ביום שבו האדמה רעדה

מאת: אנונימית

עריכה: קלי רוזן

הסיפור שלנו הוא סיפור אישי וכואב על פגיעה מינית בבתי היקרה. הגיע הזמן לספר אותו. לפני כשנתיים האדמה נשמטה מתחת רגליי, בתי היקרה סיפרה לנו שהיא נפגעה מינית. הרבה שנים אני מתעסקת בתחום של פגיעות ואלימות כלפי נשים, אלו דברים שמדוברים אצלו בבית בפתיחות, אבל שום דבר לא יכל להכין אותי לרגע שבו זה הגיע אלינו. עכשיו גם אנחנו חלק מאותה סטטיסטיקה עגומה. אבל זאת הבת שלנו, היא לא יכולה להיות רק עוד מספר, עוד מקרה. יש לה אישיות וייחודיות ויש לה שם והוויה. 

כולנו מזדעזעות ומזדעזעים לשמוע על מקרים של פגיעות מיניות. אנחנו כואבים את רגע הפגיעה, חושבים כמה נורא האסון הרגעי הזה ונדמה ששם זה נגמר. אז זהו, שלא. שם זה מתחיל.

מאז הפגיעה המינית מצבה הנפשי של הבת שלי הלך והתדרדר. היא חוותה תסמינים קשים של פוסט טראומה "לפי הספר": דיכאון עמוק, התקפי חרדה קשים ללא יכולת לנשום, רעד בכל הגוף, בכי, קשיי שינה, התקפי זעם, אלימות, התפרקות. אמירות כמו: "לא יכולה יותר", "מיציתי את החיים", נאמרו מפיה בכאב וחדרו אלינו כמו סכין ללב.

ואז התחילו גם הפציעות העצמיות. כשהיא לא יכלה לשאת יותר את הכאב והמחשבות על מה שקרה, הבת המדהימה שלנו, טובת הלב, היפה והתמימה, הייתה חותכת את עצמה בידיים וברגליים. פס ועוד פס, חתך ועוד חתך. לא כדי למות, אלא כדי להקהות את הכאב הנפשי.

אין קשה יותר מלראות את הביטוי הפיזי של הכאב שלה. הייתי מנקה לה את החתכים וחובשת לה אותם שלא יכאב וידמם. הייתי מחבקת אותה באהבה וכואבת את הסבל שלה. זו הייתה סיטואציה סוריאליסטית. זו אותה הבת שעד לפני רגע עוד סירקתי את שערה, הלבשתי אותה מעיל שלא תתקרר, הנקתי אותה הכי קרוב אליי.

רוב הלילות ישנתי לצדה. היו לילות שרצתה להיות לבד וכיבדתי את זה. אבל לא באמת הצלחנו לישון, לא בעלי ולא אני. הפחד שתפגע בעצמה או שתחליט לשים קץ לחייה לא נתן לנו מנוח. המחשבה שנמצא אותה מתה בבוקר הייתה נוראית. היינו כסהרורים, קמים בבהלה ניגשים לבדוק שהיא עדיין נושמת. ככה מפחיד.

הרבה כעס יצא ממנה כלפינו, מילים רעות, אלימות, הטחות. ידענו שזאת המצוקה שלה והכאב שמדברים. היינו לה הורים טובים, תמיד עשינו כל מה שיכולנו, תמיד את הכי טוב שידענו. היא הייתה מטופלת ואנחנו היינו בהדרכת הורים. בשלב מסוים עזבתי את עבודתי, לא יכולתי לעבוד כשהיא צריכה השגחה, כשהיא צריכה אותי. היו גם רגעים טובים, "נורמטיביים", היו רגעי שמחה ושגרה. אבל תמיד הם היו "בין לבין". בין רע אחד למשנהו, בין ודאות לבין חוסר אונים. ידענו שהם לא יישארו הרבה זמן, כבר היינו מנוסים

רכבת תרבות האונס: מכפר סבא לכנסת, מאילת לשיעורי חינוך מיני

באחת מהתקופות הקשות היא טענה שהיא משתגעת והתחננה שנאשפז אותה. זו הייתה החלטה כל כך קשה עבורנו. בלב כבד נסענו למחלקה לבריאות הנפש. החלטנו לקבל את המלצת הפסיכיאטרים והסכמנו לאשפז אותה. שלושה חודשים שלמים היא הייתה מאושפזת בזמן שחברותיה ממשיכות בחייהן, לומדות בביה"ס, מתאהבות, מבלות, מקיימות שגרה נורמטיבית של נערות בגיל ההתבגרות. והלב דואב.

אין לי סיפורי זוועות לספר על האשפוז. במקרה שלנו זה הדבר הכי טוב שקרה לה. ברגע שהתאשפזה במחלקה היא הרגישה כאילו הורידו מעליה משא כבד. חלק גדול מהנערות והנערים במחלקה נמצאים שם מאותה הסיבה – פוסט טראומה בעקבות פגיעות מיניות. היא הרגישה "בין חברים", עד כמה שזה נשמע הזוי ובעיקר עצוב, למצוא את קבוצת השווים שלך בקרב נפגעים ונפגעות.

כל יום הגענו אליה עם ארוחה ביתית לבחירתה. והיינו יושבים שעות, שומעים אותה, רואים אותה. היו ימים טובים, היו ימים מצוינים והיו גם ימים של נסיגה. אבל ידענו שהיא מקבלת מענה נכון עבורה. היא הרגישה הרבה יותר טוב שם ואנחנו הרגשנו שהיא מוגנת ותחת השגחה.

במחלקה היא ניהלה שגרת חיים: השכמה בבוקר, ארוחות, לימודים כפי יכולתה בבי"ס שנמצא במחלקה עצמה, שיעורים טיפוליים באומנות ובמוסיקה, זמן פנוי לבלות עם החברות ושינה טובה ומספקת. בנוסף היא לוותה על ידי גורמי מקצוע, מטפלת ופסיכיאטרית. עבורה השגרה עשתה סדר, הגבולות הללו שמרו עליה מפני עצמה, וגם השינה הטובה סייעה. לאט לאט ניכר שיפור משמעותי במצבה, היה אפשר לזהות את הילדה שהיא הייתה קודם וזה נתן לנו תקווה שיכול להיות בסדר.

בתום שלושת חודשי האשפוז היא חזרה הביתה. לצד החששות מהמעבר חזרה שמחנו עד הגג ולמשך זמן מה חווינו תקופה טובה. היה לה טוב לחזור לחברות ולשגרה, אבל הקושי המרכזי היה החזרה לבית הספר. מצד אחד זה עורר בה התקפי חרדה, והיא לא הייתה מסוגלת להיות שם. אבל מצד שני היה חשוב לה לעשות בגרויות. היא הצליחה למצוא דרך שהתאימה לה, לקחה אחריות והתחילה ללמוד מהבית בעזרת חברות ושיעורים פרטיים. אבל למרות שבבית הספר ידעו על הפגיעה, הם לא הסכימו לוותר על הנוכחות שלה בכיתה. הם אמרו שיש חוק חינוך חובה והפעילו לחץ יומיומי. לבסוף המנהלת הודיעה ״שבמצבה הנפשי״ אי אפשר לגשת לבגרויות. שם הילדה נשברה. במשך שנתיים היא נאבקת בשדים איומים, נאחזת במוטיבציה להצליח להוציא תעודת בגרות. עבור ילדה בפוסט טראומה, שאיפה זה לא דבר של מה בכך.

זעמתי על המערכת האטומה. לא הייתי מוכנה שביה"ס לא יאפשר לה לקחת שליטה מחדש על חייה, שימנע ממנה את החלום שלה. לא הייתי מוכנה שביה"ס ייקח אותה ממני שוב, כמו בפעם שהיא נפגעה. באותו היום פניתי לשרת החינוך דאז, ותוך 24 שעות קיבלנו מענה ראוי לפנייתנו. בקרוב הילדה שלי תסיים בגרות מלאה.

אני כותבת את הסיפור שלנו, אבל זהו עדיין אינו "סיפור הצלחה". אנחנו עדיין צועדים את הדרך יחד, לאט, בעיצומו של סיפור חייה וחיינו. אני כותבת למען הורים שאולי נמצאים במצב דומה – שביתם או בנם חוו פגיעה מינית – דעו שאני מכירה בכאב ובקושי שלכם. גם אם זה מרגיש הכי לבד ובודד, דעו שאתם לא היחידים שעוברים את הקושי הנורא הזה. אני מכירה את הלחץ שמערכת החינוך מפעילה, ולעיתים גם הפסיכיאטרים שרואים את הילדים פעם בחודש ורוצים לקבוע את גורלם.

אני מקווה שהקול שלי יישמע במסדרונות משרד החינוך. אני מקווה שידאגו להכשרת אנשי צוות כדי לספק מערכת תמיכה לילדים ולמשפחותיהם, שיתמכו בנו במקום להקשות. אנחנו ההורים קורסים, המשאבים שלנו הולכים ואוזלים, כל אחד ואחת מאיתנו זכאים להתגייסות המערכות לטובתם. אל תשאירו אותנו לבד ואל תוותרו על אף ילד או ילדה.

אני פונה אליכן ואליכם, פגיעה מינית לא נגמרת ברגע הפגיעה. זוהי התמודדות ארוכה ומתמשכת. אם אתם רואים נערות שותות אלכוהול, או מתאפרות בכבדות כדי להעלים כל זכר שלהן, או לא מגיעות לבית הספר, אל תשפטו אותן, גלו חמלה. תשאלו במה אפשר לעזור. תבינו שתמיד, אבל תמיד, מדובר בנערות במצוקה.