אחת השאלות שאני נשאלת תדיר היא איך הגעתי לעסוק בתחום שאני עוסקת בו ומה האובססיה הזאת שלי להפלות. התשובה נעוצה אי אז, בשנת 2009, כשעברתי קורס מתנדבות ב"דלת פתוחה" באר שבע, וביתר שאת, כשעברתי לרכז את "דלת פתוחה" תל אביב. התאהבתי בשניה. מרכז הייעוץ בתל אביב זימן נערים, נערות, צעירים וצעירות מכל אזור גוש דן והמרכז והיה המוקד לכל המקרים הכי מורכבים של מיניות של בני ובנות נוער.
הכתבה שלפניכן פורסמה בסדרת פוסטים שפרסמתי בפייסבוק לרגל קמפיין מימון ההמונים של עמותת דלת פתוחה ומטרתה הייתה לשתף את הפעילות החשובה שמרכזי הייעוץ עושים, ובעיקר, כפי שכתבתי בפוסט הסיום, לחשוף כיצד שליטה ודיכוי של מיניות ורבייה הם ליבה הפועם של הפטריארכיה וסיבת קיומה.
במהלך השבוע שוחחתי עם אחת הרכזות ושאלתי האם עדיין המקרים האלה מגיעים בכאלו עוצמות. האם עדיין הכל כזה מסובך ודפוק. היא אמרה לי שכן אבל אחרת. שיש היום הרבה יותר מודעות, ונגישות, גם לחינוך מיני וידע וגם לאמצעי מניעה והפלות. חייכתי. נשמתי לרווחה. "זה השתלם", חשבתי לעצמי.
ככה נראית עבודה עיקשת, יש יגידו טרחנית, איטית, בלתי מתפשרת (למרות שהרפורמה בחוק הפלות היא כן פשרה), מנדנדת, אובססיבית, וצודקת, בחתירה ודרישה למימוש זכויות הרבייה והזכות לאוטונומיה גופנית של נשים. זה לצעוד עם כל אחת ואחת בדרכה, לכתת רגליים בין מוסדות בריאות, קובעי מדיניות, משרדי ממשלה וארגונים שותפים. זה לייצר שיתופי פעולה, לדרוש תקצוב, להגיש שוב ושוב בקשות לסל הבריאות, לכתוב מכתבי תלונה, להגיש קבילות, להקים ארגונים, לכתוב ניירות עמדה וליזום דיונים בכנסת.
הרי הסיפורים לפניכן.
שרון אורשלימי
שיפוטיות רפואית
את הליווי הראשון שלי של נערה להפסקת הריון עשיתי בבית חולים, עם נערה שאסור היה בשום פנים ואופן שאמה תדע שהיא בהריון והולכת להפסיק אותו. הליווי הזה טלטל אותי. הייתי אז בת 26. ראיתי את חוסר האונים, את הכעס העצמי והאשמה, את הבדידות. ראיתי גם את השיפוטיות של מערכת הבריאות והרווחה (מאז הרבה דברים השתנו וא.נשי המקצוע כיום מדהימות ומדהימים ממש).
כששואלות אותי למה אני כל כך להוטה בנושא, אני נזכרת גם בצעירה בת 21, ללא עורף משפחתי, שנכנסה להריון לא מתוכנן ובן זוגה גילה על ההריון ועזב אותה. אז, בשנת 2012, הפסקות הריון לא היו במימון קופת חולים מעל גיל 19. לאותה צעירה לא היה כסף למממן את הפסקת ההריון. הצלחתי בדרכים לא דרכים לגייס לה כסף מכמה פמיניסטיות מהממות ולקבל הנחה מבית החולים. כשהגענו למעמד הביצוע, הרופאה זרקה לה ביציאה מחדר הבדיקות את האמירה הבאה "בפעם הבאה תשתמשי בגלולות. זה הרבה יותר זול". באותו רגע השתנקתי ושתקתי. כעסתי נורא. היא לא ידעה דבר על נסיבות הכניסה להריון. היא גם לא הכירה את הרקע של אותה צעירה ולמעשה ביטלה לחלוטין את האתגר והחסמים שיש בשימוש קבוע באמצעי מניעה לאורך זמן. לקח לי כמה ימים וכתבתי מכתב תלונה לבית החולים. ואז התחיל ביני לבין בית החולים סיפור אהבה. הדלת, ליטרלי, נפתחה עבורי והייתי בו בת בית במחלקה ובוועדות.
את כל זה עשיתי כרכזת דלת פתוחה תל אביב, שהפכה לבית המקצועי והאידיאולוגי שלי. דלת פתוחה הפכה אותי למי שאני, למה שאני עושה, והתוותה גם את דרכי האקדמית והאקטיביסטית.
סיון לוטן, רחלי ראובני ושרון אורשלימי, רכזות דלת פתוחה בעבר
שימור בורות ובערות
כשריכזתי את דלת פתוחה תל אביב קיבלתי שיחת טלפון מבחור לחשן. היינו קוראות להם הלחשנים כי בחורים מהחברה החרדית תמיד לחשו כשהם התקשרו אלינו. הם גם תמיד התקשרו מגוביינא כי המספר של דלת פתוחה היה חסום בטלפונים הכשרים. לפעמים הם הטרידו אותנו ולפעמים הם היו במצוקה אמיתית.
כשעניתי לטלפון ההוא, לא ידעתי שייפתח בפניי עולם שלא הכרתי והוא העולם של אחת החסידויות הקיצוניות ביותר, חסידות שאני מכנה אותה כת כי זה מה שהיא (אני שומרת על שם החסידות חסוי וגם את הישיבה בה הם למדו כי החסידות גם מאוד אלימה).
התקשר אברך צעיר שרק התחתן וקופת החולים שלו הפנתה אותו אלינו. אתן קולטות? קופת החולים לא יכלה לתת לו מידע על מיניות בריאה אז הפנו אותו אלינו. הוא היה נשוי מזה מספר חודשים ומהר מאוד הבנתי שאין לו מושג מה זה קיום יחסי מין ושעד כה זה לא קרה. הבורות הייתה מטורפת. לקח זמן עד שמצאנו שפה משותפת והמזל שלי הוא שאני באה מבית עם אמא אמריקאית שכל המונחים היהודיים שהיא משתמשת בה היו ביידיש ככה שיכולתי לרכוש את אמונו בכך שאינני חילונית.
מהר מאוד הפכתי להיות מדריכת החתנים של הבחורים הצעירים לפני ליל הכלולות שלהם. הוא הפנה אליי את החברותא שלו והחברותא הפך להיות סוכן השינוי שלי בישיבה הגבוהה בה למד. פעם אחת, אחד מהם אפילו הגיע לסניף, בלי הודעה מראש, ואני לבשתי שמלה עם כל המחשוף בחוץ ורציתי למות (זאת הייתה אחת ההדרכות הטובות כי יכולתי להביא איורים אנטומיים לעומת הניסיון לתאר את זה בטלפון. ככה גם ידעתי שהוא לא עובד עליי ושהכל אמיתי).
אותו סוכן שינוי היה מתקשר אליי כשחברות של אשתו היו במצוקה כשהיא קלטה במקווה שחלקן עוברות חוויות מיניות קשות מאוד. היינו מעלים על הקו את בני הזוג של אותן נשים ועושים הדרכה משותפת. אני הייתי מסבירה והוא היה שואל שאלות בשם הבן זוג. וככה הצלנו נפשות, זוג אחרי זוג.
בהמשך השיחות שלנו הוא סיפר לי ש"עלו" עליו בישיבה ואיימו עליו לסיים את השיחות איתי. הם אפילו ציתתו לחלק מהשיחות ואימתו אותו עם הדברים שנאמרו שם. בהמשך, הוא עזב את הישיבה אבל הוא ואשתו המקסימה עדיין חרדים (למיטב ידיעתי). עוד דבר שקרה הוא שהוא נסע לאחד הסמינרים של החסידות בירושלים וראה בתא שירותים את מספר הטלפון של דלת פתוחה עם השם "שרון" וככה הבנתי את האדוות של מה שהוא ואני, והדלת בכלל, עושים שם. התמונה הזאת אגב, עדיין תלויה בחדר של ראש מערך הייעוץ של דלת פתוחה, כתזכורת לעשיית הטוב.
שרון אורשלימי וסיון לוטן בדלת פתוחה סניף באר שבע
כוחם של קשרים
הגיעה לדלת פתוחה תל אביב צעירה שכבר לא גרה בארץ והייתה בביקור. היא לא הייתה תושבת כך שלא היה לה ביטוח בריאות בקופת חולים והיא נכנסה להריון לא רצוי ורצתה לעשות הפלה. הביטוח שלה מארץ מולדתה לא כיסה הפלות. חשוב לציין שהיא מגיעה מרקע של עוני ללא גב כלכלי, מה גם שהיא לא יכלה לשתף את משפחתה או סביבתה. תוך כדי שיחה, הבנתי שההריון הוא כתוצאה מאונס ושהיא מגיעה מקהילה מאוד שמרנית בה הפלה היא אסורה ואם ידעו את כל מה שקרה היא בסכנת רצח.
שברתי את הראש מה אפשר לעשות וכאמור, אני לא רואה בעיניים כשזה נוגע להפלות. התקשרתי לחברת כנסת שהייתי קרובה אליה, והתייעצתי איתה. תוך כדי שיחת הטלפון היא קראה לאחד מחברי הכנסת שהיא חשבה שיוכל לסייע אבל הוא אמר שהוא לא מתעסק בזה. ככה, כשאני על הקו, היא קוראת לו במזנון הכנסת כדי לדון איך אפשר לעזור במימון הפלה לאותה צעירה בסיכון.
השנה הייתה השנה בה שרת הבריאות הייתה יעל גרמן ושר הרווחה היה מאיר כהן. התקשרתי לחבר שהיה עוזר פרלמנטרי של אחד מחברי הכנסת ושאלתי אותו אם הוא יוכל לעזור. לאחר חצי שעה הוא התקשר אליי ואמר לי "שרון, תכתבי מכתב רשמי מטעם דלת פתוחה על הבעיה, הרקע של הצעירה ומה את רוצה שנסייע בו ונעביר לעוזר של שר הרווחה". וככה ישבתי לכתוב את מה שקרה. "ואל תשכחי להוסיף לאיזה בית חולים את רוצה שהיא תלך כדי שנוכל לדבר עם משרד הבריאות". בליבי אמרתי לעצמי שאין סיכוי שזה יצליח. מי אני, פישרית קטנה בת 28, מדברת עם הגדולים ומנסה להגיע למיצוי זכויות של צעירה במצוקה.
המכתב נשלח מטעמי ונשארתי ערה אל תוך הלילה כי התור להפלה כבר נקבע ולא ידענו אם זה יצליח או לא. היא כבר התקדמה לסוף השליש הראשון של ההריון ולא רצתה להגיע להפסקת הריון כירורגית מאוחרת. בקיצור, אין זמן. באמצע הלילה אותו עוזר פרלמנטרי אמר שהמכתב עבר ליועץ השר, שהעביר אותו ליועץ של שרת הבריאות גרמן ושמחר בבוקר הצעירה תגיע לבית החולים ויהיה בסדר. מיותר להגיד שלא ישנתי כל הלילה.
בבוקר ליטרלי נפתחו שערי שמיים. או יותר נכון, שערי בית החולים. הצעירה צעדה לבית החולים, הגיעה לפקידת הקבלה במחלקה הגינקולוגית לביצוע הפסקת הריון ובמחשב הופיע "מכוסה". כלומר, שר הרווחה ביקש משרת הבריאות, שביקשה ממנהל בית החולים לעשות את הפרוצדורה פרו בונו או שהיא הצליחה למצוא לזה כיסוי. הצעירה יצאה מבית החולים אחר הצהריים ופרט לתשלום על הוועדה היא לא שילמה שקל.
הייתי המומה. לא האמנתי מה הקשרים שלי יכולים לעשות. ויותר מזה, לא האמנתי מה אנשים עם לב טוב יכולים לעשות ואיך בצורה משכנעת, עקשית ופמיניסטית, הצלחנו ביחד, כמערכת, לסייע לאותה צעירה. זה אחד ההישגים הכי גדולים שלי מבחינת מיצוי זכויות וסנגור על הזכות להפלה ואוטונומיה גופנית. כמה ימים אחר כך הגעתי לדלת וחיכה לי ארגז שוקולדים ממקס ברנר כאות תודה מאותה צעירה. מאז לא ראיתי אותה ואין לי מושג מה עלה בגורלה. אני מקווה שמסלול חיה השתנה לטובה ושהיא מגשימה את עצמה בכל דרך שמגיעה לה.
קורס מתנדבות בדלת פתוחה תל אביב
איך למדתי שכרוב מייבש חלב אם?
באחת המשמרות של דלת פתוחה הגיעה נערה בת 16 עם חשש להריון. היא הייתה רזונת, נמוכה. קטנה כזאת. לפני בדיקת ההריון שאלתי אותה מתי הייתה לה ווסת אחרונה. היא אמרה שהיא חושבת שלפני 5 שבועות. שהיא נכנסה להריון בפורים ואנחנו כבר היינו סביב שבועות. הלכנו לעשות בדיקת שתן ואכן הבדיקה יצאה חיובית.
בדלת פתוחה היועצות עושות את בדיקת ההריון. הנערה מקבלת כוס בה היא נותנת שתן ואנחנו היינו אלה מכניסות את הסטיק. תוך כדי ההמתנה לתוצאות, היינו יושבות עם הנערות ומדברות. מנסות להרגיע ולהראות להן שיש להן גב לא משנה מה תהיה התוצאה. שאנחנו כאן בשבילן.
הצעד הבא היה לעשות אולטראסאונד שמראה את גיל ההריון. ממה שהיא סיפרה, הייתי בטוחה שהיא תהיה בשבוע 5-6. אחרי הבדיקה היא שלחה לי תמונה של התוצאות והיה כתוב שבוע 20.4. נשמטה לי הלסת. איפה בגוף הקטן הזה יש הריון בחודש חמישי? ככה הבנתי את כוחה הגופני של הכחשה. בפעם השניה שנפגשנו כבר ראיתי אישה בהריון, עם בטן והכל. הולכת עם קימור בגב. זה הדהים אותי שרק אחרי שהבדיקה אישרה את ההריון, הגוף שחרר והוציא את הבטן ההריון. הכחשה היא עד כדי כך חזקה. ככה גם הבנתי את כל הנשים והנערות שמגיעות עם כאבי בטן לחדר מיון ואז מסתבר שהן בצירי לידה וכלל לא ידעו שהן בהריון. הכחשה היא מנגנון שמגן עלינו מפני מה שאנחנו לא רוצות לדעת או להתמודד איתו.
אחסוך את פרטי הפסקת ההריון עצמו ואספר שלאחר הפסקת ההריון, היה צריך לייבש לה את החלב. מזכירה, אף אחד לא ידע על ההריון או על ההפלה. לא הוריה, לא הגבר שהיה אחראי על ההריון, לא חברות. רק דלת פתוחה. לפני שהציעו לה לקחת כדורים לייבוש חלב, האחות המליצה לה על ייבוש חלב בשיטה המסורתית: לקחת עליי כרוב ולהצמיד אותם לשדיים ואז לשים חזיה וטופ שייפעילו לחץ על הכרוב על השדיים, וככה החלב מתייבש.
היא עשתה את זה. לקחה מהכרוב שהיה במקרר ושמה על השדיים. באחת ההתכתבויות שלנו היא התבדחה שאמא שלה לא הבינה לאן כל הכרוב נעלם. וזה מה שכל כך יפה בנערות שהגיעו לדלת. הן חכמות, בעלות הומור עצמי, יודעות ללמוד מטעויות ומבינות שהן אנושיות ועושות טעויות, בדיוק כמו כל אחת ואחד מאיתנו. הן לימדו אותי המון: איך לסנגר על עצמן מול סמכות רפואית, איך לצאת בכוחות עצמן מהברוך אליהן נקלעו ואיך לנפץ את הפטריארכיה, שפשוט נמצאת בכל מקום. לא תמיד הן הצליחו אבל אני רוצה להאמין שהמפגש עם הדלת עזר להן לבסס תחושת מסוגלות ואהבה עצמית.
שרון אורשלימי וניצן הכהן, רכזות דלת פתוחה תל אביב באירוע של אגף החינוך בעיריית ת"א יפו
הכחשה חברתית
"אני חושבת שאני בהריון" היא אומרת לי אחרי שאני עונה לטלפון "דלת פתוחה שלום". "אני לא בטוחה אם כן או לא אבל הווסת מאחרת לי. אני בדרך אליכם לעשות בדיקה בסדר?". "בטח, אנחנו כאן". זה היה כשהדלת עוד הייתה ברמב"ם 9, מעל שוק הכרמל, מקומה של האגודה לתכנון המשפחה משנות ה – 90 פחות או יותר, קומה רביעית בלי מעלית ואני רק התחלתי לרכז את דלת תל אביב.
אני פותחת את הדלת ומולי עומדת צעירה בהריון מתקדם. בטן כל כך גדולה, קימור בגב, צעדים מדדים, בצקות ברגליים. חייכתי אליה ואמרתי לה "איזה טוב שבאת. כנסי". היא סיפרה שהיא חוששת שהיא בהריון ושבאוטובוס בדרך אלינו אנשים קמו לפנות לה מקום לשבת והיא לא הבינה למה. ואני רק חשבתי איך לעזעזעל היא עלתה את ארבע קומות בלי מעלית בחום הלח התל אביבי כשהיא בהריון כל כך מתקדם.
"את רוצה שנעשה בדיקת הריון?" אני שואלת אותה. היא עונה שכן. הבדיקה הייתה בשבילה, לא בשבילי. אני ידעתי מה העיניים שלי רואות. אבל כמו שכתבתי בפוסט הקודם, הכחשה זה דבר חזק וכשלא רוצות לראות אז לא רואות. עשינו בדיקת שתן שכמובן יצאה חיובית בשניה. אפילו לא היה צריך לחכות יותר מדי כמו שיש בהריון צעיר. שוחחנו על האפשרויות שעומדות בפניה וכבר ניסיתי להכין אותה לכך שייתכן והפסקת הריון כבר לא תהיה אופציה בשלב הזה. אמרתי לה שנעשה את הדברים צעד צעד ולפני אולטראסאונד אנחנו לא יכולות להחליט כלום.
יום למחרת היא התקשרה לספר לי שהבדיקה הראתה שהיא בשבוע 38! כלומר, אוטוטו יולדת. מצאתי את עצמי משוחחת איתה כשאני צועדת בתוך שוק הכרמל, בדרך לדלת, מזיעה כולי ועוצרת באמצע ההמולה, כשאני המומה. איך, איך מגיעות לשבוע כזה ולא יודעות לעזעזל?!?!? אבל שיפוטיות בצד, הצלחתי להגיד לה שזה כבר לקראת לידה ושאני יודעת שזה קשה ושממש חשוב לי שהיא לא תנסה לפגוע בעצמה או בהריון. ושהיא חשובה בעולם הזה. שמעתי על הקול שלה את הייאוש והיה צריך לחזק אותה ולהראות לה שהיא יכולה. כשעליתי לסניף דיברנו ארוכות והיא אמרה "אני אמסור לאימוץ". אמרתי לה שאחבר אותה לעו"ס צעירות בעיר בה היא גרה ונראה איך מתקדמות.
באחת השיחות שלנו היא סיפרה שהיא בכלל עם בן זוג אחר, לא זה שאחראי על ההריון הזה. ושהם שוכבים. ואני בראש שלי חשבתי "הוא לא ראה את הבטן? הם היו עירומים יחד". אבל לא אמרתי כלום. היא גרה עם אמא שלה. שאלתי אותה "אמא לא שאלה משהו, לא ראתה?" היא ענתה לי שאמא שלה שמה לב שכפות הרגליים שלה נפוחות ושאלה על זה, אבל לא מעבר. גם הכחשה סביבתית זה דבר, מסתבר.
כששוחחתי עם העובדת הסוציאלית היא אמרה לי מניסיונה שיש סיכוי גבוה שהיא לא תמסור לאימוץ. ושבכל מקרה, אם היא תמסור לאימוץ היא תהיה תחת הטיפול של עו"ס צעירות ואם היא תשמור את הילד.ה היא תעבור לעו"ס משפחה. ואני בראש שלי חושבת "מה עו"ס משפחה. היא בת 19". אבל אלה נהלי מחלקת הרווחה. ברגע שאת עם ילד את משפחה, גם אם את בת 19. ואכן כך היה. את הילד היא שמרה והאמת? אין לי מושג מה היה איתה ומה קרה איתה. אני מקווה שהן בטוב ושהאמהות נתנה לה נחת. שהיא השלימה עם המצב ונתנה מלא אהבה, כמה שהיא רק יכלה.
שרון אורשלימי בהפגנה בת"א למען חינוך מיני
הידעת?
פוליטיקלי קוראת קיימת מאז 2012.
פוליטיקלי קוראת היא גוף התקשורת הפמיניסטי היחיד בישראל.
בפסק דין תקדימי, החליט בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון למסור את התינוקת סופיה להוריה הגנטיים, לאחר שנעשתה טעות בטיפולי הפוריות של שני הזוגות, ולא לאפשר לה לגדול בחיק האישה שנשאה אותה ברחמה. בית המשפט החליט להעדיף "גנטיקה" על פני אהבה וקשר אנושי. נטע אבנון בטור המנתח את פסק הדין והשלכותיו על זכויות האדם של נשים
המוצר של הילה שביב, ה"טוליפון", שהוצג בתכנית "הכרישים", נדחה בטענה להיעדר התכנות כלכלית. אבל האמת היא, שהמערכת פשוט מתעלמת מצרכיהן של נשים. הטאבו החברתי סביב המחזור החודשי והיעדר ההשקעה במחקר ופיתוח מוצרים בתחום זה ממשיכים לשקף אפליה מגדרית.
בצל המשבר ההומניטרי המתמשך והמחמיר ברצועה והיעדר הנגישות לשירותי רפואה, עיתונאים עזתים ממשיכים לדווח על נשים הרות ברצועה. העיתונאי העזתי, מוחמד אבו שחמה מביא את סיפוריהן של נשים הרות שעברו את הגיהינום של המלחמה וחוו על בשרן את השפעתה.
