על החיים באזור מלחמה ביישובים הלא מפונים בגליל העליון

לפני קצת יותר משנה עזבתי את מגוריי במרכז ועברתי לגור בקיבוץ דן שבגליל העליון. חלק מחברותיי ומשפחתי חשבו שהשתגעתי אבל מי שמכירה אותי טוב, ידעה שכבר שנים אני חולמת לעשות את המעבר הזה. את החלום הזה הגשמתי סוף סוף, עם סיום הדוקטורט ועם ההבנה שגם ככה אני אוהבת מהבית – אז למה שלא אקרא "בית" למקום שאני הכי אוהבת בעולם?

זו הייתה ההחלטה הטובה ביותר שקיבלתי בחיים שלי. הייתי גאה בעצמי על האומץ לעשות את הצעד וברגע שנכנסתי לבית ששכרתי בקיבוץ דן אמרתי לעצמי "אני בבית". הקליטה שלי באזור הייתה מיידית. הצלחתי להתחבר ולהרגיש חלק ותוך שבועות ספורים יצרתי לעצמי שם חיים מלאים. עד השבעה באוקטובר.

קיבוץ דן מפונה מאז ה-20/10 למלון דן כרמל בחיפה. איתו, רבים מיישובי הגליל העליון והמערבי. בכל הפעמים שעליתי לבית שלי מאז הפינוי, כדי לקחת ציוד שחסר לי או כדי לנשום רגע את האוויר הצלול של המקום אותו אני כל כך אוהבת – פחדתי. הצפון כולו נראה כמו שדה קרב פעיל. רכבים צבאיים, תותחים וטנקים הממוקמים בסמוך ליישובים אזרחיים. אך עם הזמן, הנוכחות הצבאית צומצמה והאיזור כאילו נרגע. כאילו.

השער של קיבוץ דן נראה כמו כניסה למוצב צבאי. צילום: שרון אורשלימי

שאלת ההפקרה

בחודש שעבר נשבר שיא האזעקות והטילים ששוגרו לעבר הצפון. רק לפני שבוע נשמעו יותר ממאה אזעקות בגליל העליון. תוך כדי כתיבת שורות אלה, ברדיו נשמעות שוב המילים "צבע אדום קריית שמונה". לפחות מחצית מהיישובים במועצות האזוריות גליל עליון, מבואות חרמון וגליל מערבי לא פונו. לפחות מחצית מהתושבים באותן מועצות נשארו לחיות בביתם, שנמצא מעל לחמישה קילומטרים מהגבול. מטרי הרקטות לא מדלגים מעליהם, הם שומעים באופן יומיומי את הירי העוצמתי וחוששים באופן קבוע משחזור אירועי השבעה באוקטובר, הפעם ביישובי העוטף הצפוני.

מה המשמעות של ההישארות, עבור אותם תושבים? מה המשמעות עבור הילדים הקטנים שחיים סביב זמזום הרחפנים, מסוקי הקרב, סוללות התותחנים והאזעקות המעידות על כטב"מ או על ירי תלול מסלול? מהן ההשפעות של המלחמה הפעילה על התעסוקה בצפון, על שירותי הבריאות, על הפנאי והתרבות בחבל הארץ שחווה תנופה בשנים האחרונות ועכשיו נהדף שנים אחורה?

מה עושה שגרה של מלחמה לצעירים ולצעירות שמסגרות החינוך שלהם הצטמצמו, עברו למקלטים והופרדו משכבת הגיל בה גדלו, אחרי שהתפצלה ברחבי הארץ? פניתי לחברותיי שנשארו שם כדי לשמוע על החיים באזור מלחמה פעיל, ועל עתיד הגליל.

שריפות בגליל העליון

לא פה לא שם

אריאלה פרטיג, בת 37, עובדת סוציאלית קהילתית בעלת תואר שני, במקור מקיבוץ שמיר. בפברואר 2023 חזרה לגור בקיבוץ עם בן זוגה, לאחר 12 שנים בתל אביב. גם הוריה מתגוררים בקיבוץ וגם אחיה הקטן, שמשרת בכיתת הכוננות מאז השבעה באוקטובר.

באותו היום בו פרץ הטבח, נפשו אריאלה ובן זוגה בסיני. תוך שעות ספורות מצאו עצמם עם כל הישראלים בסביבה, על טרנזיט בדרך לגבול. אחרי ארבעה ימים במלון באילת – שם נשארו מחשש למחבלים באזור הדרום, המשיכו אריאלה ובן זוגה לרעננה. "לא הצלחנו להתמקם בשום מקום. לא ידענו איפה להיות, איך להסתדר עם העבודה, המשפחה, המחירים…", משחזרת אריאלה את אותם הימים. הם התארחו בקיבוץ האון, אליו התפנו אנשי קיבוץ שמיר בשבועות הראשונים. אחרי כן, עברו להתארח בקיבוץ אשדות יעקב. משם, אריאלה ובן זוגה חזרו לתל אביב למספר ימים. "אחרי שבועיים עזבנו. לא מצאנו את עצמנו. לא ידענו מה לעשות עם הרכב, עם כל הדוחות שקיבלנו – ועם העובדה שאנחנו לא מוגדרים כמפונים, אבל גם אין לנו לאן לחזור". אריאלה ובן זוגה עברו להתגורר עימי בשלב מסוים, בבית אמי ברמת אביב, אליו התפניתי עצמאית. לאחר כשבועיים הם חזרו לשמיר. "לגור שם היום מרגיש קצת כמו בקורונה. הכל סגור, אין אירועים חברתיים. בתי עסק פתוחים בשעות מצומצמות ואת חושבת אלף פעם לפני שאת יוצאת לטייל. הגליל התפתח מאוד בשנים האחרונות ועכשיו מרגיש כאילו הכל יורד לטמיון".

אריאלה פרטיג. דקות לאחר מכן נשמעו יירוטים מעל ראשה. צילום: שרון אורשלימי

החיים באזור מלחמה

"הצפון ריק ועצוב", מספרת דקלה קרקו, בת 45, נשואה + 3, מטפלת ברפואה יפנית שגרה בנאות מרדכי, קיבוץ שלא פונה. "יש לנו פה את "בלומה" ו"מעיונה" (שני בתי קפה בעמק החולה. ש.א) אבל מעבר לזה, העמק ריק לחלוטין. יישובים נטושים – גם אלה שלא פונו רשמית. עד לא מזמן, נאות מרדכי היה ב – 50% תפוסה. רק עכשיו אנשים מתחילים לחזור, הם מותשים מהנדודים".

כשעברתי לגליל העליון, המקום היה שוקק חיים. האזור היה בשיא פריחתו. בתי קפה, מסעדות, אירועי תרבות, פסטיבלים והופעות מלאו את הלו"ז הצפוני. שמורות הטבע היו מלאות במטיילים ואמנם שירותי הבריאות היו רחוקים ולא ממש איכותיים, אבל לפחות הם היו. "יש שאלה ששואלים תמיד את מי שגרות בפריפריה", משתפת אריאלה. "מה העיר שלכם? הכוונה היא לעיר שקרובה אלינו, איפה את הולכת לסופר, לקופת חולים, לווטרינר, לדואר, למשרד הפנים, ביטוח לאומי וכל שאר הדברים. אצלנו זו קריית שמונה – וההשבתה המוחלטת שלה סגרה לנו את החיים. בפועל, אין מענה רפואי כל השבוע והקופה מפנה לצפת או לטבריה – שזה כשעה נסיכה מכאן, בכבישים מסוכנים ומופצצים. ההרגשה היא שכל הצרכים האזרחיים נשכחו. חוסר הנגישות שיש בצפון גם בימי שגרה לשירותים חברתיים, רק הולך ומחמיר".

חלון גן ילדים בקיבוץ כפר בלום. קרדיט לצילום: לובי 1701

משפחה תחת אש

שניים מילדיה של דקלה הם בני עשרה והקטנה בת 10. במהלך שיחתנו, נשמע רעש מטוסים חזק. "החיים כאילו נורמליים וזה מה שכל כך מפריע לי", היא אומרת. "כאילו יש פה שקט, אנחנו גרים בעמק, בגליל והכל מקסים – אבל בשנייה אחת הכל מתהפך והופך לגיהינום של אזעקות וריצה למקלטים והשתטחות על הקרקע וחרדה מנפילות ורסיסים".

אני שואלת את דקלה על המצב של ילדיה. "אנחנו חושבים כל הזמן על העתיד ושואלים כמה עוד נוכל לספוג. אחרי שמונה חודשים, הגוף נכנס לחרדה מתמדת, כל הזמן דרוך. מה יהיה? איך יעבור היום? איך הילדים ילכו ואיך יחזרו מבית הספר? ומה עם החוגים? איך ניסע בדרכים? ומה אם ייפול עלינו טיל?", היא משתפת מהרהוריה. "זו טלטלה גדולה. אתמול הייתה אזעקה, לא בקיבוץ, אבל שמענו את היירוטים. הם היו מעל הראש שלנו. הילדה הקטנה שלי פשוט רצה לתוך המבנה והתחילה לבכות. זה היה מאוד קשה לראות אותה ככה. מאז שהחלה המלחמה אני עושה לה דיקור, הומאופתיה, נותנת לה צמחי הרגעה, אבל שום דבר לא באמת עוזר, כי אנחנו חיים תחת איום יומיומי".

"מצד אחד אני שמחה שלא פינו אותנו", אומרת אריאלה. "אני בטוחה שמחיר הפינוי גבוה מהמחיר של להישאר פה ללא מענים". אני שואלת אותה על הציפיות שלה מהשלטון, מהמועצה האזורית ומהכנסת. "אין שום מנגנון קבלת החלטות", היא משיבה. "אין תכנית לחודשים הקרובים, רק הארכת הפינוי שוב ושוב. כמה זה יעלה למדינה? למה לא להשתמש בתקציב הזה כדי למגן את השירותים ואת מסגרות החינוך ביישובי קו העימות?"

דקלה קרקו בטיול ברמת הגולן רגע לפני שהיו יירוטים מעל ראשה

להשתטח על הכביש בדרך לבית ספר

על פריסת השירותים ופתרונות יצירתיים ממשיכה לספר אריאלה, "הדואר שלנו מגיע לרמת הגולן. אם היו עושים תהליך שיתוף ציבור, מבינים את הצרכים, ממפים את הבעיות ומבינים כיצד להיטיב את השירותים, יתכן והחיים תחת אש היו קלים יותר. סגרו את קופות החולים בקריית שמונה? למה שלא תפתחו מרפאת נשים, טיפת חלב, פיזיותרפיה וכו' בקיבוצים שאינם מפונים?

במערכת החינוך, למשל, יש כל מיני סידורים מוזרים. חלק מתלמידי התיכון מתחילים ללמוד בשעה 14:00 בצהריים, אחרי שבית הספר היסודי מסתיים. האם לא ניתן למצוא מענה ראוי, יצירתי, שהושקעה בו מחשבה ומשאבים? כשהבנתים הופך לקבוע, יש צורך במענים אמיתיים".

"הגדולים הולכים לבית הספר ויש שם מגוניות – אבל הדרך לשם לא נעימה, כי יש אזעקות", מספרת דקלה, לה שלושה ילדים במערכת החינוך של המועצה. "כשיש אזעקה צריך לצאת מהאוטו, לשכב עם ידיים מעל הראש ולחכות. כשאני מסיעה אותם, אני מגיעה למהירות של 160 קמ"ש, כדי להספיק להגיע לפני שמטח יתפוס אותנו. בבית הספר הם בתוך מרחב מוגן, אבל זה בולשיט. אם משהו יפגע במרחב המוגן הזה, שלושים ילדים ילכו. למה הם מחכים? שיקרה אסון?". דקלה משתפת שעד כה, המסגרות היו בנויות מארבע שעות לימוד, ארבעה ימים בשבוע – ראשון עד רביעי. מה שהשאיר את התלמידים, בעיקר את אלה שלומדים לבגרויות, הרחק מאחור. המורות שנותרו ביישובים מלמדות בסבב ברחבי היישובים הלא מפונים. "הן מתחילות בעמיר וכפר בלום ואז עוברות לחצור, יסוד המעלה, טבריה ואפילו כרמיאל, כל יום, למשמרת שניה. איך מורה יכולה ללמד ככה לאורך זמן?".

טיול רסיסים בקיבוץ. צילום: דקלה קרקו

פערים שילכו ויתרחבו

"בתור מי שהגיעה מהמרכז אחרי הרבה שנים, היה לי מאוד קשה להתאקלם מחדש באזור" מספרת אריאלה על המצב הכלכלי בצפון גם בימי שגרה. "נכון, יש פה איכות חיים גבוהה במובנים של מרחב ירוק, אוויר נקי ופחות פקקים. אבל יש לזה מחיר. המשכורות נמוכות משמעותית מהמרכז. גם עם תואר שני קשה להשיג פה עבודה בשכר שעולה על 10,000 ₪ בחודש. בהייטק המשכורות פה נמוכות בשני שליש מהמרכז. וזה לא שהחיים פה יותר זולים. הקפה עולה אותו הדבר, הסופרים אפילו עוד יותר יקרים – וכאן אי אפשר להתנהל בלי רכב כי אין תחבורה ציבורית. שלא נדבר על שירותים רפואיים – בית החולים הכי קרוב נמצא מרחק ארבעים דקות נסיעה, בצפת ובשביל לקבל שירות רפואי ברמה גבוהה, עדיף כבר לפנות לבית חולים במרכז".

"כל העובדים והעובדות נפגעו מהמלחמה", מוסיפה דקלה נדבך נוסף. "אבל כל מי שלא שכירה אלא שיש לה עסק פרטי, גם לא זכאית לפיצויים. אדם שעובד במפעל בקריית שמונה מקבל פיצויים כי היישוב בו הוא עובד מפונה. אבל לנו, בעלי עסקים ביישובים הלא מפונים, שהעסקים שלהם לא עובדים כי אין פה כמעט אוכלוסייה – לנו אין שום פיצוי. אנשים פושטים את הרגל. את הקליניקה שלי אני אולי אצטרך לסגור אחרי פעילות של עשרים שנה".

גם היעדר מסגרות מספקות לגיל הרך משפיעות על היכולת של ההורים לעבוד, אם עוד נשארה להם עבודה. בתי הילדים והמסגרות לגיל הרך נפתחו רק בשלב מאוחר של המלחמה ורק בשעות מסוימות. "הורים צריכים לנהל יום עבודה כשהפעוט.ה איתם בבית", אומרת דקלה. "הקטנה שלי בבית כל יום מהשעה אחת. הפעוטות עד 15:00. כל יום! איך אני יכולה לנהל ככה קליניקה? זה בלתי אפשרי. אני עובדת בקושי ארבע שעות ביום. אני ב-10% תפוקה מימי שגרה".

נפילות בקיבוץ נאות מרדכי, בלי שהופעלה אזעקה. צילום: דקלה קרקו

בין אופטימיות לפסימיות

"לצערי, אני משוכנעת שיהיו הרבה שלא יחזרו", מסכמת אריאלה. "את מגיעה למרכז ופתאום מגלה את הנוחות – כשיש תורים זמינים לשירותים שונים, שיש אירועי תרבות, מבחר של מקומות בילוי, ספורט, מסעדות. החינוך ובתי הספר ברמה גבוהה יותר… אנשים שמצאו דירות או עבודות יעדיפו להישאר ולא לחזור. ייקח הרבה מאוד זמן לשקם את הגליל מבחינה חברתית ותעסוקתית – וגם מבחינת המוטיבציה של התושבות והתושבים פה". "דווקא כשהמלחמה מחמירה, אנשים רוצים לחזור הביתה", מוסיפה דקלה. "אין להם כוח להישאר מחוץ לבית. אין להם תקווה, אין להם יעד".

"אני נעה בין אופטימיות לפסימיות", מסכמת אריאלה. "אני בטוחה שחייבות וחייבים לשקם את הגליל. זה אזור חשוב שחייב לשגשג ולהביא אליו אנשים, עסקים, שירותים. יש פה א.נשים עם הרבה תושייה ומוטיבציה, אבל זה תלוי גם בתקציבים וברצון של הממשלה להשקיע פה בחינוך ובשירותי רפואה, בתחבורה… כל מה שלא נראה באופק. יכולות ביטחוניות, לטווח הארוך, תלויות לא פחות בחוסן האזרחי ובחברה חזקה".

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

אלירן מזרחי שם קץ לחייו לאחר שחזר ממילואים בעזה ולקראת קבלה של צו גיוס חדש. מזרחי התמודד עם פוסט טראומה והתקשה להתמודד עם החזרה לשגרה ולא ראה מוצא ממצבו. גיל אליעזר, מתודד עם פוסט טראומה בעצמו, כתב לנו מונולוג שמכוון כלפינו, החברה כולה, ומבקש לראות ולא להעלים עיניים.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.