לספר סיפור פגיעה מורכב

מאת: דנה לובינסקי

"אני מאמינה לך", הצהרת האמון הבלתי מעורער לסיפורן של נפגעות אלימות מינית, הפכה זה מכבר למוטו של תנועת METOO#, תנועה פמיניסטית עולמית, שחרטה על דגלה את מיגור הפגיעות וההטרדות המיניות בנשים. לא בכדי, במסגרת התנועה ניתן משקל עצום למתן עדות בעלת תוקף לסיפורה של הנפגעת, כצעד ראשון והכרחי בדרך הארוכה לריפוי. כל מי שחוותה פגיעה או הטרדה מינית (וכפי שלמדנו משרשראות הפוסטים האינסופיים של  #me too התשובה היא כנראה – כולנו), יודעת היטב כי פקפוק עצמי והטלת ספק בהתרחשות הפגיעה או במידת חומרתה, מהוות לעתים קרובות אבן נגף מרכזית בפני הכרה בפגיעה, פנייה לסיוע ותהליך החלמה. לעתים קרובות, הספקות והפקפוק מלווים בהאשמה עצמית בפגיעה או בהטרדה שהתרחשה, ובשמירתה בסוד, תוך שחזורה על ידי הנפגעת באופן שהנו לא מודע או מודע רק בחלקו. לא אחת, מתרחב מעגל האשמה והבושה ומתבטא בפגיעות עצמיות, הפרעות אכילה, ובשימוש נרחב בסמים ובאלכוהול.

מובן מאליו שתחושות הספק, הבושה והאשמה של נפגעות ומתלוננות, נשענות במידה רבה על תרבות האונס שמנרמלת פגיעה בנשים, תוך הסללתן לאימוץ נקודת מבטו של הפוגע והפנמתה. שיח ההשתקה והאשמת הקורבן, מופנם במקרים רבים באופן כה עמוק, עד כי נשים רבות מוצאות עצמן משתפות פעולה עם מזעור חומרת הפגיעות וההטרדות שאותן הן עוברות, ומתקשות להילחם בקולות שמטילים ספק במהימנות תלונתן או ביושרת הכוונות העומדות מאחורי דיווח על פגיעה או הטרדה.

כיצד קהילה יכולה להתחיל תהליך של הכרה ומניעה באלימות מינית

הסדרה החשובה 'אייל קטן' (נטפליקס) – שבמרכזה פגיעה מינית של גבר מבוגר בגבר צעיר יותר – מלמדת אותנו שספקות ופקפוק עצמי אינם רק תולדה של הקשר חברתי רחב, אשר "מכשיר" נשים להיות טרף קל לאלימות מינית, אלא נובעים מדפוס שיטתי של פגיעה. זריעת תעתוע וטשטוש הפגיעה, תוך ערעור בוחן המציאות של הנפגעת וכרסום ביכולתה להסתמך על חושיה, מהוות חלק בלתי מבוטל מן הפגיעה, ולעתים הנן חמורות לא פחות מן הפגיעה הפיסית עצמה. האלימות המינית המוצגת ב'אייל קטן', הופכת קרביים דווקא משום שאינה מציגה אונס שנעשה תוך תקיפה פיסית והפעלת כוח. היחסים המורכבים הנרקמים בהדרגה בין דאריאן, איש הטלווזיה המצליח, לבין דוני, גיבור הסדרה המתאווה לפרסום ולהכרה אמנותית, מספקים לנו הצצה מדויקת ומכאיבה למנגנון הפעלת הכוח המתוחכם שעומד בבסיס מרבית הפגיעות המיניות המתמשכות.

דאריאן, שמזהה בדוני כבר מן הרגע הראשון כמיהה נואשת להכרה ולפרסום, לוכד אותו בסבלנות ובתחכום אל תוך מערכת יחסים מפתה ומרגשת של חניכה יצירתית. הוא נוטע בדוני תקוות מסחררות על קידום מקצועי, מביע עניין ביצירתו, ומעניק לו תחושה של הכרה ושל ייחודיות. יותר מכל, הוא מסתמך ברגישות ובעורמה על הצורך העצום של דוני להיראות, צורך שהצופים מתוודעים לעומקיו בפרקי הסדרה הראשונים, במסגרתם מוצג דוני כמי שמשתף פעולה עם מרתה, הסטוקרית שלו, תוך שיקול דעת לקוי והפקרה עצמית.

אם לא די בכל אלו, דאריאן מלעיט את דוני בסמים יקרים, ויוצר אצלו תלות והתמכרות, תוך טשטוש הולך וגובר של הכרתו ושל צלילות דעתו. לבסוף, כאשר פוצח דאריאן בדפוס של פגיעה מינית הולכת ומסלימה, הוא מבצע אותה בקור רוח ובאגביות, בשתיקה מוחלטת וללא אף מילה של סימון, תוך שילובה כחלק אורגני מחוויית הסמים, באופן ששומט את הקרקע סביב יכולתו של דוני להתמצא ולהכיר באופן מלא במתרחש. שיאו של התעתוע מובא לפתחנו באופן מצמית, כאשר דאריאן מגיש לדוני מגבת למקלחת, רגע קצר אחרי שסימם אותו ואנס אותו כשהוא מחוסר הכרה. המעברים החדים בין מראית העין של דאגה ואכפתיות לבין ניצול קר רוח ואלים, מוצגים לצופים ולצופות בצורה משכנעת ביותר, ומכניסים אותם בסוד דפוס הפעולה הנפוץ של פוגעים רבים.

לנווט בשבילי הצדק

כולנו מבינים ומבינות מה דאריאן עושה ומתחלחלים ממעשיו. אבל מה לגבי דוני? האם הוא אינו מבין? מדוע הוא שב וחוזר אל ביתו של דאריאן גם לאחר הפגיעה הראשונה? מה עומד מאחורי האמירה המושמעת במהלך הפרק הרביעי: "הלוואי ויכולתי לומר ששם זה נגמר". מאחורי חוסר היכולת לשים קץ לפגיעה, למרות המודעות להתרחשותה, הפגיעה נמשכת. האפשרות לשאול באופן פתוח ובלתי שיפוטי את השאלה המורכבת והכואבת הזאת: מדוע במקרים רבים משחזרים נפגעים ונפגעות שוב ושוב את מעגל הפגיעה, היא נקודת המבט יוצאת הדופן והשכיחה פחות שמספקת לנו הסדרה החשובה "אייל קטן".

ריצ'ארד גאד, שמציג באופן חשוף עד כאב את סיפורו האישי, ובו הוא מגלם את עצמו כדמות הראשית, לא עושה הנחות לעצמו ולצופה. הוא מדגיש שוב ושוב בכנות ובאומץ, כי על אף אובדן ההכרה מהסמים, ולמרות שלא הכיר בעומק פוגענותו של דאריאן, הוא היה מודע לניצול המיני והמשיך לשתף עמו פעולה מתוך פחד לאבד את הקשר עמו, כמו גם את ההזדמנות הגדולה לתהילה ולפרסום שהציע. יתרה מזו, דוני מדגים איך כמו מהמר בקזינו שמתקשה להפסיק את מעגל ההימורים ככל שהפסדיו רבים יותר, כך ככל שהפגיעה עמוקה ומתמשכת, קשה יותר להפסיק אותה ולהכיר בממדיה. ההכרה בה כרוכה במגע עם כאב רגשי קשה מנשוא של היותך מתומרן ומרומה לאורך זמן, תוך ערעור עמוק ויסודי בתחושת הערך העצמי וביכולת העתידית במתן אמון במערכות יחסים.

סדר מסירת העלילה מוצג לצופים ולצופות באופן כזה, שכאשר אנו מגיעות אל הפגיעה (שהתרחשה חמש שנים לפני הקשר עם מרתה הסטוקרית) אנו מכירות כבר היטב במגרעות של דוני, ומבינות משהו לגבי התכונות שמאפשרות לו להיקלע למערכת יחסים מן הסוג הזה. אנו עדות לבדידותו, לחוסר הבטחון העמוק שלו, לנואשות שלו להכרה ולשיקול דעתו הלקוי. אנו יודעות אפילו שהוא מסוגל לשקר באופן מרשים, ולהשיג דברים במרמה, כפי שעשה בתחילת יחסיו הרומנטיים עם טרי, אישה טרנסית אותה הכיר באפליקציה תוך התחזות לבנאי בשם טוני. מעל לכל, אנו מודעות לכך שדוני מצפה להפיק טובות הנאה מקצועיות ורגשיות ממערכת היחסים עם דאריאן. החוזה בין השניים אפילו מוצג לנו באופן ישיר, כאשר דוני שואל את דאריאן מה סוד תהילתם של השחקנים שכיכבו בסדרתו, ודאריאן משיב בתשובה שאינה משתמעת לשתי פנים: "הם עשו כל מה שאמרתי להם".

על אף כל אלה, לנוכח ההדהוד העצום של הסדרה בעולם והתגובות התומכות להן זוכה ריצ'רד גאד- נראה כי מעטים האנשים שמטילים ספק בפגיעה, או חושבים שהאונס של דוני לא התרחש. למרות הביקורת המושמעת כלפי גאד, על כך שאפשר את חשיפת זהותה של מרתה דרך פרופיל הפייסבוק שלו, ועל אף הקולות הטוענים לניצול שלו את הקשר עמה לצרכיו האמנותיים, נראה כי הנטייה הרווחת היא אמונה וקבלה של גרסתו. במרחב הציבורי לא מושמעת הטענה שדוני אחראי באופן מלא לפגיעה בו בשל שיקול דעתו הלקוי, הסמים שצרך, המסרים המיניים ששידר לדאריאן ביודעין או שלא ביודעין, או השאיפה שלו להיבנות מקצועית ואישית בזכות היחסים עמו. אף אחד אינו תוהה מדוע דוני לא קם וברח, לא התלונן ולא סיפר. איש אינו חושב שאלה יחסים בין שני בגירים שנעשו בהסכמה. ההתנהגות המינית 'המופקרת' של דוני לאחר הפגיעה (כולל התקיפה המינית שהוא סופג ממרתה) מתפענחת לצופים ולצופות גם היא באופן משכנע כתוצר של הפגיעה, וכניסיון להתגבר עליה, ולא כעובדה שעשויה לערער על אמינותו של דוני, כפי שקורה במקרים רבים בחיים האמיתיים סביב תלונות על פגיעה מינית והטרדה. מלבד הנפח העלילתי המשכנע של הדמות, נראה כי הסיבה לכך היא שדוני שונה מרוב המתלוננות והנפגעות בפרט אחד משמעותי: הוא גבר.

ערכה של "אייל קטן" לא יסולא בפז, לא רק משום שהיא מציגה בפני הצופים את סיפורם המושתק והמודר של גברים רבים כל כך, נפגעי אלימות מינית, שכלואים במעגל אכזרי של בושה ושתיקה. סיפורו המורכב של דוני דאן, שמוצג כאמור כסיפורו האמיתי של ריצ'רד גאד, מלמד אותנו עד כמה קל לנו יותר לעכל סיפור מורכב של פגיעה מינית, כאשר מדובר בגבר נפגע ולא באישה. הלגיטימציה שניתנת לדוני לחתור להצלחה מקצועית ולחלום על תהילה, מבלי שיואשם בכך ש"הביא את זה על עצמו" מאחר שהשתמש במיניותו, בגילו הצעיר ובמראהו המצודד לצורך טיפוס בסולם החברתי והמקצועי, מאירה לנו עד כמה בכל מה שקשור לפגיעות בנשים, אנו עדיין כלואים וכלואות בסיפור חד ממדי ובינארי.

ביום שבו האדמה רעדה

במסגרת הסיפור הזה, נראה כי בכל הנוגע לנשים קיים רק נרטיב אחד שניתן להאמין לו. נרטיב שבו קיימות שתי עמדות מפוצלות ומובחנות: קורבן אולטימטיבי ותוקפן אולטימטיבי. כל מה שצבוע בגווני הביניים של החיים האמיתיים (וחשוב להדגיש כי פגיעות מיניות בילדים ובחסרי ישע אינן נכללות בגווני הביניים), מוביל כמעט תמיד לשלילת אמינותן של נשים מתלוננות, להאשמתן בפגיעה, או להתכחשות אליה. האפשרות לספר סיפור פגיעה מורכב, שבו אישה עשויה הייתה לחתור אל עבר מגע מיני, לחפש באמצעותו הכרה ותמיכה, תשומת לב וחום, ואפילו לקבל טובות הנאה או קידום מקצועי וחברתי, מבלי שנשללת האפשרות כי בהמשך נחצו קווי ההסכמה אל עבר תחום האלימות המינית, כמעט ואיננה קיימת.

ערכה של הסדרה "אייל קטן" הוא בכך שהיא מאירה את האופן שבו מהפכת #me too, עם כל חשיבותה ומהפכנותה, שימרה במסגרתה תבנית של סיפורים חד ממדיים וחלקיים. החופש להכיר בכך כי רבות מן הפגיעות המיניות מתרחשות בתוך קונטקסט מורכב של יחסים, במסגרתם גם הקורבנות מחזיקות  בדחפים ובשאיפות, ברצונות ובאינטרסים, ולעתים גם באחריות חלקית, מבלי לבטל את התקיימות הפגיעה, היא קריטית ביותר. ללא הרחבת סיפור הפגיעה, נשים (וגם גברים) ימשיכו להיות כלואים בתוך סיפור חד ממדי וחלקי שבו כל הדחפים, המיניות והרצונות, מושלכים על הפוגע, (לרוב גבר) בלבד. בדרך זו, משתחזרת ומתקבעת זהותן של נשים, כמי שאסור להן להשתוקק ולהיות סוכנות אקטיביות לפעולות, לשאיפות וליחסים מיניים. יתרה מזו, בהיעדר האפשרות לספר סיפור מלא ומורכב, לא מתאפשר תיקוף אמיתי של הפגיעה, ועם כל הרצון הטוב, האמונה האוטומטית לנפגעות (I believe you#) מוגשת כסיסמה ריקה, שאין בה הזדמנות לעיבוד מלא של הסיפור כפי שהתרחש בגרסתו הלא ערוכה.