נמאס לי לפחד

בחודש האחרון ביקשנו מקוראות פוליטיקלי קוראת לשתף אותנו ברגעים בהם, בשנה האחרונה, הרגישו צנזורה. מתי הרגישו שאין להן את החופש להתבטא כפי שהן באמת רוצות, מתי הרגישו שהחברה מצנזרת אותן – או שהן מצנזרות את עצמן.

יצאנו לפרויקט הזה מתוך הכשרת הכותבות של פוליטיקלי קוראת, בניסיון לספר את הסיפור של השטח, של הא.נשים שסביבנו, שלנו. כדי להראות שצנזורה לא מתחילה ולא נגמרת סביבנו, בחברה, אלא מחלחלת עמוקות פנימה, אל תוך עצמנו, עד לשלב שאנחנו כבר לא בטוחות מה בכלל רצינו לומר.

"לאורך המלחמה אני מוצאת את עצמי נמנעת מאוד מלהביע את הזעזוע והצער העמוק שאני מרגישה כלפי מה שישראל עושה בעזה ובשטחים", כותבת מ', בת 44. "לא ברשתות החברתיות ולא בקרב המשפחה או הקולגות בעבודה. אני מפחדת שיגידו שאני בוגדת, שיחשבו שאני תומכת בחמאס, שיחשבו שאני תמימה… ואני לא אף אחד מאלו".

מ' שמה על השולחן לא רק את ההשתקה העצמית הנובעת מחשש להביע עמדה לא מקובלת, אלא גם את הפחד לפגוע באלו שחווים את המלחמה מקרוב.

"אני מפחדת להכאיב, להעליב או להכעיס את מי שגם כך משלם מחיר כבד: חברות נשות מילואים, בן משפחה קרוב ששירת ואיבד חברים… שיחשבו שאם יש לי ביקורת אז אני יוצאת נגדם אישית".

מ' לא לבד בפחד הזה. הסיטואציה המתעתעת בה אנחנו חיות מאז טבח ה-7 באוקטובר, משאירה את כולנו עם הרבה מילים שלא נאמרות.

"וזאת גם באמת עמדה מבלבלת", אומרת מ'. "אני חושבת שישראל מבצעת פשעי מלחמה: בהרעבה, במניעת סיוע הומניטרי, בהפצצת אזורים עם אזרחים, במעצרים מנהלתיים של קטינים ועוד… אז מה זה אומר כלפי האבא החמוד של הילד מהגן שמשרת בעזה כבר שנה? מה זה אומר כלפי בן המשפחה הקרוב שמשרת בעזה כבר שנה? הם אחראים? הביקורת שלי כלפיהם?

אז אני הרבה שותקת. ומרגישה על זה אשמה".

"ל' וכמה חברות מזוהות כשמאלניות בתיכון הנחשב ליברלי", מספרת שרון (שם בדוי), על החוויה של ביתה בת ה-14 בבית הספר. "הן סובלות מאלימות מתמשכת סביב דעותיהן, בהן תמיכה בשחרור חטופים בעסקה מצילת חיים, התנגדות לרצח ילדים בעזה והכרה בכך שערבים הם בני אדם".

שרון מספרת על אלימות פיזית ממשית המופנית לביתה וחברותיה: "מתגרים בהן, מנסים לגרור אותן בכוח לוויכוחים כדי להשתלח בהן ולהציק להן, זורקים עליהן ירקות, היו מקרים של הכאות והכינוי הנפוץ שהן שומעות הוא 'שמאלנאציות' ו'תומכות חמאס'".

ביתה סובלת לא רק מאלימות פיזית ומילולית, אלא גם מניסיון להוציא אותן "מחוץ למחנה". "הן פעילות במטה תלמידי ירושלים למען שחרור החטופים אבל אפילו יציאה למשמרת 101 גוררת אלימות וחרם כיתתי. בית הספר חסר אונים וחושש להתערב".

שרון מצטטת את ביתה: "למדנו שהכי טוב לשתוק. אנחנו סותמות את הפה וזה מפחית את האלימות".

"איך זה שאת עוד ככה אחרי כל מה שקרה?"

"ככה איך? שמאלנית?"

"כן."

מ'. בת 20, משתפת: "מעולם לא היה קל לחוות את הביקורות של אנשים בעולם ובמיוחד במדינה על דעתי הפוליטית. כבר ביסודי הבנתי שהמאבק על זכויות אדם הוא לא דבר שבוער אצל כולם. מאז ה-7 באוקטובר, הפילוג בעם החמיר, אנשים הגיעו לקצה, ואני כמו רבים התחלתי לשמור את הדעות שלי לעצמי: בלימודים ובמקום העבודה, אפילו אל מול המשפחה".

היא מספרת איך חוסר היכולת לדבר בשנה וחצי האחרונות, גרמו לה להתחיל לפקפק בעמדותיה, אותן היא שומרת לעצמה: "הכאב והאבל נוכחים בי כלפי הנרצחים, הנופלים, החטופים. אבל איך אני אמורה להאמין בהפרדה הזו בין אדם חף מפשע שיש לרצוח ולאדם חף מפשע שיש להציל? יש כל כך מעט מקום להומניות, ביקורות כל כך קשות כלפי כל אדם שמאמין שיש חפים מפשע בעזה. מרוב ששתקתי והשתיקו אותי, אני מתחילה להתערער בנוגע לעקרונות שהחזקתי כל חיי, זה אבסורד".

י' בת ה-24 נפגשה עם חברות ודיברה על המצב. "בין היתר אמרתי שכואב לי לראות את המוות של המון אנשים חפים מפשע שמתים בעזה. מיד קיבלתי תגובות שליליות בין אם מילוליות ובין בשפת גוף של איך בכלל אני חושבת על זה, מדובר במפלצות.

י' מצביעה על הקושי שהולך ומחמיר בשנה וחצי האחרונות. "יש שיח הרבה יותר אלים שמאד נורמלי בחברה הישראלית. כזה שנתקלים בו מאוד בקלות וכזה שמשתיק כל קול ביקורתי או מפקפק. זה גורם לי לחשוב פעמיים על מתי והיכן אני יכולה להביע את עצמי. שוב, בסה״כ הבעתי צער על מוות של חפים מפשע וקיבלתי תגובות לא נעימות מחברות שלי(!), מה היה קורה בסיטואציה אחרת עם אנשים אחרים?"

י' מספרת על הצנזורה העצמית שהיא מפעילה על עצמה מחשש מתגובות הסביבה: "מה שקורה הוא שאני תמיד צריכה לחשוב פעמיים אם להביע את עצמי בנושא מחשש לתגובה הרבה יותר גרועה, כמו קללות או אפילו דיווח למכללה בה אני לומדת כי העזתי להביע כל סוג של ביקורת נגד הצבא או הממשלה. אפילו כאן באנונימיות – יש בי את אותו חשש".

"המלחמה הזו שוברת את כולנו לאט לאט", אומרת קרן שחר, בת 25. "גם המלחמה עם חמאס וגם מלחמת ההתשה שהממשלה שלנו מנהלת נגד האזרחים והאזרחיות שלה, כבר כמעט שנה וחצי".

שחר מנתחת את מלחמת ההתשה הפנימית הזו, "במלחמה הזו מופעלים מנגנונים של גינוי והכפשה של כל מי שמעז להרגיש את הכאב של מה שמכונה 'הצד השני'. מי שמוכן לראות את כאבם של העזתיםות ושל ערביי וערביות ישראל, הוא בגדר בוגד. ולעיתים אף נחשב משוגע".

שחר מדגישה פן נוסף של הצנזורה שנכפית עלינו בשנה וחצי האחרונות. "אני לא מבינה איך הגענו למצב שאני מזדהה עם כאב של כל כך הרבה א.נשים ורק רוצה שהוא ייפסק, ויושבים.ות מולי א.נשים שמתבטאים.ות בשפה אלימה מאוד ומפחידה, על כך שאין חפים מפשע / לשטח את עזה / כולם צריכים למות – ואני המשוגעת".

גם שחר מספרת על ההשתקה העצמית, על הקושי לחשוב אחרת – ולבטא זאת. "זה קורה לא פעם ולא פעמיים ואני אפילו לא מנסה", היא אומרת. "רק בולעת את מילותיי. ואם במקרה הייתי בנוכחות מישהו קרוב שמסכים איתי, אני לוחשת לו את תחושותיי האמיתיות. זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות, שהזדהות עם כאב אנושי ואמיתי שנגרם מאלימות ומלחמה, לא יכול לקבל ביטוי בחברה שלנו".

את העדות הבאה עדיף לקרוא בשטף, כטקסט אחד. ב', השולח, מבקש להשתמש בבמה שלנו לא רק כדי לספר על ההשתקה שהוא חווה, אלא גם כדי לומר את הדברים שכמעט ואי אפשר להגיד יותר בחוץ.

"קיבלתי מדליה כי הרגתי שני גברים, והדחה מהצבא כי אהבתי אחד" נכתב על המצבה של לאונרד מטולביץ,  וטרן אמריקאי יוצא מלחמת וייטנאם.

כמה שבחים קיבלתי כשרציתי לזיין אותם ולא איתם, כמה צל"שים חולקו על זה לי ולשאר, ואיזו דחייה מהחברה אקבל אם יגלו שמושא אהבתי הוא ערבי.

לחיות בארון עם אהבה זה קשה. לשנוא את עצמך ולהרגיש אשמה על משהו שעושה לך טוב, שלא פוגע באף אחד, שיוצר טוב, שיוצר שינוי באדם השני, ואמונה חצי נאיבית שאם רק היו עוד כמוך וכמו המשוגע ההוא אולי לא הייתה עוד מלחמה.

והתחושה הזו, והקרבה הזו נחשבות לשיא בושה. זה נחשב טירוף, בגידה. משהו שצריך להקים בשבילו ארגונים שיצילו אותנו מעצמנו, מאהבה.

הדבר הכי בריא הפך מתועב במציאות שבה משני הצדדים מעודדים אותנו לקרוא זה למוות של זה, וגם לבצע. בשם הגנה עצמית, בשל הרבה צידוקים שחלקם גם הגיוניים, אם אהרוג ערבי אקבל צל"ש, אם ערבי יהרוג יהודי אז אותו דבר, אבל אם יגלו שאנחנו אוהבים אחד את השני – הדחה מהחברה, מהמשפחה, נעוף מכל מקום שחשבנו שאנחנו שייכים לו.

יותר גרוע ממחבל שהורג יהודי, זה ערבי שאוהב יהודי, ויהודי שאוהב אותו בחזרה.

ולא, החיים שלי הם לא בבועה, וגם לא גדלתי בצד השמאלי של המפה ועד היום גם לא אצביע לו (כי הוא שיפוטי וחוטא בבורות לא פחות רק מתוחכם יותר במילים), ואין בי אמונה על שלום בהישג יד. לרגע לא טענתי שהעולם מושלם, או שיש בו איזו סימטריה בין הצדדים, ושקצת אהבה תשנה מציאות ספוגה בדם.

יש עוד הרבה שצריך לעבור על העולם במהלך הדורות כדי שמשהו ישתנה.

כל טענתי היא שיש מסביבנו עוד כמוני, עוד טיפות בים, שגם אם אינן משמעותיות ביחס לנעשה מסביב, הם איים קטנים של אור בתוך אוקיאנוס של מוות ואימה, ואנחנו מפחדים שגילו אותנו כאילו אנחנו עושים חטא איום ונורא.

די ברור לי איזה תגובות אקבל אפילו כאן מאנשים שהפסיקו לקרוא אחרי הפסקה הראשונה מרוב זעם ומיהרו להסתער על המקלדת בניתוחי אישיות, אבל אני אבין מאיפה הם מגיעים. אלו תגובות שהיו יוצאות גם מהמקלדת שלי פעם, ועד היום יוצאות לי מהפה בעולם שבחוץ. אני כמו הקלישאה של הפוליטיקאים שנואמים נגד גייז ובסוף תופסים אותם עם גבר.

נמאס לי מעצמי לפעמים, נמאס לי מהעולם לפעמים, נמאס להרגיש לא כמו כולם מסביב ולחוות בדידות משתקת, נמאס לי שאפילו את הטקסט הזה פחדתי לשלוח ולא ציינתי אזור מגורים או גיל כדי שלא תהיה שום אופציה לזהות אותי כי אחרת הלך עלי. אבל אם זה לא היה קורה לי, אם לא הייתי זוכה לברכה-קללה של חוויה המתקנת הזו, הטראומה מאותו יום ארור באוקטובר הייתה מכריעה אותי.

באמת עדיף יהודי אובדני מאחד מאוהב?"

"רוב הסיפורים שלי הם מהרשתות החברתיות בתחילת המלחמה", מספרת שירה, בת 24. "אינסטגרם זה המקום שלי. אני מתעדכנת דרכו, מתדיינת דרכו, ומבטאת את עצמי דרכו. באף שלב לאורך היום של ה-7 באוקטובר, לא משנה על איזה מספר של נרצחים דיווחו בחדשות, סדר הגודל של הזוועה מעולם לא גרם לי אפילו להעלות בדעתי להדביק סטיגמות ותכונות אלימות לעדה הערבית, או לתושבי עזה. חשבתי שהעם שלנו, בגלל ההיסטוריה שלנו, לא ימהר להכליל ולעשות דמוניזציה לעם שלם – אבל טעיתי בגדול".

שירה מגוללת את הסיפור שלה, כפעילה ברשתות החברתיות, זירה שהפכה קשה במיוחד בשנה וחצי האחרונות ועם זאת, משמעותית מאד.

"אני זוכרת ששאלתי בסטורי ״למה ניתקנו להם את החשמל והמים? איך זה עוזר לנו להילחם בחמאס או להחזיר את החטופים? למה אנחנו נותנים עונש קולקטיבי ל-2 מיליון איש שחיים בצפיפות ובעוני ושגם ככה בקושי זרמו להם מים בברז באופן רצוף לפני השביעי באוקטובר?״

התגובות שקיבלתי היו נדהמות, וזה הדהים אותי בעצמי. התקיפו אותי. מה פתאום שאני ארחם ״עליהם״? כאילו מדובר במשחק כדורגל והם הקבוצה היריבה, כאילו לא מדובר בחיים של משפחות שלמות ובזכויות אדם בסיסיות. אנשים מסוימים רבו איתי, אחרים חסמו אותי, חלקם ניתקו איתי קשר לגמרי, רק מפני שהעזתי למתוח ביקורת על החלטת הממשלה שלנו למנוע מאזרחים עזתים זכויות אדם בסיסיות".

שירה הפכה לפעילה באינסטגרם, בנושא המלחמה. "באיזשהו שלב מצאתי את עצמי שולחת סרטונים של ילדים מדממים ומפרכסים לאנשים בניסיון לעורר אצלם טיפה של אמפתיה, אבל הם לא רואים בסרטונים האלה בני אדם, עם חלומות ושאיפות ועולם פנימי, הם רואים מולם ״מחבלים עתידיים״. הם לא מרחמים. חלקם אפילו שמחים לראות אותם מתים".

בשלב מסוים, החלה שירה לצנזר את עצמה. "כשהתחלתי לצנזר את עצמי יותר ויותר זה לא היה בגלל הקללות, איחולי המוות / סרטן / אונס לי ולמשפחה שלי. ברור, היה לי מאוד קשה עם השפה האלימה והברוטלית שהפכה לנורמטיבית בשיח הפוליטי, אבל מה שגרם לי להתחיל לוותר היה האטימות. אי אפשר לזעזע בן אדם שבכוח עושה דה-הומניזציה לעם שלם בתור מנגנון התמודדות לטרגדיה כל כך גדולה".

השבר הגדול, מסבירה שירה, לא קשור בכלל בפחד, אלא בהיעדר התקווה. "זה מרגיש כאילו אף אחד לא מחפש להירפא, כולם רק מחפשים נקמה. לפגוש את זה, כל פעם מחדש, את השנאה האלימה והבוערת הזאת, זה משהו שהתחיל לסדוק אותי, לגרום לאבד תקווה, לשבור את הרוח הלוחמת שלי שתמיד ניסתה להילחם למען צדק. שמעגל החברים הקרוב שלי כן מסכימים איתי, לכן אני מדברת רק איתם על זה בשנה האחרונה. אבל נמאס לי כבר לפחד להשמיע את הקול שלי ואני נואשת לשינוי".

"בערב יום הזיכרון הלכתי לטקס המשותף", מספרת גילת (שם בדוי), מהדרום. "כבר למעלה מעשור שאני הולכת אליו כמעט בכל שנה. התקווה שהוא נותן לי, מאפשרת לי להתחבר בצורה עמוקה יותר לכאב. מבין כל הטקסים בהם הייתי, אני מרגישה שהוא היחיד שלא מנסה להצדיק את המוות ובכך, מאפשר לי פשוט לכאוב".

בשנה האחרונה, התלבטה גילת אם להגיע לטקס ובסוף, החליטה לנסות. "הופתעתי לראות איך גם בשנה כזאת, בה לא תמיד יכולתי להכיל כאב משותף, זה היה המקום הנכון עבורי ביום הזה. בכיתי, התפרקתי אבל גם האמנתי שתהיה עוד תקווה. אני גאה בהשתתפות שלי בטקס הזה, זה אולי המקום היחיד בו אני עקבית במיני אקטיביסטיות הזאת. לרוב מדברת עליו למרות הקושי וגם שמחה מהשיח שהוא מייצר", אומרת גילת וממשיכה לשתף, כיצד סיפרה גם השנה על השתתפותה בטקס.

"בבוקר אחרי נסעתי לעבודה עם המנהלת שלי וסיפרתי לה על זה. היא לא הצליחה להבין, ואפילו לא לשמוע למה עבורי זה היה המקום הנכון להיות בו. היה נדמה לי שהיא ממש מרגישה שעצם זה שהייתי בו, אומר שאני מפקירה אותה ואת הסיפור שהיא מחזיקה. המשך הנסיעה הייתה מאוד מתוחה, ועוד תקופה כעסתי והייתי פגועה ממנה. אחרי זה בסבב של הצוות כבר פשוט לא שיתפתי".