רחובות, דצמבר 1995. אני בכיתה ב', ילדה קטנה וחדשה בארץ. השכונה שהתגוררנו בה ברחובות, הייתה שכונת קריית משה. לנו, כעולים חדשים שעברו ממרכז קליטה לבית קבע, זה לא אמר הרבה. עם ותק של שנתיים בארץ, שבמהלכם כבר הספקנו לאבד ולקבור את סבתא בנצרת עילית (נוף גליל של היום) ולהשאיר חלקים מאיתנו שם עם סבתא, ידענו רק שאנחנו ואמא נגור ליד אח של אמא והבן שלו שהתגורר איתנו באותו בניין. הקולקטיב, השכנות, החיים, הם לא משהו שאת עוברת אותו לבד בתרבות קולקטיבית, קהילתית ומשפחתית. ועם המנגנון הזה, המאוד טבעי וראשוני, בחרנו לגור בקרבת בני ובנות משפחה וחברים, כמו משפחות אתיופיות רבות אחרות.
לרחובות הגענו למה שנהוג לכנות 'שכונה מעורבת' — מילה שאני לא מאוד סובלת בשל העליונות הלא ברורה שלה על פני כל מה שאיננו אנחנו. הבניין ה'מעורב' נקרא ככה בהיותה של השכונה שכונה של עולים חדשים ממרוקו ומתימן, שאליהם הצטרפו מאוחר יותר עולים מרוסיה, ובסוף הוותיקים פינו את מקומם לדור החדש של העולים, וזו הפכה להיות שכונה 'אתיופית'. משמע, רוב אתיופי.
כוחה של קהילה
מאז ועד היום, לאורך 30 השנים הללו, הסטיגמות סביב השכונה, מבפנים ובמחוץ, לא החמיאו, בלשון המעטה. אבל אני? אני תמיד אהבתי את זה שאנחנו הרוב. אהבתי לשמוע את האמהרית עם המבוגרים, לשוחח איתם באמהרית, והקפה… משכר היין, הבירה הביתית, האנג'רה. השותפות המלאה בחגיגות ובעתות של מוות. שם ידעתי שאני לא לבד. ידעתי שיש ממש קהילה שלמה סביבי. יש את המעגל המשפחתי, הגרעיני, ואז את המעגל של הבניין שבו התגוררתי ואז את המעגל השכונתי. זה לא מעט מעגלים לשאוב מהם כוח.
ובכל זאת, אם היה משהו שהפריע לי, זה שהרבה מחבריי וחברותיי גרו בצד השני של העיר. ובהיעדר הקרבה למרכז העיר, היינו צועדות 40 דקות כשהיו ימים יפים. עם הזמן התרגלנו לנוחות של האוטובוסים, אבל גם להמתנות ארוכות לקו 15 שפשוט אף פעם לא התאים את עצמו לציבור שאותו הוא היה אמור לשרת. הוא הגיע בתדירות נמוכה, והעומס היה חלק בלתי נפרד מכל נסיעה. ככל שהתבגרתי הבנתי שזה חולי של התחבורה הציבורית בישראל, גם מחוץ לרחובות ושכונת קריית משה.
השכונה הייתה נהדרת ומלאה באנשים ובנשים שהגיעו לתרבות אחרת, לשפה, לטעמים, לריחות, למאבקים. הם הגיעו מרקע של עיבוד אדמה ועברו לניקיון רחובות. מרקע של שירות ציבורי בפקידות המדינה לעובד במפעל. מסוחר לסוחר, שהמשיכו לעשות את מה שהם אוהבים: מסחר, וזאת בזכות היצר ההרפתקני והצורך המאוד בסיסי לנוע, מנשים יצרניות ומוכשרות באומנות ובהכנת משקאות לעובדות ניקיון. מעולם לא שמעתי מילת תלונה ממבוגר.ת אתיופי.ת. הם יודעים מה היא עבודה, ומה היא עבודה קשה, ובזכות הקהילתיות שהם בנו, הם גם זכו לשמור על חלק גדול מהיתרונות של הבית באתיופיה: הקהילתיות, השכנות, היחד.
משפחה מבחירה
בתוך הדבר הגדול הזה היה את בניין 33. באמצע השכונה, מול המתנ"ס, המרכז של המרכז. שם גרנו אנחנו, דיירי גבריאלוב 33. תחילה הגיעה משפחת איינאו, ואחריה לאט, לאט הגיעו יתר המשפחות: משפחת מלדה, משפחת מרה, משפחת סלומון, משפחת קולץ, משפחת זנבה, משפחת טקלה, משפחת זלקה, משפחת אברהם, ועוד. חלקן היו משפחות צעירות, חלקם היו מבוגרים. חלקם קרובי משפחה או שהגיעו מאותו הכפר, וחלקם הכירו ממרכזי קליטה ונפגשו שוב.
אימי הייתה בת יחידה במשפחה קטנה של ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת. היא זכתה בשכנה שהפכה להיות אחות. במשך 30 שנה הן שתו קפה יחד, חלקו דבה של שבת, התלוננו על האנג'רה שלא יצאה טוב, נסעו יחד לשמחות, ריכלו יחד, בכו יחד וצחקו יחד. הפכנו להיות משפחה מבחירה. שתיהן יצרו קשרי חברות גם עם המשפחות הצעירות, והפכו ליועצות, לחברות ולמורות הדרך. וכך, 16 דיירים גרו להם בהרמוניה (כמעט כמו בכל משפחה טובה, גם אצלנו היו ריבים ואי הסכמות) במשך 25 שנים. במהלך השנים הללו הדור הצעיר של חלק מהמשפחות בחרו לעבור לדירות גדולות יותר. כל מעבר כזה היה סוג של אובדן, אך בזכות הקשר ההדוק המשיכו לשמור איתן על קשר גם אחרי המעבר.
כל משפחה בבניין הייתה ידועה בייחודיות מסוימת: השכנה בדלת לידינו, טגנץ', ידועה בשל אופייה הנעים והסבלני. אם יש מקום שבו מוכרים סבלנות זה אצל טגנץ'. אלמנש הייתה הצעירה ב'חבורה' של דיירי קומה רביעית, והייתה המתורגמנית לעת צורך. מספן אבבה וברוך היו ועד הבית של הבניין במשך כמעט שני עשורים, יחד עם יוסף ז"ל שהיה ותיק הבניין, שעלה ממרוקו ובחר להישאר והיה לחלק אינטגרלי מחיי הקהילה של הבניין עד שהזיקנה ניצחה אותו. מיוסף זכור לי בעיקר שבחודשי הקיץ הוא היה עולה לצפות איתנו בבית בתחרויות האולימפיאדה.
ברוך היה גם האבא הזה שבכל קיץ באחד ביולי היה מבין הראשונים להגיע לדף רם ברחובות ולקנות את ספרי הלימוד לשנה הבאה. אנחנו, לעומת זאת, היינו המאחרים הקבועים על אף שבתקופה מסוימת עבדתי בחנות ספרים. לגברת טלאיטו יש את האנג'רה הטעימה ביותר שיש, האישה שידה ודלתה תמיד פתוחות, זאת שמעדכנת את כולם על הפוליטיקה הישראלית ובחדשות האחרונות. לכל אחד ואחת היו הסגולות שלו והחסרונות שלו, ועם זה כולן.ם חיו יחד. זכורים לי מפגש של השכנים בימי שבת בבית אימי אחרי בית הכנסת, המבוגרים נפגשו יחד לשתות טלה (משקה אלכוהולי ביתי עשוי משעורה) ולהתענג על השבת. הם נפגשו גם לחגוג לידה של נכד וחתונה של בן. אני זוכרת את מפגשי השכנים בספסל ברחבה של הבניין, שבהם התנצחו בשאלות של ניקיון ועלויות אחזקת הבניין. ואוי ואבוי אם נתפסת זורק שקית בבניין!
פסח תמיד היה חגיגה. כל השכנות מכינות טלה לפני החג ואז מתחילים שבועיים של מרתון כדי לסיים אותו. וכך, כמו במשחק כסאות, כך משחק הטלה. כל אחת ביקשה שיטעמו וישתו את שלה ושרק לא יישפך יותר מדי לפני החג. כל שנה הן אומרות שלא תחזורנה על הטעות, וכל שנה בשבועות לפני החג היו מכינות ליטרים של טלה שצריך לסיים לפני כניסת החג. לבניין היה שטח גדול ויפה ומאחוריו מדשאה ירוקה ויפה בה ששיחקנו פריזבי, שכבנו עם שמיכות וקראנו ספרים בשבת. הקשבנו ברקע לקולה של הרוח ורשרוש ענפי העצים. עשינו על האש בעצמאות, חגיגות ימי הולדת וסוכת אבלים. החיים.
להרוס את הקיים כדי לבנות חדש
יש את המשפט "כל מה שעולה חייב לרדת", וזה נכון במיוחד בבנייה הישראלית. עם השנים נדרש הבניין לעבודות תחזוקה. היה דיון על תמ"א 38, שכן היסודות לא היו יציבים, אך תמ"א 38 היא תוכנית שהולכת ונשכחת לטובת פינוי–בינוי. למעט העיר אשדוד, אשר ממשיכה עם תמ"א 38, ובמקרים שבהם יש הכרח להרוס את המבנה. מדוע אני מציינת את סיפורה של אשדוד? כי גם ברחובות הפתרון יכול היה להיות פתרון מעורב: בניינים שנועדו להריסה, אפשר היה להרוס ולבנות, ובניינים חזקים, לבצע חיזוק ותוספות. כך למעשה אין הרס של קהילה כפי שקורה ויקרה עם ההתחדשות העירונית בקריית משה.
אני רוצה להסביר שהסטיגמה על השכונה והכעס בגין ה'גטו' שנוצר בה, הגיעו גם מקולות מתוך השכונה. עם התחושות הללו עלה הרעיון ההרסני של פינוי–בינוי, בתפיסה של למה לתקן כשאפשר להרוס ולבנות. וכך לאחר עבודה של כל מני עסקנים בעלי אינטרסים שונים החל מנגנון הטעמת הרעיון של בית 'חדש'. זה נשמע מאוד מפתה: תחתום על חוזה ותקבל בית חדש עם מעלית ומרפסת במקום שבו עומד הבית שלך. מילות הקסם: מעלית, מרפסת וממ"ד. אותם דברים שאפשר היה להשיג בתמ"א 38. אחרי עשור התקבל אישור לפרויקט התחדשות עירונית שכלל הריסה של 1,300 יחידות דיור ובניית 4,000 יחידות דיור במקומן, ועוד כ-6,000 יחידות דיור נוספות בקרקע משלימה שהוקצתה לטובת הפרויקט על ידי רשות מקרקעי ישראל. סך הכל מדובר ב – 10,000 יחידות דיור, שייבנו במבני מגורים בני 7 – 20 קומות.
חשוב להבין כי רחובות היא 'חלוצה' בהתחדשות עירונית, עם התכנות לפרויקטים דומים בעוד שלוש שכונות בעיר: מרמורק, מילצ"ן ואושיות. התוכנית בקריית משה היא הגדולה ביותר, גם ברמה הארצית, וככזאת, יש בעלי אינטרס שונים המוסיפים מורכבויות נוספות לפרויקט שבבסיסו ממילא הוא מורכב. רחובות עתידה להכניס מדמי ארנונה כ – 36 מיליון ש"ח בשנה מהשכונה החדשה שתיבנה.
וכך בהינף יד, לוקחים קהילה והופכים אותה לעיר. מהאינטימיות של 16 דיירים בבניין, לבניין עם 80 דיירים. מחצר ירוקה לבטון לחניית רכבים. שלום לעצים הגדולים אשר ענפיהם היו מגיעים עד לפתח חלוני, ותמיד בישרו את שינוי העונות. קהילה בת 30 שנה, שרובה קהילה מבוגרת, מתפזרת לה. עוד הוכחה לכך שהחלום להתיישבות ברחבי הארץ היפה הזאת הוחלף בבניינים אפורים וגבוהים, חסרי אופי ויופי, שקריסתם היא בלתי נמנעת. במקום לרוחב בחרנו בגובה. במקום קהילתיות, בחרנו התבודדות ושמחה ממרפסת בקומה ה – 20.
מה שעולה חייב לרדת
ב – 9 ביוני, ערב לפני חג שבועות, קיבלנו הודעת פינוי של שלושה חודשים. המנהלת העירונית, כשלוחה של העירייה, התחייבה לשמור על הקהילתיות של הדיירים, על מעברים של קהילה בת 30 שנה קרוב לשכונה שבה בחרו להתגורר ולחיות. המציאות, לעומת זאת, מראה קהילה בהתפרקות. כל יחידה משפחתית קיבלה סכום כסף, ואיתו היא אמורה למצוא פתרון דיור אישי. אנשים מבוגרים בחרדות מהשינוי הגדול הזה. הם מחכים שההתחייבויות תמומשנה. גם אחרי למעלה מ-30 שנה בארץ ישראל הם שוכחים שפה אין משמעות למילים ולהתחייבות.
ב – 10.9.2024 ייהרס הבניין בחגיגיות, במעמד ראש העיר.
