבור צוותי הוראה, הורים ותושבים. שנים לאחר שפרש לגמלאות עוד נהגו לחשוב "מה דב היה אומר ומציע".

בשנים האחרונות חלה דב, והפך סיעודי. מאדם עצמאי, ברוך כישרונות ותחביבים, בעל דעות מוצקות, מקור לסמכות ולידע, הפך לאיש שנתמך ונזקק לעזרה בכל צעד וצעד ומצבו המנטלי לא ברור לחלוטין. רמה מספרת שכבר זמן רב הרגיש דב שמותו קרב. "כשהוא היה אומר מידי פעם שהוא הולך למות, ניסיתי ליצור אווירה קלילה יותר והתבדחתי על כך. אמרתי לו: 'זה בסדר שאתה מרגיש כך. כולנו הולכים לשם, אבל לא צריך למהר'. ככל שעבר הזמן מצבו החמיר, ולאחר שלילה אחד גם נפל ממיטתו וקיבל מכה חזקה, הטיפול הפך מסובך יותר".

שלושה שבועות לאחר פרוץ המלחמה מצאה בתם של רמה ודב בית אבות בחיפה שאליו יכלו להתפנות. רמה, שעדיין לא האמינה כי מדובר באירוע ארוך טווח, לקחה עימה רק תיק קטן ובו מעט בגדים, תרופות וציוד עבור דב. "חשבתי שנחזור הביתה תוך כמה ימים, אבל כשדב התקרב למכונית הוא הסתכל עליי במבט כועס, או לפחות כך פירשתי אותו. כאילו ההבטחה האיתנה שנתתי לו מתפוררת לנגד עיניו".

לאחר נסיעה מתישה ומסכת בירוקרטית קיבלו דב ופרלי חדר בבית האבות במסגרת 'קוד מלחמה', אך רמה לא נכללה בקוד זה. לפיכך היא עברה להשתכן בביתו של אלי, אחיו של דב, שגר בחיפה. "במשך שלושה שבועות התארחתי אצל גיסי ומשפחתו", היא מספרת. "הם קיבלו אותי מאד יפה והתנהגו אלי ברוחב לב. יחד נסענו לביקורים אצל דב, וראינו כיצד הוא הולך ודועך. קולו נחלש, היו לו קשיי נשימה, חוסר יציבות בלחץ הדם ובנוסף הוא סרב לאכול. לחייו שקעו, עיניו לא היו ממוקדות והוא ישן שעות רבות. האחות הייתה אומרת לנו בישירות וביובש: 'זה רוצה למות'. הוא היה עור ועצמות. אני שומרת תמונה של דב מלפני חמש שנים, כפי שאני רוצה לזכור אותו. לא צל-איש כפי שנהיה ממנו בשבועות האחרונים".

בשלב מסוים הצוות הרפואי חשש שדב ימות מרעב, ולכן נקבע לו ניתוח להתערבות כירורגית לשבועיים קדימה. אבל זה היה מאוחר מידיי. כעבור שלושה ימים חווה התמוטטות, הועבר לרמב"ם ושם נפטר תוך יום אחד. "לקח אוויר, ולא הוציא יותר. כאילו ברגע אחד הפסיק לנשום. מרוב שהיינו בהלם, בכלל לא הבנו שהוא כבר איננו".

לאור המצב, עדיין לא נערך 'טקס ה'שלושים', ועוד אין מצבה על הקבר. אני כל הזמן חושבת שלדב מגיע יותר. הוא השאיר אחריו שובל של מעשים טובים, מחשבות חכמות ורעיונות מיטיבים, והוא היה ראוי לליווי מכובד יותר בדרכו האחרונה".

למרות המתיחות הביטחונית ופינוי החברים מהיישוב, החליטה המשפחה לקבור את דב בבית העלמין של הקיבוץ. "מבחינתנו לא הייתה ברירה אחרת", מציינת רמה נחרצות. בטקס הקבורה נכחו 15 איש, רובם בני משפחה ומיעוטם חברי קיבוץ וחברים מהעבודה. "מישהו זירז אותנו ואמר שצריך לסיים מהר בגלל המצב הבטחוני", מתארת רמה. "לא הייתה לנו אפשרות לערוך טקס מכובד כמנהג המקום, לא ניגנו ולא שרו, הנוכחים היו מעטים וההספדים בהתאם". בתום הטקס עברו רמה וביתה בבית המשפחה בקיבוץ כדי להצטייד בכמה בגדי חורף ולקחו עימן גם אלבומים עבור ימי השבעה. את המנחמים קיבלה המשפחה בדירה קטנה של מכרים בחיפה. "לא רציתי שהשבעה תיערך בבית של אלי, כי לא חשתי בנח שהוא ומשפחתו יטרחו סביבנו", מסבירה רמה בצניעות, "גם כך לא הייתי מפוקסת, וממילא הגיעו מעט מאד אנשים לביקור ניחומים".

אל הצער והאובדן שחוותה רמה על פטירתו של בן זוגה ב-63 השנים האחרונות, נוסף גם בור עמוק של חוסר. חוסר באותה מעטפת תומכת שנהוגה בקהילתה בתקופות קשות כמו אבל. "זה היה 'עירום וריק', ללא החיבוק הרגיל שקיבוץ יפתח נותן בימים אחרים", אומרת רמה בלב שבור. "נכחו נציגת ועדת הרווחה מהקיבוץ, מעט חברים שפונו ליישובי הסביבה וגם התקשרו מבית ותיקי הגליל, אבל הייתה תחושה גדולה של בדידות, אכזבה ופספוס".

בתום ימי השבעה דאגה רמה למצוא לפרלי משפחה אחרת שתוכל לעבוד אצלה. "חיפשתי אנשים שיתייחסו אליה בכבוד ובעדינות, שהיא תזכה למקום שנעים להיות בו". לאחר שמצאה משפחה שהניחה את דעתה, עברה רמה למלון 'נוף גינוסר', לשם פונתה קהילת קיבוץ יפתח. המציאות ההזויה של התנהלות קהילתית במלון, והניתוק של רמה מביתה, מערימים קושי נוסף על תהליך האבל האישי.

"הדברים הטכניים שמעסיקים את המפונים במלון שלנו לא מעניינים אותי, ורוב הזמן אני ספונה בחדרי, שוכבת במיטה וקוראת ספרים", היא משתפת. "המפגש עם האנשים מציף את כל הרגשות. כל אדם שאומר 'משתתפים בצערך', או ששואל בפשטות 'מה שלומך?' – מייד הכל חוזר והדמעות עולות בעיניי. אני אפילו מעדיפה שלא ייפנו אליי. חודש שלם בכיתי על דב – כמעט לא אכלתי, העיניים שלי אדומות ושורפות, והזמן שעובר אינו מקל. הצער הגדול נוכח באופן תמידי. אני יודעת שאי אפשר להשוות את הכאב שלי לאמא שאיבדה את בנה החייל. ברור לכולם שכששני אנשים חיים יחד כל כך הרבה שנים – אחד מהם ימות קודם. נאמר לי שזה תהליך שנמשך זמן רב, אבל בסוף אוכל לדבר על זה בלי לרעוד. בינתיים, האבל שלי על שותפי לחיים שנפטר קשה וכואב". רמה משתהה מעט בדבריה, מספרת על חוג ציור שהיטיב עימה ועל שיחה רגשית עם אשת מקצוע. היא מסכמת את שיחתנו בחיוך דק: "קניתי לי את הדובי הכי גדול שמצאתי בחנות, והוא יושב לידי בכורסה ואני מנסה לחשוב שאני לא לבד".

כשאני מטלפנת לקבוע פגישה עם יריב חג'בי בביתו במושב ניר משה, הוא מזהיר אותי מראש שלא בטוח שנוכל לדבר בנחת. "אני חייב להיות בשדות, רוב העובדים התאילנדים ברחו, ויש אצלי קבוצות של מתנדבים שמסייעים בקטיף השומר ואורזים ברוקולי. הכל לחוץ, דברי איתי כשאת מגיעה, אני זז". המסר הובן. כשהגעתי עם חבילת צ'ופרים למתנדבים המסורים, חג'בי מייד העלה אותי על הטנדר שלו ויצאנו יחד לשטח. "זו בדיוק הפסקת הצהריים שלהם, יתאים להם איזה משהו מתוק", הוא עדכן בלו"ז, יעיל כהרגלו.

יריב חג'בי, נולד לפני כ-54 שנים לשלמה ולאילנה, שעלו לארץ מתימן בשנת 1947 והתיישבו בנגב הצפוני, במושב יכיני. שלמה תפעל עסק של קצירת חיטה, וביצע עבודות קבלניות בעזרת צי קומביינים. "אבא שלי בן 90 היום, עצמאי וצלול", הוא מסביר ביובש. "מי שהמשיך אותו בעסק היה אחי הבכור יזהר, שנרצח בפתח הבית בשבעה באוקטובר". הוא ממשיך ומסביר את החיבור השורשי למקום הולדתו – בתום השירות הצבאי, לאחר שמיצה את תקופת החיפוש והנדודים, חזר יריב לגדל חיטה בעצמו, במושב ניר משה הסמוך ליכיני. "פתאום הבנתי עד כמה אני קשור לנוף, לסוג האדמה השייך לכאן, ובמיוחד לבתרונות של הנגב המערבי", הוא משתף. "אני גר חמש דקות נסיעה מבית הוריי, והלב שלי תמיד נמצא ביכיני. אפילו הכתובת הרשמית שלי עדיין שם". יריב פיתח את העסק החקלאי שלו, שגדל ממאתיים דונם התחלתיים של חיטה, ל-7000 דונם של ירקות עונתיים ורב שנתיים, וגם שטח רב של חיטה ושעורה.

משפחת חג'בי היא משפחה ענפה ביכיני, רוב הדודים והדודות שלו משני הצדדים גרים ביישוב הקטן, ויריב משער שהם כארבעים אחוז מתושבי המושב. "זה קושר וכובל ומסבך גם יחד", הוא חושף ומסתיר בחיוך. בין יזהר הבכור, לבין יריב, הבן השמיני מתוך עשרה, מפרידות 13 שנים, "כך שהוא קצת גידל אותי באיזה מובן. עם השנים, כשנולדו לי ילדים הם היו כרוכים אחריו בקשר מיוחד. תמיד רצו את 'דוד יזהר' לפני הכל".

כשהעסק של יריב התפתח, הוא פנה באופן טבעי לשיתוף פעולה עם אחיו הגדול. "ליזהר היו ידיים טובות ויידע טכני מטורף. אם משהו היה תקול – הוא היה יושב וחוקר, עד שנמצא הפתרון. שום דבר לא נזרק, אלא הוא הקפיד להציל כל כלי, ועשה זאת לטובת כל מי שביקש את עזרתו. כשותפים לעסק חקלאי היינו בקשר יומיומי כמעט, ובוודאי שנפגשנו בארוחת שישי אצל ההורים. נהגנו לדבר על תהליך גידול החיטה, על הזריעה, הציפייה לגשמים, ההשערות אם נגיע לגרעין בריא וטוב, או שאולי נקצור ונייעד את היבול לשחת כי לא ירד מספיק גשם. חיטה היא צמח בסיסי, אפשר ללמוד ממנה הרבה על הישרדות".

בבוקר השבעה באוקטובר, התעורר יריב לרעש הבומים ומייד הבין שזה אירוע חריג. בעודו עורך סיבוב ראשוני בניר משה התקשרה אימו ממושב יכיני ואמרה: "הם כאן. יש מחבלים". בהמשך תגיד: "ירו ביזהר". יריב אסף במהירות שלושה מחבריו. "תוך דקות ספורות 'טסנו' ברכב ליכיני. פרקנו מעבר לגבעה, ירדנו בשדות החשופים עד לסוללות הקרובות למטה, ובדרך הנסתרת התקדמנו", הוא מסביר תוך כדי הצבעה בידו אל המקומות שציין. יריב וחבריו זיהו ארבעה מחבלים, והחלו לירות לכיוונם "כדי למשוך אותם אלינו ולהרחיק אותם מהבתים".

בשלב מסוים הגיע כוח צבאי למקום וירה לעבר יריב וחבריו. "זרקנו את הנשק והרמנו ידיים, חברנו אליהם בצעקות כדי להבהיר שאנחנו לא האויב". הכוח הצה"לי המשיך בדרכו וחבורת הגברים נשארה לסרוק לבדה את כל המשקים ביכיני. כשהתקרב יריב אל בית הוריו ראה שאחיו יזהר שוכב מדמם בתוך הסוכה שטרם פורקה לאחר החג. "הדם שלו מילא את כל הכניסה לבית", הוא מספר. "תרמילים של כלי נשק היו בכל מקום. משם עברתי ליחידת הדיור השכנה, ששייכת לבני הדודים שלי, והיא הייתה נעולה. הזעקתי לעזרה שני ימ"מניקים שהיו בסביבה. הם פרצו פנימה, וראינו את צוריאל חג'בי, בן הדוד שלי, ירוי מאותה מתקפה ראשונית של המחבלים. הוא כנראה הצליח לברוח מהם, אבל מת מאיבוד דם".

למחרת פינה יריב בעצמו את יזהר וצוריאל באמבולנס לביה"ח 'ברזילי' באשקלון. "היה כאוס נוראי. אמנם דיווחתי את מי הבאתי ונתתי תעודות זהות, אבל הם לא הסכימו לרשום כלום, וטענו שמבחינתם כולם מגיעים כאנונימיים. אפילו לא הסכימו לרשום את שמם על פתק כדי שיהיה קל יותר לזהות בהמשך". מתוך כך נאלצה המשפחה הכואבת לעבור תהליך של התאמת דנ"א. "מהלך ארוך, מתיש ומיותר במקרה שלנו".

רק כעבור 11 ימים זכו לערוך ליזהר טקס קבורה במושב מבועים, שנחשב אז כמקום בטוח יחסית. ללוויה עצמה, שנערכה ביכיני תחת אבטחה צבאית, הגיעו רק חמישים מבני המשפחה הקרובה. בימי השבעה שהתה המשפחה במושב הודיה, בבית אחותו של יריב. "אמנם הגיעו לשם מנחמים, אבל זה לא היה בהיקף שיכול היה להיות בזמנים אחרים. רוב החברים שלנו היו מפונים ומבוהלים, והשטח היה מתוח מבחינה ביטחונית. גם ב'שלושים' התכנסנו שם, אבל לתחושתי התהליכים והטקסים הכל-כך חשובים של עיבוד האבל לא מיצו את ייעודם".

"אתה צריך לדאוג לעצמך הכי טוב שאפשר, כדי שלא תצטרך כלום, כי במילא אין סיוע מינימלי. כמדינה, יש לנו מילוני סיפורים שנערמים לאין קץ, ומהר מאד זה נדמה כלא רלוונטי. אני רוצה להיות אחרי הסיפור שלי, ואני לא יכול".

בחודשיים האחרונים מתגוררת אימו של יריב עימו בניר משה. אביו שוהה עם מפוני יכיני במלון בירושלים. "אני מאד דואג להורים שלי", מגלה יריב בכנות, "הם לא נמצאים במקום הטבעי שלהם, וכל תהליך שאמור להיערך ניפגע מעצם היותם עקורים מביתם. ריפוי אמיתי יוכל להתרחש רק בבית, ואנחנו לא שם. הילדים שלי הם מנוע חזק לכוח החיות של אמי, ואני מאפשר לה להפוך את הבית ולסדר את הארונות שלוש פעמים בשבוע. היא יודעת להיאחז במה שיש כאן – אבל בסוף אני זוכר שמבחינתה היא קודם כל אמא של יזהר, בנה הבכור. הוא היה הכול בשבילה, ולאורך כל שנותיו הוא חי לצד הוריי, כך שהם תמיד שמרו ודאגו זה לזה. כשאמא שלי תחזור ליכיני, יזהר לא יהיה שם, אבל הכל יזכיר לה אותו, החל מהכלים החקלאיים שלו ועד ליחידת הדיור שבה חי. זאת תהיה נפילה נוראית עבורה. היא אמנם מדברת על זה, אבל לא בטוח שהיא מבינה עד הסוף מה זה יעורר בה".

מה קורה איתך? איך אתה מתמודד עם האינטנסיביות של המציאות המוטרפת הזו?
"אני מדבר על האירוע עצמו מעט מאד. הזיכרון וההתעכבות על הפרטים לא עושים לי טוב. יש דברים שאני מנסה לחסוך גם מעצמי. יש לנו עוד חיים שלמים להתמודד עם כל האובדן הזה ושום דבר עוד לא התחיל בעצם. במלחמה שעדיין נערכת, אתה רק מחכה שכל יום יסתיים, בתקווה שתצליח להירדם ולעבור הלאה לעוד יום ועוד יום. זה קושי מנטלי מרכזי. האובדן הוא אובדן, אבל אנחנו לא מתמודדים איתו עדיין. לא פנויים. אני חש כאילו הכול נמצא בהשהיה, ללא התקדמות, וזה מרגיש כמו להתנגש בקיר בכל יום מחדש. כאילו אני עדיין נמצא ביום האירוע עצמו וזה לא משתחרר. בחודשיים הראשונים נשאבתי לעשייה תמידית. הייתי בהישרדות כלכלית, תפעלתי את העסק, החזקתי את היציבות ההורית מול הילדים, שמרתי על ההורים שלי. עם בוא החורף, כשהשדות דורשים פחות נוכחות והלחץ בעבודה קצת ירד, יש לי יותר זמן לחשוב…. אני נכנס חזרה לתוך עצמי, ומגלה בורות של חוסר, שאני לא לגמרי מבין. תחושות כמו ריקנות וחוסר אונים נקשרות אל החלל העצום שנפער בי. בשעות הספורות שאני לבד המציאות מכה בי ואני מנסה לברר אם החיים שלי חרא או בסדר. המשמעות של היצירה ושל תכלית החיים התעמעמה. אני לא רוצה להישמע פאטליסט, כי אני עדיין סופר עלי חיטה, אבל במקביל חש שמבחינה קיומית, העתיד הקרוב פה לא ברור ולא פתור, וזה לא נותן לי מנוח".

יריב מספר על התמיכה שקיבל ומקבל עדיין מקהילת ניר משה. "חבריי הקרובים לא עזבו אותי ודאגו לי מהרגע הראשון ולאורך כל הדרך", הוא משתף. "עם כל הטראומות האישיות שלהם – הם היו סביבנו ככל האפשר". מעבר למעגל התמיכה הזה, אומר יריב, המערכות סביבם קורסות. "היישובים מפונים, המערכת מציעה לי טיפול רגשי רק בתל אביב. אפילו רופא שיניים אין כאן. לפני כמה ימים הדבקתי לעצמי שן תותבת עם דבק שלוש שניות… החיים שלנו הפכו לסרט הזוי".

מה סיפרת לילדיך על דוד יזהר?

בהתחלה לא מסרנו להם פרטים משפחתיים, רק שיש מלחמה. כשהחלטנו לספר על דוד יזהר, שני הילדים פרצו בבכי, הם היו מאד קשורים אליו. דוידי כבר בן שמונה ומבין היטב, גם טליה הקטנה אומרת שהיא מתגעגעת ומציירת לבבות שבורים. לאחרונה קניתי יחד עם הילדים שתילי תות, לגדל סמוך לחצר הבית, ולהביא את היצירה והצמיחה מהשדות שבחוץ אל הבית פנימה. אולי זה מסמל עבורי יציאה מההתכנסות והשקיעה, לכיוון של שינוי לטובה".

הטקסט הוא תוצר של הכשרת הכותבות של פוליטיקלי קוראת.