קשישים מהעוטף מספרים

השתתפו בהכנת הכתבה: אבקילש קולץ', קארין שאלתיאל, נועה בורשטיין-חדד

לפני שבוע פרסמנו כתבה על המפונים למלונות ים המלח. בימי הפינוי הראשונים שרר אי סדר רב והמתנדבים הרבים שהופנו לסייע למפוני הקיבוצים ביקשו מאיתנו להעביר לקוראות את המסר, שמי שזקוק כעת לסיוע הם מפוני הערים, שפונו בגל השני. השבוע חזרנו לשם.

התחלנו את הבוקר במלון רויאל, שאליו פונו קשישי העיר שדרות בפינוי מיוחד, וממנו זעק המחסור בשבוע שעבר. השיפור ניכר בכל רובד: החל מארוחות הצהריים שנפתחו עבור המפונים (ועד כה לא היו זכאים להן), דרך עמדות פיקוד העורף והחמ"לים האזרחיים שקבעו לעצמם מקום במלון, מתקני המלון שהוסבו לשימוש המפונים (והיו סגורים עבורם בשבוע שעבר) ועד למתנדבים הנוהגים בקשישים ברוחב לב ומציעים להם טיפולים רגשיים ונפשיים, טיפולים פיזיים (הוקמה מרפאה בקומה העליונה של המלון והיא פתוחה בכל יום במהלך השבוע) ואפילו מסאז'.

ההמולה, הבלבול והבלאגן שקידם את פנינו בשבוע שעבר הוחלף בשקט יחסי, שהעיד על שגרה חדשה שאותה נאלצים ותיקי שדרות לאמץ עד למועד לא ידוע. סיפוריהם של הקשישים מסמרי שיער. חלקם מתארים את הקרבות של אותו יום שבת וחלקם דווקא מתמקדים בבדידות של הימים הללו, רחוקים מהבית, רחוקים מבני משפחתם, נאלצים להתמודד, בגיל השלישי, עם מלחמה.

"הגיהינום התפרץ לתוך גן העדן"

ללכת בביטחון

"תביאו כיסא ותשבו, אני רוצה לספר לכן את הסיפור שלי", קוראת אלינו יפה אוחנה. היא יושבת בכניסה לבית המלון עם חברותיה וסורקת את העוברים והשבים בערנות רבה. היא הגיעה לים המלח לפני כשבוע, אחרי שהייתה נצורה בממ"ד ביתה בשדרות מעל ל-12 שעות. אוחנה היא תושבת שדרות כמעט ארבעים שנה. "אני מספרת לכן את הסיפור כחלק מהטיפול שלי", היא פותחת.

"התעוררתי בשש וחצי והתכוננתי ללכת לבית הכנסת, שנמצא מאה מטר מהבית שלי. התחילו קסאמים ובמקביל התחלתי לשמוע רעש כמו של ירי, אבל מוזר. כנראה שזהו רעש של משתיק קול. הסתכלתי מהחלון וראיתי שמונה מחבלים עם סרטים על הראש, במדים צועקים "איטבח אל יהוד" ו-"אללה הוא אכבר". צעקתי לבן שלי, יעקב, שחשב שהשתגעתי, וגם הוא ראה את זה. צעקנו לאנשים שיצאו לבית הכנסת שייזהרו מהמחבלים ויחזרו הביתה – ונכנסנו לממ"ד. כשהתקשרתי למשטרה המוקדנית לא הבינה על מה אני מדברת. חשבה שאני עובדת עליה".

יפה אוחנה, שדרות
יפה אוחנה, שדרות

אוחנה שהתה בממ"ד עם בנה לאורך כל אותו היום וגם במהלך הלילה. רק בבוקר נסעה לירוחם, ליחידת דיור שבתה ארגנה לה. כששמעה שמפנים את ותיקי שדרות, החליטה להצטרף וכך מצאה את עצמה כאן בים המלח. יעקב, בנה, גויס בינתיים למילואים. "לא היה לנו פה כלום. אנשים טובים עזרו לנו. יש כאן אנשים, אחד יותר טוב מהשני. העם שלנו מדהים. הם מחממים את הלב, אבל אנחנו בטראומה קשה. אני קמה בבוקר בוכה ומוצאת את עצמי בוכה כל היום", משתפת אותנו אוחנה במצבה הנפשי. "אני משתדלת לא לשמוע חדשות, לא לקרוא בפייסבוק, לא להתעדכן. אני מדברת עם פסיכיאטר פעמיים ביום וזה מה שהציע לי. אבל אנשים מדברים מסביב כל הזמן ויש המון חששות – על עוד מחבלים, על אנשים שמצלמים בתים, הכל מפחיד מאוד. אני כל כך רוצה לחזור לבית שלי אבל קשה לי להאמין שאצליח ללכת בביטחון בשדרות. שאצליח ללכת למכולת בביטחון, לסופר, אפילו בתוך הבית שלי". היא מסכמת.

רק רצו לצאת לטיול

טטיאנה עלתה מרוסיה בשנות התשעים ומתגוררת בשדרות כבר מעל לשלושים שנה. לים המלח היא הגיעה יחד עם בעלה, אחרי שאיבדה את חברתה הטובה זינה, שנרצחה בתחנת האוטובוס כשהמתינה להסעה לטיול… לים המלח. "גם אנחנו היינו אמורים להצטרף לטיול הזה", מספרת טטיאנה. "אבל החלטנו לדחות לשבוע שאחרי". כך או אחרת, השניים מצאו עצמם בים המלח עכשיו, בנסיבות שונות לחלוטין. "זינה הייתה חברה טובה לכולם, היא אהבה לטייל ודאגה לקבוצות נסיעות ונופש בכל שבת". היא סופדת לחברתה.

"ההתקפה בעיר החלה בשש וחצי בבוקר, במורד הרחוב שלנו", היא מספרת. "ראינו הכל מחצר הבית – את המחבלים, את המרדף של השוטרים אחריהם, את המסתור שמצאו המחבלים בחנות של רמי לוי, שלצדה תחנת המוניות שבה מצאה זינה את מותה". מאז הסתגרו השניים בממ"ד ולא יצאו ממנו עד למחרת. "בקבוצה של מועדון הקשישים אמרו לנו שאם אנחנו צריכים משהו, תרופות או כל דבר אחר, הם יביאו עד אלינו ושלא נצא מהבית". ביום ראשון התכוון בעלה של טטיאנה לצאת לעבודה, אך היא עצרה בעדו."לא הבנתי את גודל האירוע", הוא אומר. "עכשיו אנחנו בסדר", מדגישה טטיאנה. "אנחנו רק מתפללים שהחיילים יחזרו בשלום. שכולנו, בכל העולם, נחיה בשלום".

טטיאנה, שדרות
טטיאנה, שדרות

הקרב על שדרות נמשך יומיים, כשבשיאו התבצר אחד המחבלים בתחנת המשטרה של העיר. מעל לשלושים אזרחים נרצחו באותו יום שבת, כשירי הרקטות לא פוסק לרגע. אדוארדו, יוצא ברית המועצות בן 67, נמצא במלון כבר חמישה ימים. את שדרות הוא עזב בחטף, ללא ארנק. "אין לי פה כלום מלבד תעודת זהות", הוא אומר. "אני לא יכול לקנות אפילו סיגריות". בנו, שוטר בתחנת שדרות, ניצל בנס מהאירועים שהתרחשו שם ביום שבת. "כל החברים שלו נרצחו", הוא אומר.

אדוארדו, שדרות
אדוארדו, שדרות

אלה החיים בשדרות

רוב הקשישים הגיעו למלון רויאל לפני כשבוע וחצי, כשהוחלט על פינוי תושבי שדרות, וותיקיה תחילה. מלבד הקושי הנפשי לאחר האירועים המטלטלים של יום שבת, לקשישים במצבי מלחמה מתווספים קשיים ייחודיים: שינוי השגרה, עזיבת הבית ועוד. האוכלוסייה הוותיקה בשדרות, שאותה פגשנו בים המלח, צמאה לשיחה. גם בימים כתיקונם הבדידות היא אחד האתגרים הגדולים שאיתם מתמודדת האוכלוסייה הוותיקה. במצבי מלחמה, פחד ואי וודאות הופכת הבדידות למעיקה עוד יותר. רחוקים מחום הבית, המשפחה, הילדים, החברים והקהילה המוכרת.

אדלה, בת 71, עלתה מרומניה לירושלים בגיל 12 ואחרי שהכירה את בעלה בשנת 1970, עברה לגור בשדרות. לפני 18 שנים נהרגה בתה מרסיסי רקטה שנחתה בשדרות. בעלה נפטר אף הוא לפני כמה שנים ושני בניה עזבו את הבית לאחר שנישאו. במלון רויאל היא נמצאת לבדה. "שיראל, הבת שלי נהרגה לפני 18 שנים. היא אפילו לא הגיעה לגיל שלושים. אלה החיים בשדרות. אחותי עברה גם כן לשדרות לפני כמה שנים ורקטה עפה לה הביתה דרך החלון. בשבוע שעבר היינו יחד במלון בתל אביב, השבוע עברתי לכאן. החברות שלי נסעו לכיוון אחר, אני כאן לבד. אם הייתי בשדרות הייתי מטיילת בשוק, פוגשת חברות, אבל כאן אין לי מה לעשות, משעמם לי לבד. רוב הקשישים כאן יושבים בקבוצות שהם מכירים משדרות, או מתחלקים לפי עדות ואני לא מוצאת לי מקום".

אדלה, שדרות
אדלה, שדרות

בצד השני של המלון, במה שנראה כמו פינת עישון מאולתרת, יושב יעקב וצופה בסרטונים בטלפון. "תכננתי לצאת לבית הכנסת באותו בוקר", הוא מספר לנו, "אבל בדרך אמרו לי חברים שיש מחבלים, בבית הכנסת היו בקושי חמישה אנשים, אז חזרתי הביתה ונכנסתי לממ"ד. וכל השבת אני נכנס לממ"ד ויוצא, נכנס ויוצא… לא ידעתי מה קורה בחוץ. הטלפון שלי סגור בשבת, הרבה אנשים התקשרו אבל רק במוצאי שבת התעדכנתי".

כעשרה אחוזים מתושבי שדרות נותרו בעיר גם עכשיו, על אף הפינוי שמציעה הממשלה. "כבר עשרים שנה מסוכן בשדרות", אומר יעקב. "זה לא חדש. הקסאמים כבר בדם שלנו. אבל אנחנו במשך יותר מדי שנים חשבנו שהם טיפשים, והם בכלל לא טיפשים. הם עשו לנו תרגיל".

יעקב ממשיך ומספר שבבית המלון דואגים להם לכל צרכיהם. "חשבנו שאנחנו באים לשלושה ימים, אבל אני פה כבר שבועיים. מכבס לעצמי את החולצות, רק ביקשתי שידאגו לי לאבקת כביסה". זמן קצר לאחר שאמר זאת יעקב, נכנס לחניה טנדר ובו כמות אדירה של מכונות כביסה חדשות שנרכשו על ידי מתנדבים עבור המפונים.

"דואגים לנו כאן להכל", הוא אומר. "וגם באתי בלי רכב. אם הייתי עם הרכב כבר מזמן הייתי חוזר לשדרות, לבית שלי. לחברים שלי. הכאב הוא כאב של כולם. כל כך הרבה אנשים נרצחו. עצוב לי על הקיבוצים, עצוב לי על כולנו". הוא מסכם.

מלון רויאל, ים המלח
מלון רויאל, ים המלח

בנוף של עין גדי

אנחנו יוצאות ממלון "רויאל" אל מתחם הקניון, במטרה להעביר את שקיות הבגדים שהבאנו איתנו לחנות "יד שנייה" (החינמית) שנפתחה עבור המפונים. הקניון מלא אנשים, חלקם עושים קניות, חלקם יושבים בכניסה וצופים במופע שאך החל. חנות הבגדים עמוסה בצרכנים והבגדים שהבאנו מתקבלים בשמחה גדולה. מכאן אנחנו ממשיכות צפונה, למלון של קיבוץ עין גדי. הדרך פסטורלית, אנחנו שוכחות לרגע מהמלחמה ונזכרות במלחמה אחרת, המלחמה על משאב הטבע המדהים הזה שנקרא ים המלח. כועסות על מצבו הרעוע, על ההתייבשות שניכרת לעין. על האחים עופר שקיבלו בעלות על המקום ששייך לכולנו. אולי גם זה ישתנה אחרי המלחמה… אולי יש דברים שלא משתנים.

קיבוץ עין גדי המבודד, הצופה לצפונו של ים המלח, הומה אדם. במדשאה המרכזית מתקיים מופע לכל המשפחה, בכניסה לאולם עשרות מתנדבים המציעים שלל פעילויות למפונים ובצדדים, בחדרים השונים, מרחבי יצירה לילדים ולמבוגרים. הקיבוץ קלט אנשים ממגוון מקומות: שדרות, נתיבות, אופקים, קיבוץ בארי.

"הגעתי לעין גדי מקיבוץ בארי עם רבקה, המעסיקה שלי. אני המטפלת שלה, אבל עכשיו אנחנו מטפלות אחת בשנייה". כך מספרת לנו מאיה, מטפלת סיעודית בת 42 שעובדת בקיבוץ בארי מזה כשנה. אנחנו פוגשות אותה על ספסל הצופה אל הים. משפחתה של רבקה הגיעה לבקר אותה ומאיה מנצלת את ההזדמנות על מנת לעכל את האירועים שעברו עליה.

מאיה, קוצ'י-בארי
מאיה, קוצ'י-בארי

"בשעה שש בבוקר התעוררתי, שמעתי יריות ולא ידעתי מה לעשות. הבנים של רבקה ביקשו מאיתנו להיכנס לממ"ד, חיכינו שם הרבה זמן. אכלנו יחד בננה אחת ושתינו קפה אחד וחיכינו. חיכינו עד הלילה. בשעה 23:00 הגיעו אנשים ודפקו לנו על הדלת של הממ"ד. החזקתי את הידית של הדלת כל הזמן. לא ידענו אם אלה מחבלים או שאלה חיילים. כל הזמן שמענו יריות בחוץ. בסוף הם הצליחו לפתוח את הדלת. לא היו לי שום רגשות. לא הבנתי מה קורה. לא ידעתי מי אלה מולי שמכוונים נשק לחזה שלי. אבל רבקה חיבקה אותם. הבנתי שהם בצד שלנו". מאיה עוצרת, מבטה נודד בחזרה אל המים.

"הם ביקשו ממני לקחת את התרופות של רבקה ואת הטלפונים שלנו ולבוא איתם. היה חשוך, לא ראינו את מה שמתרחש מסביבנו ולא ידענו מה עלה בגורל הילדים של רבקה. רק אתמול הודיעו לנו שגופותיהם זוהו… היא איבדה את שני הבנים שלה, את אשתו של אחד מהם ושתי נכדות. כל המשפחה שלי ראתה בטלוויזיה את מה שקורה ודאגה לי מאוד. יש לי שני ילדים בקוצ'י, בהודו – בת 16 ובן 13. כל כך שמחתי להתקשר אליהם ולהגיד להם שאני בסדר".

יחד, בכל מחיר

"החיילים הביאו אותנו לכאן, לעין גדי", עונה מאיה לשאלתנו, כיצד הגיעו דווקא לכאן. "חלק מהקשישים הועברו למלונות ים המלח, גם המטפלים שלהם, החברים שלי. אבל רבקה ביקשה שנישאר כאן, כי כאן, בקיבוץ, יותר דומה לבית שלנו. וכאן המתנדבים דאגו לי להכל. אפילו למטפלת שמדברת בשפה שלי".

אנחנו שואלות אותה על העתיד הקרוב, האם היא רוצה להישאר בארץ? לחזור לקיבוץ? "אני רוצה לחזור לבארי", היא אומרת. "אבל אני מפחדת. אני לא יודעת מה יהיה עלינו. גם רבקה, לפעמים היא בסדר ולפעמים לא. ביקשתי ממנה שלא תיכנס לפייסבוק ולא תתעדכן בחדשות, כדי שתשמור על עצמה. היא אישה חזקה וחכמה. עכשיו היא מטפלת בי".

גם ננו בת ה-67 הגיעה לעין גדי במקרה. ננו עלתה מאתיופיה בשנת 1981 ומאז מתגוררת בשדרות. הוצע לה להתפנות עם הפינוי הרחב של ותיקי העיר, אבל היא התעקשה להישאר עם ילדיה, וכך פונו רק לאחר שבוע וחצי לתוך המלחמה. "אני החלטתי להישאר עם הילדים שלי, גם אם זה אומר שזה יהיה בשדרות תחת הקסאמים".

ננו, שדרות
ננו, שדרות

ננו ומשפחתה היו רחוקים ממוקדי העימות עם המחבלים, אך האינטנסיביות של הקסאמים והחיים בממ"ד כמעט שבוע וחצי נתנו את אותותיהן. ננו מספרת כי גם עכשיו בקיבוץ עין גדי השליו, מלווה אותה צליל האזעקות ורעש פיצוצי הטילים שהפכו לסאונד הדומיננטי בשדרות. גם לה, כמו לרבים אחרים, חשוב להדגיש את הרצון שלה לחזור הביתה, אך גם את הכרת התודה על הסיוע הרב שהיא מקבלת מהמתנדבים.

"אני מתגעגעת לבית שלי, לחברות שלי, לשכנות, למועדון הקשישים. אך אנחנו בשלום ובטוב, אין על מה להלין, דואגים לכל צורכנו פה". ננו מבקשת לסיים את השיחה בברכה, "שהחיילים יחזרו בשלום ובשמחה ושהחטופים יחזרו למשפחותיהם".

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.