בכתבה שפורסמה בלאישה התייחסו לראשונה לבעיות הפוריות שמקורן בגברים. אך הפלא ופלא, הכתבה לא כללה את אחריותם של גברים בקידום הבריאות של עצמם. שרון אורשלימי מגיבה לטור ומציעה כיצד להתייחס לנושא במפגש הרפואי עם גברים צעירים.
מאז השבעה באוקטובר, אני לא מפסיקה לחשוב מה היה קורה אם פלישה וטבח כזה היו מתרחשים בזמן שירותי הצבאי במוצב. מה הייתי עושה? האם הייתי נהרגת? נחטפת? שורדת? האם הייתי מצליחה לשמור על קור רוח כזה כמו התצפיתניות הגיבורות שניהלו את הגזרה עד נשימתן האחרונה? האם הייתי מרגישה חסרת אונים ותחושת הפקרות על ידי הצבא החזק במזרח התיכון? אומנם שירתתי במוצב לפני עשרים שנה, אבל מסתבר שלא הרבה השתנה מאז.
לפני שנה נפתח מסלול ייחודי במכללת תל חי "מיניות במעגל החיים". על אף המלחמה והפינוי המתמשך, המסלול ממשיך להיות אחד ממוקדי המשיכה של סטודנטיות וסטודנטים לחינוך. דווקא עכשיו זה הזמן להירשם
במשך שנים ריכזה שרון אורשלימי את סניף "דלת פתוחה" תל אביב, עמותה המסייעת לנוער וצעירים בנושאים של מיניות בריאה, אמצעי מניעה והפלות. אוסף מקרים בהם טיפלה התפרסם השבוע.
תערוכה חדשה במוזיאון אורי ורמי בעמק הירדן מספרת את הסיפור של הקיבוץ בשנות השבעים והשמונים דרך טיול שורשים מצויר של האמנית רעות דפנא, שאיירה צילומים מארכיון המשפחתי שלה ושל בן זוגה. הכתבה מתארת את תהליך היצירה וההומאז' לחיי הקיבוץ, חיים שנכנסו עמוק לתודעה הישראלית מאז השבעה באוקטובר.
נדמה שהמדינה איבדה את הצפון. חצי ממועצת גליל עליון נשארה לגור באזור מלחמה, תחת הםגזות בלתי פוסקות, יירוטים ותותחים שיורים לעבר לבנון. כיצד נראים החיים באזור מלחמה? איך ייתכן שהאזרחים הופקרו לגורלם באזור ללא שירותים? ראיון עם תושבות שנשארו מאחור.
בשביל להתחיל לתקן את כל מה שנשבר כאן, צריך קצת אומץ. אומץ לרקום עסקה שתשיב אלינו את החטופים ובהמשך, תשיב את כולנו הביתה. נאומה של שרון אורשלימי בהפגנה למען שחרור החטופים
