"הילדים רוצים שנבוא לגור לידם," מספרת ורדה יצחק, אשת חינוך ופנסיונרית, לאחר 43 שנים במשרד החינוך, "אבל אני אוהבת את קרית שמונה. כל זמן שאני עומדת על הרגליים לבד, אני רוצה להישאר כאן." יצחק, כמו רבים מבני הגיל השלישי, היתה מהראשונים לחזור לעיר, לאחר הפינוי הממושך שכפתה עליהם המלחמה. המילים שלה הן דרך אחת לתמצת את הסיפור הזה.
טלטלה עצומה עברה על תושבי הצפון והדרום שפונו מביתם לפרק זמן שקשה לדמיין. בגיל השלישי הקושי גדול במיוחד ומעצים גם בדידות, כאשר שגרת המפגשים עם המשפחה שנבנתה וגדלה במשך עשרות שנים, נפגעה והיכולת להחזיק את הבית במובן שהוא הרבה יותר מקורת גג, נעצרה בפתאומיות. הבית של סבא וסבתא, הוא הנחמה, החיבוק, ארוחות משפחתיות גדולות, זירת מפגש. כל זה נעלם בבת אחת, יחד עם הקושי העצום לצמצם חיים שלמים לחדר במלון.
עמותת "שפר", העוסקת בהפגת בדידות בגיל השלישי, נרתמה מייד עם תחילת המלחמה, יחד עם הרשויות המקומיות, החברה למתנ"סים ועוד, במטרה למלא את החיים של הוותיקים המפונים בעניין, תוך הזמנת הוותיקים עצמם – למצוא כוחות בתוכם ולקחת חלק פעיל ביצירת השגרה החדשה שלהם.
קהילות חדשות נבנו בתוך המלונות, הוותיקים סייעו זו לזה בצרכים מידיים – מתפירה ועד מניקור, ונוצרה חווית יחד, שהפכה את השהות לנעימה יותר, ואפילו מלאת תקווה.
חדר 710
לפני שנה הזמינה אותי איילה וול, מנכ"לית עמותת "שפר", לסייע בתיעוד החיים במלונות ובתיעוד המנהיגות שצמחה שם, במסגרת תערוכת הצילומים "חדר 710", שצילם רפאל שחרי ואצרה עינת עריף גלנטי, בהפקת אפרת גבעתי.
בתוך מאורעות המלחמה הקשים, סיפור הפינוי היה מעט זנוח, למרות שמדובר בטלטלה עצומה של עשרות אלפי תושבי ותושבות ישראל. קשיים של תעסוקה, ניהול משפחה והתמודדות זוגית וחינוכית בהיקף שמעולם לא ידענו כאן.
במסגרת העבודה על התערוכה, צילמנו בחדרי המלון. כך התוודעתי לתושבים ותיקים מקריית שמונה, זיקים, שלומי ונתיב בעשרה. הם סיפרו על האתגר לאסוף את החיים לחדר אחד, על הקושי לא לבשל לעצמך או להיות מסוגלת לארח את המשפחה ועל המרחק מהבית האהוב והנוף סביבו. הם גם היו מלאי הוקרת תודה על הפתרונות שהושגו עבורם, על כך שיש להם קורת גג, ועל הפעילות המבורכת שנתנה לרבים מהם הזדמנות להתנסות, לעיתים לראשונה, בחוויית חיים בעיר הגדולה.
הותיקים הללו קיבלו עליהם בהבנה ואולי אף גאווה, את התפקידים החדשים בקהילה, שההכרח כפה עליהם. הייתה מי שניהלה את חלוקת תרומות הציוד, אחרים ארגנו פעילויות או טיולים, מי שלימדו ממאגרי הידע שצברו במהלך חייהם, נתנו ייעוץ או תמיכה למשפחות הצעירות. אפילו פייטן חדש נולד שם.
הפרלמנט
כל העוסקים בגיל השלישי, יספרו שנשים משתתפות בפעילויות חוץ בגיל הזה באחוזים גדולים בהרבה מאשר גברים. רבים פחות פעילים בקהילה הקרובה לביתם מאשר נשים. אולי הם פחות נכונים לפתח קשרים חברתיים חדשים בגיל הזה, או שהם מוסללים (לאורך כל השנים ולא רק בערבו של יום), להגדיר עצמם בעיקר דרך עבודתם, באופן משמעותי יותר מנשים, כך שהיציאה לפנסיה מכנסת אותם בביתם, בתוך עצמם.
גם במצבי פליטות, נראה שנשים מוצאות עצמן פעילות יותר מגברים. מי שהתרגלו להוביל ולנהל, עלולים להיכנס לקיפאון. מי שהורגלו מאז ומעולם להתגמש, להיות הכינור השני – פתוחות להודות בחולשה.
נתוני הפתיחה הללו לא שיחקו לטובת גברים בני הגיל השלישי שפונו למלונות. כדי לייצר להם הזדמנות להתחבר ולהתאוורר, נוסדו ה"פרלמנטים". מפגשים לגברים הוותיקים, שאפשרו להם להיפתח באופן שונה מבעבר. אחד אחרי השני, סיפרו לי הגברים שפגשתי, כיצד זה שינה אותם גם מול בנות הזוג שלהם. זה היה חשוב בתקופה המטלטלת שעברו, אבל זה גם היה משהו לקחת הביתה.
הביתה
בתערוכה "פנים של מסע / פנים של בית" אשר בוצעה על ידי אותו צוות, חזרנו ופגשנו את ותיקי קריית שמונה כדי לספר סיפור חדש. בחודשים מרץ-אפריל 2025, חזרו רבים מהם הביתה ואנחנו פגשנו אותם שוב. רפאל שוב צילם אותם, הפעם בביתם ואני שאלתי אותם "מה נשמע".
אז מה נשמע? השמחה לחזור הביתה אינה משתמעת לשתי פנים. הנוף המוכר מחוץ ובין הקירות, העניק אנחת רווחה לכל השבות והשבים. מנורה ישעיה, ותיקה פעילה במיוחד שניהלה בעבר את מחלקת הגבייה בעיר והיום מפקחת על מבחנים, סיפרה על ההתרגשות לארח שוב את ליל הסדר: השנה זה היה הרבה יותר מטקס, זו הייתה תחושה של שיבה מבורכת לשגרה. מרואייניםות אחריםות אמרו שכבר עכשיו, למרות שרק חזרו, הם לא מצליחים להבין כיצד חיו בחדר אחד במשך שנה וחצי.
אבל קריית שמונה של אביב-קיץ 2025 לא הייתה רק גן של שושנים. העיר עדיין לא שבה אל עצמה, רבים מהתושבים לא שבו אליה וגם החנויות נפתחו רק באופן חלקי. שיפוץ הבתים שנפגעו דורש מאמץ גדול והוא קשה במיוחד בגיל השלישי. בנוסף, החשיפה לחיי העיר הגדולה פקחה את עיניהם של רבים מהתושבים, ליתרונות של הנגישות לשירותי רפואה ותרבות. גם החשש שצעירי העיר לא ישובו, אחרי שנחשפו לחיים במרכז, מדאיג אותם. אך יש מי שלוקחים את הדאגה לכיוון של עשייה – יש שמקדמים בקריית שמונה מפגשים של הקהילות שנוצרו במלונות ושל הפרלמנטים, אחרים חוזרים לפעילויות בהן עסקו טרם המלחמה.
הוותיקים שחיים עשרות שנים בגבולות המדינה, קורצו מחומר מיוחד. הם עברו כל כך הרבה, ויש להם פרספקטיבה ארוכת שנים, גם על מלחמות ישראל וגם על אתגרי החיים בכלל. הלוואי שיינתנו להם כל העזרה והכלים לחזור לשגרה שלווה, שהם כל כך ראויים לה בשלב זה של חייהם. או כמו שסיכמה שולה אטיה, הגננת הוותיקה מקרית שמונה ויקירת העיר, המתנדבת כל השנים וגם היום בשלל פעילויות: "אנחנו בגיל השלישי. לא צריך להיכנע – צריך לקום ולעשות. זה הזמן שלנו".
התערוכה "פנים של מסע / פנים של בית" מוצגת בהיכל התרבות קריית שמונה עד ל31.12.25
