"רצינו לתת תקווה לילדים"

מאת: גלי אלון וגבריאלה רויטברג 

אנחנו מגיעות לביתה של כיפאח, שנמצא בכפר א-תוואני, כשעה נסיעה מירושלים. מחוץ לחלון – מטעי זיתים, בתים לבנים, ילדות עם ילקוטים שבות מבית הספר. כיפאח, אם לשישה ופעילה חברתית, גדלה בעיר יטא – שם למדה עד כיתה ח' והייתה רגילה לחשמל ומים. בגיל 16 התחתנה ועברה עם בעלה לכפר א-תוואני שבמסאפר יטא, שהיה אז כפר קטנטן עם שבעה בתים בלבד, ללא תשתיות בסיסיות. היא נושאת שם יוצא דופן: "כיפאח" – מאבק (كفاح). "אני אוהבת את השם שלי, אבל כשאני נזכרת למה קיבלתי אותו, אני נעצבת,” היא אומרת. “הטבח בתל זעתר קרה לפני שנולדתי, ובגללו אבא שלי החליט שאם יוולד להם ילד הם יקראו לו כיפאח. אמא שלי לא רצתה, אבל אבא שלי התעקש – ובאותה תקופה גברים אמרו את המילה האחרונה." חמישה עשורים אחר כך, המאבק של כיפאח ושל נשות מסאפר יטא חצה את גבולות הדמיון – ואף הגיע עד לטקס האוסקר.

"זאת הייתה השנה שהייתי בה בהריון עם באסל, 1996. דבר ראשון חשבתי על הילדים – זה הכי הדאיג אותי. הילדים בכפר נאלצו ללכת 3 ק"מ לבית הספר בדרך מסוכנת, ואילו את הבנות הוציאו מבית הספר אחרי 6 שנים, רק כדי שידעו קרוא וכתוב. הבנתי שיום אחד אהיה אמא, ולא אוכל להשלים עם המצב הקיים – אני חייבת לדאוג לתנאים טובים יותר עבור הילדים שלי". כיפאח, שגדלה בעיר גדולה למשפחה מבוססת, מספרת שאהבה מאוד את תקופת לימודיה שלה ורצתה שילדיה יחוו דבר דומה. לכן, החליטה לשנות את המציאות – ולבנות בית ספר. "הרעיון היה לבנות סך הכל 3 חדרים קטנים כדי לאפשר לילדי הכפר ללמוד". אבל זה לא היה פשוט בכלל.

התושבים במסאפר יטא חיים תחת מציאות משפטית וביטחונית כמעט בלתי אפשרית. מצד אחד הם כפופים לחוק הצבאי הישראלי, ככה שישראל שולטת בכל תחומי חייהם – משפט, תכנון, ביטחון. מצד שני, היא כמעט לא מספקת להם הגנה, לא מפני אלימות מתנחלים ולא מבחינת זכויות בסיסיות. כדי להגיע או לעבוד את האדמות שלהם (מקור הפרנסה העיקרי של רוב המשפחות בכפרים), הם צריכים לבקש אישור מהצבא. לבנות בית חדש – כמעט בלתי אפשרי – ואפילו מבנים קיימים, לפעמים בני עשרות שנים, מקבלים צווי הריסה באופן שגרתי. החיים כאן הם מאבק יומיומי, שבו שום דבר לא מובן מאליו: לעבוד באדמה משפחתית שעברה דורות, או לחיות במקום שבו נולדת.

"אמרו לי שזה רעיון משוגע, 'אנחנו אפילו לא יכולים לבנות שירותים, איך נבנה בית ספר?' אבל כל הזמן עודדתי את כולם. אמרתי להם שלפחות ננסה." כיפאח מספרת איך המכשולים נראו בלתי אפשריים לאנשים סביבה, אבל לא עבורה. "יאסר עראפת היה אז הנשיא ואני פשוט אמרתי – יאללה, בואו נלך לדבר עם הנשיא". היא יזמה פגישה עם ערפאת (אז יושב ראש הרשות הפלסטינית) שבירך על היוזמה והסכים לעזור כלכלית, אבל הבהיר שמכיוון שהכפר בשטח C – אין באפשרותו להבטיח שהמבנה לא ייהרס. "הבנייה הייתה מאוד מסוכנת בגלל הצבא, המשטרה והמתנחלים. כולם היו מפוחדים מאוד, לא ידענו אפילו איך נביא חומרים כי אנשים פחדו על הרכבים שלהם. מההתחלה הגיעו מתנחלים מאזור כארמל ועשו צרות." למרות הסכנות, הם לא וויתרו: "החלטנו שבמהלך היום הנשים והילדים יעבדו, והגברים והמהנדסים יעבדו בלילה. במהלך הלילה הנשים היו עומדות על ההר ומסתכלות אם הצבא או המשטרה באים כדי שיוכלו להזהיר את העובדים. ככה שהיו שתי קבוצות של נשים – קבוצה של נשים שבונות בלילה, ומהלך היום נשים שהכינו אוכל לבונים ולבונות ומזהירות מפני הצבא."

 אם הצבא היה מגיע הנשים היו מזמינות אותם לשבת לשתות תה ומספרות להן מה הן עושות. אמרנו להם שאנחנו בסך הכל בונות בית ספר כמו שיש להם. אנחנו בונות מקום לילדים שלנו – לא פצצה, לא נשק – אלא בית ספר".

"היה יום קר מאוד", כיפאח נזכרת ביום בו סיימו את הבנייה של בית הספר. "אמרנו שנתחיל את העבודה ב1 בלילה. כולם היו ערים, כל מי שמעל גיל 6 היה איתנו, כמה התרגשו כולם. אני הייתי עולה כל פעם לטפל בבאסל התינוק. זה היה כמו יום חג – סיימנו לבנות בית ספר! ואף אחד לא נעצר ושום ציוד לא הוחרם. לא רצינו ללכת לישון אפילו מרוב התרגשות". אבל החגיגות לא נמשכו זמן רב — שבוע לאחר מכן, הגיע צו הריסה מטעם המנהל האזרחי. כיפאח והפעילות האחרות החליטו לפנות לעזרה משפטית מתעאיוש: "שמענו עליהם כבר מלפני אבל עכשיו יצרנו איתם קשר אנחנו, הנשים. היו הרבה דיונים בבית משפט, ובין כל משפט חודש-חודשיים. בסוף עו"ד שלמה אליקר הצליח להקפיא את צו ההריסה ל10 שנים – יעני אסור להרוס אבל גם אסור לבנות". כלומר, בית הספר ניצל. "היינו כל כך שמחים, ממש חגגנו". לאחר מכן, הוחלט שיגישו תכנית מתאר לכפר, ושבכל שנה יבנו בבית הספר חדר נוסף כך שיוכלו ללמוד שם יותר ילדים. "החלו להגיע לכפר לאט לאט עוד פעילים, עוד שוחרי שלום, והפעילות החלה להתרחב". אט-אט הפך המבנה לבית ספר מכיתה א' ועד י"ב. "היום זה מוסד של ממש. והכל מהרעיון הקטן שהיה לי בזמן שהייתי בהריון עם הבן שלי", היא מספרת עם חיוך.

"אחרי האינתיפאדה השנייה, היה מאוד קשה להרוויח כסף, במיוחד בתור חקלאי". כיפאח מספרת. חקלאות היא מקור הפרנסה העיקרי של תושבי א-תוואני והכפרים במסאפר יטא. אבל אחרי האינתיפאדה השנייה, כשנחסמה הגישה לאדמות, היכולת להתפרנס הצטמצמה – ומשפחות התחילו לעזוב. כיפאח חיפשה דרך להישאר. "כשבאתי לתוואני כל הנשים פשוט ישבו בבית, וזהו. אז התכנית שלי הייתה כזאת – אולי אנחנו לא כולנו מלומדות, אבל אנחנו יודעות לעשות מלאכות יד מצוין אז בואו נרתום את זה כדי שנוכל לעזור לילדים שלנו ולהשאיר פה אנשים בכפר". היא החלה לדבר עם נשים בכפר ולרתום אותן לפעולה, והתחילה להתגבש קבוצת נשים. הקבוצה, שכללה אז 7 נשים, פנתה לתעאיוש, שקישרו אותן לקבוצות וארגונים דומים נוספים. "פתאום נחשפנו לעוד נשים שחושבות כמונו". לכל אורך הזמן הביקורת המשיכה – "למה נשים עובדות, למה נשים מביאות כסף הביתה', אבל אני לא הקשבתי לכלום, ידעתי מה אנחנו צריכות לעשות".

"אני זוכרת טיול שעשינו ב2006, תעאיוש עזרו לנו עם האישורים, ארגנו 3 אוטובוסים ולקחנו את כל הילדים לים של יפו. זאת הייתה פעם הראשונה שראינו ים. כל כך התרגשנו, כל כך הרבה מים! והילדים שיחקו בחוף. מאז כל שנה, עד הקורונה, ניסינו לארגן טיול לים".

הקבוצה, שהחלה כפרויקט כלכלי קטן של מלאכות יד עבור קומץ נשים, צמחה עם השנים והפכה לקואופרטיב קהילתי רחב, המונה עשרות נשים מכל אזור מסאפר יטא. מעבר לעיסוק הכלכלי, הן יוזמות טיולים, פרויקטים חינוכיים, ופועלות לקידום השכלה לנשים ולנערות. "היום יש אחוז מכובד מאוד של נשים מהכפרים שהולכות לאוניברסיטה או למוסדות להשכלה גבוהה", מספרת כיפאח בגאווה. מאז תחילת המלחמה, קואופרטיב הנשים הגביר את הפעילות. "אנחנו נפגשות המון, ואולם יש הרבה פחות קבוצות של עיתונאים ותיירים שקונים את התוצרת שלנו, אבל אנחנו ממשיכות לעבוד ולפעול."

וידאו מתוך עמוד האינסטגרם של קואופרטיב הנשים במסאפר יטא Resolute RGL (@resolute.rgl)
אפשר לרכוש את עבודות היד של נשות הקואופרטיב ולתמוך בפעילותן באתר שלהן: resolutergl.com

בנה של כיפאח, באסל עדרא, גדל עם מצלמה ביד והפך לאקטיביסט ולבמאי. סרטו "אין ארץ אחרת" (No Other Land), שצולם לאורך ארבע שנים (2019-2023) במסאפר יטא וזכה השנה בפרס האוסקר לסרט התיעודי הבינלאומי הטוב ביותר, מתעד את המציאות הזו. היא מספרת כיצד לימדה את באסל את החשיבות של תיעוד עוד שהיה ילד: "החלטנו שאנחנו צריכות ללמד את הילדים איך להתמודד עם הכיבוש. צריך לצלם הכל, לתעד הכל, כל תקיפה של מתנחלים או הריסה של הצבא. הבנים הגדולים שלי, באסל וסלם, היו מצטרפים מגיל צעיר לקבוצות של פעילים שליוו את רועי הצאן, וככה הם למדו כיצד להשתמש במצלמה ולדבר אנגלית".

"הסרט הוא לא תוצר של עבודה של 5 שנים, אלא תוצר של 70 שנה של כיבוש והוא גולם בתוכו את כל הקושי מאז הנכבה… הוא הגשים עם הסרט את החלום שלי, שאנשים ידעו ויחשפו למה שקורה פה".

לטקס פרסי האוסקר כיפאח נסעה עם בנה, באסל. "התעקשתי!", היא צוחקת."לא ידעתי בכלל מה זה אוסקר, אבל ידעתי שהוא ינצח", היא אומרת בגאווה. "הוא אמר לי: 'זו טיסה של 18 שעות, ובטח לא נזכה – חבל שתגיעי.' אבל עניתי לו: '18 שעות טיסה אין בעיה. ניקח את הפרס – ואני חוזרת הביתה.'" הטקס התקיים בדיוק בשעת האיפטאר, הארוחה שמסיימת את הצום של רמדאן. "חיכינו שם תשע שעות… כולם היו רעבים ועצבניים", היא מספרת. "ואז פתאום הכריזו על הזכייה. ואני הרגשתי המון רגשות מעורבים – שמחה גדולה כי הסרט ניצח, אבל גם עצב שכל המשפחה לא שם לראות את זה איתנו". לפני חודשיים, הקרינו את הסרט "אין ארץ אחרת" בבית הספר שכיפאח בנתה בכפר, להקרנה הגיעו יותר מ-300 אנשים. "פתאום לראות שם את הסרט ואת כל האנשים.. זה החזיר אותי כמעט 30 שנה אחורה, כשרק היה לי את הרעיון לבנות את בית הספר".

כיפאח מספרת שהאוסקר לא רק נוצץ – החשיפה של האמת שלה והמשפחה שלה, מביאה גם סיכונים רבים. "האמת שאחרי שהסרט זכה פחדתי עוד יותר. המתנחלים מכירים את באסל עכשיו טוב, הם מסתובבים עם מגאפונים סביב הבית שלו. כשבאסל התחתן הם פרסמו אצלם תמונה שלו. הם עוקבים אחריו. בכל יום הם מעיפים רחפנים מעל הבית שלו. מצד שני אני באמת מרגישה שהסרט הביא לעולם את המסר שלי, המסר שאני לא יכולתי להביא, אבל הסרט חשף להרבה אנשים." אבל כיפאח ובאסל מכירים את הסיכונים שבמאבק שלהם. הרבה לפני שהסרט חשף את הסיפור שלהם לעולם, כיפאח, באסל וגם בעלה היו אקטיביסטים ידועים – פעילות ששמה אותם תחת מעקב תמידי, איומים ומעצר. "הפעם הראשונה בה עצרו את באסל הוא היה בן 9. המשטרה באה ולקחה אותו. הם אפילו לא לקחו אותו למשטרה בקריית ארבע, סתם הסתובבו איתו ככה במכונית שעות להפחיד אותו כשהוא כפות ועיניו מכוסות. הם החזירו אותו בלילה בלי להסביר לנו כלום".

אבל בתוך המאבק, כיפאח מוצאת גם כוח: "גם כשבעלי היה בכלא תמיד היו איתי אנשים," כיפאח מספרת. "שלחו אותו לכלא ל-40 יום, אפילו לא אמרו לנו למה. אמרו שאנחנו צריכים לשלם להם 20 אלף שקל, אין לנו כאלה סכומים. אמרתי להם שאין לי כסף ושישאירו אותו שם לפחות שם הוא יאכל טוב יותר", היא צוחקת, "בסוף תעאיוש עזרו לנו לאסוף את הכסף", "אף פעם לא נשארתי פה לבד, כולם עוזרים".

"אני באמת אוהבת את המקום הזה. גם כשהייתי עכשיו ב-LA עם באסל, ושאלו אותי מה דעתי על המקום – אמרתי שתוואני יותר יפה", היא צוחקת. "אבל אני חושבת המון על הילדים שלי. הם גדלים בתנאים יותר קשים מאיך שאני גדלתי". תושבי מסאפר יטא חיו תחת איום תמידי של הריסות, אלימות וגירוש. עוד לפני המלחמה, הממשלה הנוכחית קידמה פינוי כפרים פלסטיניים והרחבת התנחלויות בשטחי C. אבל מאז תחילת המלחמה באוקטובר 2023 המצב רק הולך ומחמיר: בתים ובתי ספר נהרסים, משפחות מגורשות, ומתנחלים מהאיזור תוקפים ומאיימים יותר מאי פעם – לעיתים רבות בליווי חיילים. ילדי הכפר גדלים לתוך מציאות שקשה לדמיין. "רק לפני שבוע נהרס בית בכפר", מספרת כיפאח, "וילדה בת שמונה פרצה בבכי כששמעה על כך בזמן שהייתה בבית הספר. המורה ניסה להרגיע אותה, אבל אחותה בת הארבעה חודשים הייתה בבית, והיא פחדה שהבית נהרס כשהיא בתוכו".

 "הבת שלי בת ה10 יושבת השבוע לעשות שיעורי בית ואני שואלת אותה אם היא צריכה עזרה. היא עונה לי 'מה זה משנה שיעורי בית, אולי אני גם אמות כמו הילדים בעזה'".

"בכל יום אנחנו מרגישים שקורה הדבר הכי גרוע שקרה פה. זה מאוד מעייף ומתיש אבל החיים צריכים להימשך". גם בתוך מציאות אכזרית, כיפאח לא מוותרת: "אני מאמינה בתקווה", היא אומרת, "יש גם דברים כל כך יפים בעולם. ראיתי את מה שיכול להיות טוב, ודרך האופטימיות שלנו רצינו לתת לילדים תקווה" היא מספרת. "יש עוד הרבה פעילים כמו באסל שפועלים לקראת זה שיהיה פה טוב יותר. אני התחלתי מרעיון של 3 חדרים, והיום זה בית ספר גדול, מכיתה א' עד י"ב. הצלחנו ליצור פה משהו קצת יותר טוב בשביל הילדים שלנו".

בתמונה הראשית: תלמידות פלסטיניות מכפר טובא, בדרכן חזרה הביתה מהלימודים בבית הספר שכפר א-תוואני. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס. 28.9.2022.