גיבורת על חדשה בגות'האם

השבוע התבשרנו על ההחתמה הכי משמעותית אי פעם של שחקנית כדורגל ישראלית. טליה זומר, בת ה – 22, הוחתמה בקבוצת גות'האם הניו יורקית (כן, על שם גרסתה של העיר בקומיקס של באטמן), אלופת הליגה בארה"ב, במדינה ששולטת כיום בכדורגל המשוחק על ידי נשים*. אז מה הם כוחות העל של השחקנית החדשה בעיר? טכניקה וחוסן מנטלי עצום. קשה להאמין, כשמשוחחות עם זומר, שהיא רק בת 22. היא מסתכלת על עצמה ועל המציאות סביבה בארה"ב ובישראל במבט חד ורחב. הסיפור שלה מספר הרבה מהסיפור של כדורגל הנשים בארץ ובכלל.

היא נולדה בניו יורק, שם החלה לשחק כדורגל עוד בגיל הגן ובגיל שש הגיעה לישראל. בגילאי החטיבה חיה עוד שנתיים בניו יורק וחזרה לישראל. במשך כל השנים הללו שיחקה כדורגל: לאורך היסודי בליגה שכולה בנים וכנערה לאחר שחזרה מארה"ב, באס"א תל אביב.

"בסוף התיכון יכולתי ללכת לאתלטיקו מדריד כי הייתה הצעה מהקבוצה, או ללכת לבאטלר, שהיא בליגת המכללות בארה"ב, ולשחק במקביל ללימודים", מספרת זומר כשאני מבקשת לשמוע על האופן בו קיבלה החלטות מכריעות בקריירה, לטובת הקוראות החולמות שלנו.

"מצד אחד, היה לי חשוב מילדות לעשות תואר ראשון ולשחק בקולג'ים. מצד שני, אתלטיקו מדריד היא אחת הקבוצות הכי מוכרות ומצליחות בעולם. זה היה מאוד מפתה. אבל ידעתי שאני לאו דווקא מוכנה עדיין. הייתי עדיין ילדה, מקלון. הגוף שלי לא היה בנוי לרמות האלה ואני הייתי לא בשלה. המשמעות לשחק באתלטיקו הייתה לשחק כדורגל מקצועני לבד, במדינה זרה, בלי לדעת את השפה, בגיל צעיר ועם מאמן שאפילו לא דיבר איתי בשלב הזה, לעומת מעבר לקולג', בו גם אעשה במקביל תואר ראשון ואני שומעת מהקבוצה שמבחינתם אני עתידה להיות אחת השחקניות הכי טובות של באטלר".

היא עוצרת רגע, ומוסיפה "תראי, היה כנראה בסדר אם הייתי באתלטיקו, אבל זה שהגעתי לבאטלר הוביל אותי למצב היום, בו הגוף שלי הרבה יותר מוכן לכדורגל מקצועני. אם הגוף לא מוכן לרמות הגבוהות של הליגות המקצועניות האלה, את תיפצעי במשחקים ואת תשחקי פחות טוב. בחרתי בבאטלר, סיימתי את השנים בליגת המכללות והנה, הגעתי לאן שרציתי, אבל עם הרבה יותר ביטחון שאני יכולה להצליח".

אם כן היא חתמה באוניברסיטת באטלר, באינדיאנפוליס, אינדיאנה, ושיחקה בליגת המכללות. "הציונים שלי היו מספיק טובים להגיע לכל מקום. בחרתי קבוצה שגם נמצאת באוניברסיטה טובה", היא מסבירה. ליגת המכללות מחייבת למידה לתואר במקביל, ובימים אלו היא מסיימת לא רק ארבע עונות מוצלחות כשחקנית אמצע התקפית (עמדה 10), אלא גם תואר במדעי המוח ומדעי המחשב.

לא פעם אנחנו נתקלות בשחקניות כדורגל מצליחות, שמחזיקות גם לימודים אקדמיים תובעניים. זאת בניגוד לשחקנים גברים, שנראה שהם לרוב מושקעים לגמרי במשחק. מה ההסבר לכך לדעתך?

"התשובה היא קודם כל כסף. נשים בישראל לא יכולות להתפרנס רק מכדורגל, או להתרכז רק בכדורגל. שחקן גבר כן. הן צריכות לעבוד במקביל למשחק והן צריכות לבנות להן את החיים ליום שאחרי. שחקן יכול לעשות קריירה יפה עשר שנים בליגת העל ואז לצפות להתברג בתפקידים מקצועיים באימון וכדומה. לנשים אין בינתיים את האופק הזה, ולכן חלקן בונות להן את העתיד דרך לימודים במקביל. רוב השחקניות הישראליות לא בוחרות דווקא באופציה הזו, אבל באמת, בנבחרת ישראל, אפשר לספור על יותר מיד אחת את השחקניות שבוחרות באקדמיה במקביל".

היא מתלבטת רגע ומוסיפה הסבר נוסף "כדורגלנים צומחים בישראל בכל מקום, אבל כדורגלניות מגיעות בעיקר מערים גדולות בהן יש יותר אפשרויות לשחק וגם ללמוד, ומודעות לחשיבות של הכדורגל". במקומות בהם החינוך נוגע גם בדגשים האלה יש יותר סיכוי למצוא שחקניות אקדמאיות, והיא מציעה לכך מבט מהעולם העסקי. "כשבחנו 500 מנכ"ליות נשים של החברות מהגדולות בעולם, התגלה שרובן המכריע עסקו בספורט כנערות. העיסוק בספורט נותן כלים לחיים".

בעקבות הגביע הקדוש

ספורט, ובמיוחד ספורט קבוצתי מלמד לא רק מיומנויות גופניות. הוא מלמד קריאת מפה מהירה וקבלת החלטות מיידית. הוא מלמד כיצד לקום אחרי נפילה, איך להכיר את החולשות והחוזקות שלי ואיך לחשוב כמה צעדים קדימה. הוא נותן הזדמנות להיות בתוך משהו בלי לזכור איך אני נראית באותו רגע. כל אלה הם כלים מועילים לכל אחת ואחד לחיים.

טליה מוסיפה אספקט נוסף, שהוא חשוב במיוחד בכפר הגלובלי: "כשחקנית בישראל, את פוגשת את כל מגוון האוכלוסייה במדינה. נשים ממקומות שונים, עם תפיסות עולם שונות, ורקע שונה. היכולת לקשר בין כולנו באה מהאהבה לספורט. כשאנחנו יושבות יחד החברות מהנבחרת, ואחת מצביעה לש"ס, אחרת לעבודה וכו', ממש כל גווני האוכלוסייה, כל העולמות נפתחים וזה נותן פרספקטיבה לחיים והבנה תרבותית שאין לאחרות. אני, שגרה בתל אביב, לא הייתי מנהלת איתן כאלה שיחות בשום סיטואציה אחרת. זה מה שקורה בכדורגל בכל העולם, לא רק בישראל. זה נכון ללמוד כדורגל," היא מסכמת, "ככלי ללימוד מנהיגות. זו השקעה גם בעתיד הכלכלי של ישראל ולא רק בספורט".

אמרת "אני, שגרה בתל אביב". האם מבחינתך גם אחרי כל כך הרבה שנים בארה"ב, את גרה בתל אביב? כך את רואה את עצמך?

"כן. עונת הכדורגל של הקולג' היא ארבעה חודשים, ואחריהם אני חוזרת לארבעה חודשים לתל אביב. שם נמצאות המשפחה והחברות הכי טובות שלי. אני תמיד אגיד שאני מתל אביב. אינדיאנה היא לא הבית. היא תחנת ביניים. מרגש ועצוב לי להגיד שלום עכשיו, בימים האחרונים שלי כאן, בסופו של פרק משמעותי. אבל אני מתל אביב. וגם מניו יורק. תקופות הילדות שלי בניו יורק היו משמעותיות מאוד ורכשתי חברויות נפש. עכשיו כשאני צריכה לחפש דירה בניו יורק אני מדברת איתן ונעזרת בהן, אז אלו בעצם שני הבתים שלי".

בואי נסתכל על התנועה המקצועית על הקו הזה. איך משפיע המעבר התכוף בין פעילותך בנבחרת בישראל לקבוצות בארה"ב?

"להגיע לנבחרת זה לשחק עם החברות שלי. אלה שקרובות אלי ביותר הן רחל שטיינשניידר, השותפה שלי לחדר בחמש השנים האחרונות, שירה אלינב והדס מורין. אנחנו באותו ראש… הן תמיד קוראות לי חלק מקטמון (הכוונה לקבוצתן הירושלמית 'הפועל קטמון ירושלים'). זה כיף כלגיונרית שיש חיבור כזה. לישראליות שמגיעות מאותה קבוצה תמיד קצת קל יותר החיבור בנבחרת ולי יש אותן".

מבחינה אישית וחברתית אם כך החווייה הזו טובה. מבחינה מקצועית זומר מוטרדת.

"אין לנו משחקי ידידות וכך אנחנו מגיעות למשחקים מכריעים בלי הכנה. הצוות מאוד רוצה אבל מסביבו, אין מאמץ ליצור שינוי. כשאנחנו מגיעות להתאחדות בתלונות, אומרים שאנחנו מבקשות יותר מדי ומתייחסים אלינו כאילו אנחנו נשים היסטריות. אבל אנחנו באמת מבקשות את המינימום. בקיץ שעבר למשל, הגענו כל יום לאימונים, ולא קיבלנו אפילו החזר הוצאות. זה לא שאנחנו מבקשות מטוס פרטי או מסעדות גורמה… זה כל כך שונה מהתנאים שהיו לי בקולג' ובוודאי ממה שמצפה לי בגות'האם. לא נוכל להגיע להישגים אם לא יהיה שינוי".

הבחירה של זומר לא להסתנוור מההצעה הנוצצת מאתלטיקו וללכת בדרך שלה, סבלנית ושקולה, מעידה על אופי חזק, שהיה בוודאי דרוש מאוד גם לקראת המעבר הטרי מהימים האחרונים.

"לפני שנה התחלתי לחפש קבוצה מול הסוכן והמאמנים שלי ועבדנו מול עם הרבה קבוצות. בקיץ נערכו מבחנים והצוות התרשם מאוד מסגנון המשחק שלי, גם באופן אישי וגם בהתאמה לקבוצה. מדובר בצוות רחב: עשרה מאמנים מקצועיים" [בשלב הזה נשמטת לי הלסת כמובן. אני לא בטוחה שלכל הקבוצות בליגה הישראלית, יש אפילו מאמן שוערות. הק"י] "והם כולם ציינו את הרושם הטוב. התגובות היו יותר טובות מאשר בקבוצות אחרות בהן נבחנתי. אבל צריך הרבה מזל בעסק הזה, לא מספיק להיות הכי טובה. כדי להיכנס לקבוצה אני צריכה להיות בעמדה שבדיוק חסרה להן, בגיל ובסטטוס הנכונים. מזל וטיימינג". זו עובדה שתמיד כדאי לזכור כאוהדות וכאוהדים, שלפעמים כועסים על המועדון שלהם שלא מחתים שם גדול שקורץ להם באותו רגע בלי קשר לסגל הקבוצה…

התהליך לא נגמר כמובן רק ברושם הטוב.

"עונת הקולג'ים היא קצרה ואסור להגיש הצעות בתוך העונה. גות'האם המשיכו להיות קצת בקשר והמגייס בא לראות אותי מדי פעם, מה שאפשר לזה להרגיש 'קצת יותר אמיתי'. בסוף העונה, מותר לפנות לשחקנית 60 שניות מרגע שהסתיים המשחק האחרון. אני קיבלתי את הטלפון אחרי שלוש שעות". תהליך ההחתמה עצמו לקח עוד חודש מורט עצבים, עם כל מני מהמורות לוגיסטיות שצריך לעבור. "היו בתוכו רגעים מלחיצים ורגעים משמחים. זו מערבולת רגשית עצומה. כל העתיד שלך לפנייך ואת לא יודעת מהו. אסור להתרגש כי זה לא סגור, מצד שני גם אי אפשר לדבר עם קבוצות אחרות. זה מצב לא נעים. אבל עברנו את זה". היא מסכמת בחיוך.

זומר הגיעה להישג חסר תקדים בעולם הכדורגל הישראלי של נשים, וכנראה גם בכלל, ולמרות זאת, כנראה עד לפני שבועיים רוב הציבור הישראלי לא הכיר את שמה. זה לא בגלל שאת שנותיה האחרונות העבירה בקבוצה אמריקאית, אלא בגלל שעוד לא למדנו כחברה לעקוב אחרי כדורגל נשים ולהבין את הערך ופוטנציאל ההישגים שבו.

מותר לקוות שאולי עם ההחתמה הזו יגיע שינוי?

"בישראל היה עכשיו צונאמי מכל העיתונים הכי גדולים. מרגש אותי שנותנים לזה במה, אבל זה לא על טליה זומר," היא מסבירה, "זה על זה ששחקנית ישראלית מגיעה לרמות האלה. אני צריכה לקום בחמש בבוקר בשביל להתראיין לכל המקומות בגלל הבדלי השעות, אבל  זה שווה את זה כדי לשים את כדורגל הנשים על המפה בארץ".

לליגת המכללות יש קהל משמעותי? האם שם את זוכה להנות מאהדת הקהל?

"בליגת המכללות יש קהל, אז לאנשים שלמדו בבאטלר יש מצב שיכירו את השם שלי, מי שלמד בפלורידה כנראה שלא… אני עכשיו בליגה הכי טובה בעולם, באחת הקבוצות הכי טובות בעולם, אז זה משתנה. זה שאני ישראלית ויהודייה יגרום למודעות אלי לגדול בגלל שאנחנו בתקופה עם הרבה אנטישמיות. לפוסט שהודיע על ההחתמה שלי, היו 100,000 צפיות יותר מבפוסט שהודיע על האליפות של הקבוצה… אז כן, הרבה מכירים כבר את השם ושלי אבל אני מקווה שבקרוב זה יהיה כשחקנית ולא רק כישראלית. אין לי בעיה עם קצת הייטרים. אני כבר לא תמיד קוראת כי אני במילא יודעת מה יכתבו. מהצד השני יש אותה כמות של תגובות חמות של יהודים אמריקאים וישראלים שחיים באמריקה, שיש מי שמייצגת אותם. כותבים לי שאני נותנת להם תקווה, כשהם רואים ישראלית שמגיעה למקומות הגבוהים האלה. בשביל האנשים האלה אני משחקת".

נשמע שאת מביעה תסכול מהשתיקה של הליגה מול השנאה שמופנית כלפייך ומהאדישות לכך שאנטישמיות ברשת הופכת בקלות למסוכנת, כפי שקרה ממש בימים אלו באוסטרליה למשל. גם בניו יורק המצב מתוח.

"אתית לא נראה לי סביר, שמישהי מגיעה לקבוצה חדשה והליגה לא מגיבה לאנטישמיות כלפיה. אם הייתי ממלאווי והיו כותבים שלא רוצים אותי בגלל זה, מייד היו מגיבים לכך ומצביעים על הייט וגזענות. בגלל שאני ישראלית אין שום תגובה. גם הממשלה במלאויי איומה ואף פעם לא דרשו משחקנית משם להסביר את המדינה שלה… אני מרגישה אחרי השבוע הזה, שיש לי אחריות מעבר לעצמי. זה יותר גדול ממני מה שקורה פה בנוגע לאנטישמיות".

בארץ, אין מספיק מסגרות לילדות ואלו שקיימות, זוכות לפחות השקעה. במקרים רבים ילדות שרוצות להתפתח בכדורגל, עוברות שלב בו הן מתנסות בקבוצות של בנים. זו חוויה שלמרבית הילדים אין. גם זומר התנסתה בכך. אני מציעה את זה כשינוי מהנושא הקודם בשיחה, אבל היא מוצאת דווקא קווי דמיון מפתיעים.

"ההזדמנות למשחק גם עם בנים וגם עם בנות השפיעה עלי. בוודאי. כדורגל הבנות בארץ פחות  מפותח מזה של הבנים. קשה יותר להתקדם בו מבחינה טכנית. הרווחתי מאוד ממשחק עם בנים כי זכיתי לאימונים מאוד יסודיים. זה חיסן אותי מאוד מבחינה מנטלית והכין אותי גם להתמודדות שיש לי עכשיו מול תגובות השנאה. כששחקתי עם בנים, הייתי צריכה להוכיח את עצמי במשך חמש שנים בכל עליה למגרש, כדי שימסרו לי, כדי שיתייחסו אלי כשווה. בסוף הם למדו.

גם עכשיו אצטרך להוכיח את עצמי שוב ושוב. כשחקנית צעירה וחדשה וגם כישראלית, שיש מי שיצפו ממנה להיכשל. מנטלית אני כבר יודעת איך זה להיות מוקפת במי שאומרים לי שאני לא טובה. לא אוכל לשנות את זה שאני צעירה וישראלית… אבל אדע להתמודד עם זה. כל יום אוכיח על המגרש למה אני כן שווה".

גם היום יש לזומר הזדמנות להתאמן עם שחקנים גברים והיא מוצאת בכך תועלת. "כשאני בארץ אני מתאמנת עם שמשון תל אביב, בנים. זו קבוצה טובה, הם יותר זריזים וחזקים וככה יהיה גם בגות'האם, ממה שכבר פגשתי. בגות'האם משחקות הכי מהר שיש, שם כבר אין הבדל".

חוץ מההבדל הפיזי בין גברים ונשים, האם את מוצאת הבדל בסגנון המשחק?

"ההבדל הכי גדול שאני מכירה זה שבנים רוצים יותר להבקיע, גידלו אותם כך. אם אתה גבר תיקח מה שאתה רוצה. את הנשים מגדלים עם המסר 'אם מישהו רוצה גם, תעזרי לו, או לה. תוותרי'. זה בא לידי ביטוי גם במשחק".

אגואיסטים?

"לא בהכרח. נשים לפעמים תתביישנה או תהיינה חסרות בטחון לקחת אחריות ולבעוט לשער. אני גם הייתי צריכה להתמודד עם ההרגשה הזאת ולשנות מיינדסט. למדתי להגיד 'אני אהיה זאת שתבקיע את הגול. אני אהיה זאת שתנצח לכולן את המשחק'. הייתי צריכה להבין שהקבוצה תאהב אותי. שלא יגידו 'איך היא לא מסרה' אלא יודו לי. אם את מבקיעה, זה בסדר להיות כזאת".

את המסר הזה, אני מקווה שתקריאו לילדות שאתם מכירים או מכירות: אל תפחדי לנסות ותעשי מה שנראה לך נכון, הם ימשיכו לאהוב אותך. אני בוודאי הייתי צריכה שיקריאו לי אותו כשהייתי ילדה. זה היה חסר לי. שנים של היסוס מנקיטת פעולות ועמדה בכל כך הרבה תחומים. "אם את מגיעה לגות'האם את צריכה שיהיה לך הביטחון העצמי הכי מטורף בעולם" היא מסכמת בפשטות.

כדורגל הנשים: אותה העיר, אותה התשוקה

בישראל, נדיר מאוד למצוא נשות צוות במועדוני כדורגל. הרוב המכריע הוא גברי. שוויון באופק התעסוקתי הוא חשוב. על כל פנים בניסיון של זומר, היא לא חשה שהיה יתרון דווקא לעבודה עם מאמנות.

"הכי חשוב שיש מולך מאמן או מאמנת שאיכפת לו.ה ממך ויודע כדורגל," היא מסבירה. בקולג' היו לה שני מאמנים, גבר ואישה (נשואים אגב), שהיתרונות שלהם השלימו זה את זה. בגות'האם, היא מבשרת, כשליש מצוות האימון הוא נשים והיא מוצאת בכך חשיבות, כי בסופו של דבר העבודה היא עם שחקניות.

ומה לגבייך בעתיד?

"אני לא יודעת אם ארצה לאמן. יש מצב שבעוד עשר שנים אסיים את הקריירה וארצה להמשיך להיות חלק מהעולם הזה. מצד שני אני נהנית מהרבה דברים שהם לא כדורגל. אני מאמינה שארצה להתפתח גם בכיוונים נוספים, אבל אולי דעתי עוד תשתנה. החיים שלי כרגע בכדורגל, מאפשרים לי את הזמן לחשוב על זה".

לקראת סיום, תני דוגמה לגול או מהלך מוצלח שלך, שהולך איתך עד היום.

זומר צוחקת "אני זוכרת הכל מכל המשחקים. אני יכולה להגיד לך על כל משחק ששיחקתי, את כל המהלכים שהייתי מעורבת בהם. בסדר, הנה דוגמה אחת דווקא, ממשחק שהפסדנו בו לסקוטלנד 1:4. זה היה אירוע מאוד קשה. במשך כל השהות שלנו, אסור היה לנו לצאת מהמלון בגלל שמפגינים פרו פלסטינים ניסו להיכנס פנימה ורדפו אחרי שחקנית. פחדנו על החיים שלנו. בזמן המשחק מחוץ לאצטדיון הייתה הפגנה וזה כל מה ששמעו במגרש. השחקניות הסקוטיות לא היו מוכנות להסתכל לנו בעיניים. זה עוד היה בשנה הראשונה של המלחמה. הגול שהבקעתי היה גול של עצבים. אצבע משולשת לכולם. גול של כעס על שזה מה שקורה לנו כשחקניות ישראליות".

מתי אמרת לעצמך "עשיתי את זה?" יש רגע כזה בכלל?

זומר שוב מחייכת. "אין רגע של עשיתי את זה. אני תמיד כבר ברגע הבא ובצעד הבא. תמיד יש עוד דבר להשיג. הגעתי להימאליה, אבל זה עוד לא האוורסט. הנה אני בקבוצה הכי טובה, עם הצוות, המעטפת וההישגים הכי טובים, אבל עכשיו אני צריכה להגיע לאוורסט: להיות שמחה, לבטא את עצמי ולהיות אחת השחקניות המשמעותיות בעולם. זו המטרה מבחינה מקצועית. התפקיד הנוסף שלי הוא כישראלית וכיהודייה בעמדת השפעה. אני לא אשנה דעה של אף אחד. אף אחד לא יהיה פחות אנטישמי כי צפה בי. להיפך כנראה. אבל אני רוצה להשפיע על בנים ובנות ישראלים.ות ויהודים.ות לתת דוגמה. זו המטרה הנעלה, חוץ מהפן המקצועי שחשוב לי קצת פחות".

*יש נטייה לקרוא לכדורגל המשוחק על ידי נשים "כדורגל נשים" זה קיצור נוח, אבל חשוב לזכור שהכדורגל הוא אותו כדורגל, גם אם הרגליים מחוברות לבני מגדרים מגוונים.