כל מה שצריך זה אומץ

היום, ארבעה במאי בשנת 1939, עלה על הקרקע קיבוץ דן. לצד נחל הדן, דרומית למפגש בין הגולן הסורי לגלילי העליון, בשטח שהיה תחת המנדט הצרפתי, הוקם הקיבוץ. היום, 85 שנים אחרי, מפונות ומפוני קיבוץ דן גרים במלון דן כרמל חיפה, שבעה חודשים מאז היום המקולל של השבעה באוקטובר.

אני לא גדלתי בגליל העליון. למעשה, עברתי לשם לפני שנה בדיוק, אחרי שכל חיי גרתי בגוש דן. את הבחירה לעבור לצפון הרחוק, והוא רחוק, עשיתי אחרי שהתלבטתי בכך מאז שירותי הצבאי באזור. הבחירה הזאת הייתה בחירה נכונה, הגשמת חלום מבחינתי. בחרתי בחבל הארץ הזאת. בחירה חופשית, מלאת אהבה לחלקת האדמה הזאת וכבר שבעה חודשים שאני לא בבית שלי.

בחג השני של פסח נסעתי לבקר בדן. הצפון כולו נטוש. כל שמורות הטבע נעולות. אין בתי עסק, מקומות בילוי. המים בנחלים וזרמים בשצף. הכל ירוק, יפה ושומם. מעליי, במשך יומיים, לא הפסיק לזמזם הרחפן. מטוסי הקרב קרעו את השמיים. להזכירכם, בעמק החולה חיים יישובים וקהילות לא מפונות, עם רעש התותחים, המטוסים והיירוטים, הבלתי פוסק, ללא שירותי בריאות, רווחה, תרבות פנאי וחינוך בלתי פורמלי. אין אפשרות לקיים חיים באזור. הגליל העליון, שרק בעשור האחרון חווה תנופה ענקית, הולך לחזור אחורה שנים, ואת זה יהיה קשה מאוד לשקם.

ממשלת המחדל, שהמיתה עלינו את אסון השבעה באוקטובר בנגב המערבי ובמשך שנה התעללה באזרחיה ואזרחיותיה עם המהפכה המשטרית, נטשה את הצפון והשיתה חורבן נוסף בגבולה הצפוני.

בשלושה באוקטובר התכתבתי עם חברתי כרמל גת. קבענו ללכת לסייע לפלסטינים בשטחים למסוק זיתים ב21/10. כרמל ואני הכרנו במסיק שנתיים לפני ומיד הפכנו לחברות. מספר חודשים לפני אוקטובר, התכתבנו ועדכנו ששתינו עברו מהמרכז: היא לבארי ואני לדן. בסוף אותה התכתבות כרמל כתבה "אם לא יהיו הפתעות נתראה בהסעה". ארבעה ימים אחר כך כרמל נחטפה ואת השאר כולנו יודעות ויודעים.

מאז השבעה באוקטובר אנחנו משפשפות אתת עינינו כלא מאמינות לסיוט שאנחנו חיות בו, עם 133 חטופות וחטופים שנמקים בשבי חמאס, עם קהילות מפורקות שמנסות להיאחז במה שנשאר ולבנות את עצמן מחדש. כל זה לא מעניין את ממשלת החורבן. הם עסוקים בהסדרים פוליטיים, בניסיון לשמר את הממשלה המטורפת הזאת, במחיר של טרפוד עסקה נוספת, שיכלה לצאת לפועל כבר בשמונה באוקטובר. הם מעדיפים נקמה על פני חיים, אלימות על פני שלום וששקרים ומרמה במקום אמת וצדק.

הממשלה צריכה לדעת שאנחנו לא נוותר לה. לא נשכח ולא נסלח על מה שהממשלה הזאת המטירה עלינו. אנחנו נרדוף אותם עד אשר הם לא יקבלו אפילו פיסת שלטון קטנטנה כדי להמשיך להתעלל בנו.

מגיעה לנו מנהיגות עם חזון. מנהיגות יוזמת, יצירתית, פמיניסטית, שמאמינה בזכויות אדם ואזרח של כל האנשים שחיים במרחב הזה ושמגדירים את האדמה הזאת כביתם הלאומי מימי קדם. וכן, זה כולל גם את הפלסטינים שחיים לצידנו. וכן, אני יודעת שקשה לאוזניים שלנו לשמוע את זה. אבל אי אפשר לברוח מזה. נמאס לנו לחיות על החרב. נמאס לנו לחיות תחת שלטון עם מערכות חוקים נבדלות לאוכלוסיות שונות, שגזענות, שוביניזם ואורתודוקסיה הם נר לרגליהם. שהחורבן האזרחי בעזה מחמם את ליבם. נמאס לנו לחיות עם התפיסה שאי הסדרה היא הסדרה ושאין פתרון מדיני. לא בשמי. לא בשמנו. הסכמים מצילים חיים. מלחמה שנמשכת כבר שבעה חודשים ולא עשתה את הדבר האחד שלשמה היא התחילה, החזרת החטופים והחטופות, לא תניב שום נצחון או פתרון, בטח אם אין תכנון ארוך טווח לעתיד האזור.

בשבעה באוקטובר הפסדנו. נכשלנו. היינו צריכים להכיר בכך ולפעול אך ורק לצמצום נזקים. במקום זאת, התמלאנו רגשות נקם. כמו שאמר לי מ', מילואימניק שראיינו לפוליטיקלי קוראת, מוטיבציה של נקמה היא לא מבצעית והיא מובילה לפעילות לא מבציעת. ומסוכנת. נקמה מובילה לאובדן חיי אדן, לזילות בחיי חפים מפשע בצד השני ולדה הומניזציה של בני אדם שכל מה שהם עשו הוא לחיות בצד הלא נכון של הגדר.

הגיע הזמן לומר בקול ברור: אנו חפצי חיים. אנחנו רוצות לחיות כאן חיים טובים, עם כלכלה וחברה משגשגות, עם שלום ובריתות והסכמים עם שכנינו, כשכל החטופות והחטופים החיים בביתם והמתים בקבר ישראל. מגיע לנו הרבה יותר מזה. אפשר לעשות את זה. היום. אתמול.

כל מה שצריך זה אומץ.

עסקה. עכשיו!