ביטחוניסטית מזרח תיכונית #17

בשבוע שעבר עורר ראש השב"כ לשעבר, נדב ארגמן, סערה כשאמר בכנסת ה-INSS השנתי כך:

"הרש"פ כיום איננה גוף שמעודד טרור, הרש"פ רואה את עצמה חיה לצידנו. זה הגורם איתו נצטרך ללמוד לחיות ואנחנו צריכים לעשות הכל על מנת שהוא יתפוס את הרסן ברצועת עזה"

בחודשים האחרונים אנו מדווחים בחדשות על חמולות שונות איתן צה"ל וישראל מנסים לדבר על מנת שיקחו אחריות על חלק מהכאוס. במקביל, ארגון חמאס, ובראשו מנהיג הלשכה המדינית איסמאעיל הנייה, הוציא הודעה מיוחדת המגדירה "בגידה לאומית" את כל מי שעשוי או עלול לשתף פעולה עם ישראל והצבא הישראלי. בעת כתיבת טור זה, ביום חמישי, אנו מדווחות כי ראש חמולת משפחת דוע'מוש ברצועה חוסל על ידי חמושים שכנראה קשורים לארגון החמאס.

בתווך, חבילות המזון המוצנחות לא נותנות מענה ראוי לרעב והכאוס השורר בעזה והמסדרון הימי האמריקאי, שנשמע כפתרון ביניים סביר, עדיין דורש ידיים על חוף עזה שיאספו במסודר את הסיוע ההומניטרי, יפזרו אותו באופן הוגן לזקוקים לו וישיבו מעט מן הסדר למרחב בו המלחמה והכאוס ישררו עוד שנים קדימה. חמאס שם אך מסתתר, ישראל עובדת קשה לגרום לגורמים חילוניים או תומכי פתח לשעבר להתעורר ולקחת אחריות ומלחמה על הואקום השלטוני מתחילה. אנו חוזים או בתחילתה של מלחמת אזרחים ברצועה או בדיכוי אלים של חמאס כח המערער על משילותו ואינו מיישר קו, הם הכינו את הקרקע עם הגדרת כל כח אחר כבוגד ומשתף פעולה עם ישראל וכעת הגיע זמן המימוש. מלחמת הכוחות בין מה שישראל מנסה לעורר לבין חמאס המנסה לשמר את שלטונו.

השלב בו עזה נמצאת איננו ייחודי. זה השלב שמגיע במהלכה של כל מלחמה. אחרי שלבי הלחימה העצימים, מגיע שלב בו נדרש להחזיר סדר מינימלי למקום, על מנת שהאוכלוסייה האזרחית תוכל לקבל את צרכיה הבסיסיים. אך כדי לייצר את הסדר הזה, צריך כוח אכיפה ושיטור שניתן לעבוד איתו ולמעשה משילות וסדר ציבורי. חמאס היה שם עד השבעה באוקטובר, בדרך איבד לגיטימציה בינלאומית וישראלית (הלגיטימציה הישראלית השקועה בקונספציית חמאס כישות מדינית הגיונית שעדיפה מהרש"פ) אך לא איבד לגיטימציה פלסטינית וערבית. והוא עוד שומר על כוחו ומחזיק בו.

מלכוד הרעב של עזה

מדינה פלסטינית?

מדינת ישראל לא יכולה להגות את צמד המילים "מדינה פלסטינית" מבלי לחטוף התקף טנטרום רב-מערכתי של כל שכבות החברה, התקשורת וצייצני הרשת. המחשבה והדיון בכך הם קושי מובן. התקף הטנטרום קצת פחות. אז כדי להתגבר על החרדה, נצעד באיטיות אל תוך דיון במונח "בניית מדינה", או "סטייט בילדינג" ותהליכי "בניית שלום", באנגלית ובשפה מדינית.

תהליכי "בניית מדינה" ובניית שלום מתארים תהליכים בינלאומיים ומקומיים במדינות שחוו סכסוכים מדממים או כאוס משילותי ונמצאים כעת בשלב ה"דממה הדקה" שלאחר ההרס. זוהי נקודה בזמן, אותה מזהים "השחקנים האחראיים", כמו כוחות בינלאומיים או מנהיגים מקומיים מרחיקי ראות. בשלב זה מגויסים מאמצי שיקום של גופים הומניטריים, גופים בינלאומיים וגופי שלטון חדש או ישן, המוקמים לצורך בניית תשתיות לשירות צרכיו הבסיסיים של העם המשתקם. בניית דרכים, השבת הביטחון לרחובות, אספקה סדירה של מזון, מים נקיים, שירותי רפואה וחינוך. בשלב הבא, נדבר על מגורי קבע לפליטים והסדרת מנגנונים מורכבים יותר, מנגנונים של מדינה. לבסוף, אנו עשויים להגיע להסדר מדיני ארוך טווח בין הכוחות הלוחמים. בין השלבים הללו, משולבים פעמים רבות תהליכי ריפוי ופיוס.

היום שאחרי המלחמה

 

היעדר מדינה

מרץ 2024 ובמרחב בין הנהר והים חיים-שורדים שני עמים, המפוצלים לשלוש טריטוריות. בצד הפלסטיני, יושב חצי עם בגדה המערבית. הוא התנער מהנהגתו, הרשות הפלסטינית, כבר לפני שנים. בעזה, יושב עוד חצי עם. מוכה רעב, כאב ומחלות. משלם את המחיר של סיבוב הכאוס של שני האחים, מחמד ויחיא סינוואר. בישראל, יושב עם מוכה כאב וטראומה ש-134 מבניו ובנותיו עדיין מוחזקים ברצועה ומאות אלפים מאזרחיו חיים כפליטים בגבולות המדינה.

תושבי רצועת עזה חיים כעת בשלב היעדר המדינה. שלב מעברי, בו הכאוס הוא הישות השלטת היחידה עם הבלחות חמאסיות. יש בו כוחות חמושים רבים, אך אין גוף משילותי הדואג לרווחת האזרחים. להבדיל ממלחמות סוריה או אפגניסטן של לפני עשור, אנו גם לא רואים גלי פליטים המגיעים לאירופה. אף מדינה לא פותחת את השער. בימי מלחמת האזרחים בסוריה טורקיה היוותה כר מפלט ראשון, יישבה בעריה מיליוני פליטים וחלקם אף המשיכו לאירופה בדרך לא דרך. מדינות אירופה יצרו מנגנון המחלק באופן שווה את מכסות הפליטים בניהן. מצרים יכולה להיות טורקיה במקרה הנוכחי והיא לא עושה זאת. הסולידריות העולמית והערבית למשבר ההומניטרי הפלסטינית אינה מיתרגמת בתחום הפליטות כפי שנראה בקונפליקטים אחרים בעולם, דבר המעלה שאלה על מהי סולידריות וכמובן איך אינטרסים בינלאומיים שונים מגיבים אחרת לאזורי סכסוך.

בישראל יושב עם שיש לו מדינה ומוסדות מדינתיים, אולם תחושת ההפקרה וההפקרות עוד אוחזות בו. איומים על איומים נערמים מצפון והרעה שנפתחה מדרום ממשיכה לאיים. נכון שלא בחרנו לפתוח במלחמה, אולם חובתנו לבחור איך לסגור ולכוון לסיומה.

בעזה שורר כאוס פיסי של צרכים גשמיים, מקום, מזון, רפואה. בישראל שורר כאוס אחר. עם שעדיין מובל על ידי אותם המנהיגים וראשי המערכות שהובילו אותו אל האסון, המייצרים כאוס תמידי בתחושת השליטה על חיינו. העמימות ביחס ליום שאחרי בעזה, מוסיפה לתחושת היעדר הדרך של העם, היעדר האמון בכנות הכוונות של המנהיגים שיום יום ממשיכים לשמר את תחושת הכאוס. כשהכותרות חוזרות לדבר על תקציבי ישיבות, ציטוטי רבנים על חו"ל ועל אי-גיוס, שרים משתלחים במערכת וממשיכים לדרוס בגסות אתוסים ממלכתיים – האזרחים שאיבדו ביטחון קיומי מאבדים גם כיוון ולא יודעים כבר באיזו מלחמה יותר דחוף לקחת חלק.

רב הנהגות ערב והמערב, ישמחו בהשבת הסדר על כנו בישראל והשטחים הפלסטינים, אך ההנהגות המקומיות משמרות את שלטונן באמצעות הכאוס ולכן הוא רכיב נדרש בשימור כח הכוחות הישנים, אולי כוחות האתמול. חמאס פועל לדה לגיטימציה ופגיעה או חיסול של ראשי חמולות שאינם סרים למרותו מתוך ההבנה שזהו שלב בו עליית כוחות אחרים לו מפלסים את הדרך להעברת השלטון לרשפ. בין אם זו ישראל שדוחפת או מדינות סוניות אחרות, בסוף כל הכנסה של הרשות הפלסטינית דורשת כח ביניים חלופי, בעל ברית פוטנציאלי, שיודע לתת משילות בסיסית ולסייע בהכנסה מחדש של כוחות הרשות לרצועת עזה, כוחות שמאז 2007 רואים את עזה דרך אלג'זירה, כמונו.

הנשים הפלסטיניות דורשות קול וייצוג / נורית יוחנן

מצנחים בנתיב העשרה

בשבוע שעבר ביקרתי בעוטף – בכפר עזה ובנתיב העשרה. פסעתי בשבילי המוות, ראיתי עצים מחוררים מכדורים ומיגוניות עם ציורים יפהפיים עומדות מול בתי תושבים ריקים, על שפת דשא הולך וגובה, שאיש לא מקצר. פסעתי בתוך מגרש המכוניות ממנו גנבו מחבלי החמאס רכבי קיבוץ ומילאו אותם בחטופות ובחטופים. ראיתי קירות שרופים, ערמות של עפר ואפר ופצעי ירי בקירות. א.נשים הסתובבו בישובים הנטושים, והרבה חיילים עמוסי ציוד ונשק עלו לעוד משמרת. הא.נשים באים לקחת דבר מה מהבית, לטפל בגינה, לעשב את גינת השכן שהוריו נהרגו, להדליק את האור בגלריית האמנות או לאסוף עוד ממצא, עוד זיכרון, עוד חלקיק מידע עבור מסע התיעוד האישי של יקיריהם שכבר לא יחלמו על עתיד אחר.

תוך כדי הליכה בנתיבי היישוב, במהלכה אנו שומעים את קורות אותו הבוקר על המחבלים שצנחו ליישוב עם מצנחי רחיפה והחלו את מסע הקטל, מופיע לפתע מצנח רחיפה בשמיים. לרגע, זה נראה לא אמיתי. הרי צה"ל ברצועה, מה המצנח הזה עושה כאן? לאחר ריצה קלה למרחב מוגן, ג'יפים שדוהרים ביישוב ובירור קצר, האירוע 'מחוזלש'. מדובר בחבילת מזון מוצנחת שהרוח הסיעה מספר מטרים צפונה מידי. הכאוס בהתגלמותו. לעמוד ביישוב ישראלי ריק, עם הא.נשים שזה היה ביתם – אך הם כבר לא מזהים בו בית בטוח ולהיבהל מחבילות מזון המוצנחות לאויב הרעב. להבין ברגע אחד, של ריצה לממ"ד, שהתקומה שלנו ושל השכנים מעבר לגדר כרוכה באופן טרגי – האחת בשנייה. עזה צריכה להתאושש ולאפשר חיים סבירים לתושביה כדי שישראל תוכל להתאושש ותושביה יוכלו לחזור לבתיהם. ולהפך.

היו חיים ואינם

שלטון מקומי

במרחב שבין "בנייה מדינתית" ובין "מדינה פלסטינית" משתרע תהליך מחויב המציאות – שגם הפופוליסטים הגרועים ביותר יודעים שיגיע. בכל עימות אלים בהיסטוריה, המעבר בין לחימה רציפה לשלב שיקום החברה האזרחית, כולל מאמצים של כוחות רב לאומיים המתרכזים בהיבטים הומניטריים, כלכליים וצבאיים.

בשיח הישראלי, נראה כאילו תמרון צבאי בלבד הוא שיביא את הסוף למלחמה ואת תחילת השיקום אל חיינו. אבל זה אף פעם לא קורה. גם לא במלחמות ישראליות. אפילו במלחמת ששת הימים בה ניצחנו לכאורה במכה ניצחת, הקמנו ביום שאחרי שלטון צבאי ומושלים שהיו קציני צה"ל שדאגו לרווחת תושבי הגדה והרצועה למים, מזון, תעסוקה וחינוך. בהסכמי אוסלו, היה זה הדבר הראשון שישראל ביקשה להיפטר ממנו. גם היום אין לנו רצון לדאוג לכך בעצמנו – אולם עלינו לדאוג שהצרכים הללו ימולאו, גם אם על ידי מישהו אחר. רצועת עזה חייבת להיכנס לתהליך של "בנייה מדינתית" בו ישראל תומכת בכוחות בינלאומיים וגם באו"ם המושמץ שיעשו עבודתם. פשוט – כי זה משרת את מטרותינו.

בממד הרגשי של אחרי השבעה באוקטובר, הייתי רוצה לבנות חומה גבוהה יותר ביננו לבין עזה, כדי שלא נחלוק אפילו נוף משותף, או מבט מקרי בלבן של העיניים. בממד הרציונלי, מתוך הכרות עם מצבי סכסוך בעולם ובפרט עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אני מבינה שהדבר החשוב ביותר כרגע הוא לפעול בחוכמה, עם קואליציית מדינות ועם כוחות בינלאומיים, כדי להחליש ולפרק את ההשפעה השלטונית של חמאס ולבנות תשתית לבנייה מדינתית של הרצועה, לטובת אזרחיה.

זהו שלב הסטייט בילדינג והפיס בילדינג, בניית שלום שאין כוונתה לשלום אלא לשיקום שאחרי מלחמה. אנחנו לא חייבים לקרוא לזה מדינה פלסטינית, אבל אנחנו חייבים להבין ששלב ההתערבות של המדינות צריך להתחיל כבר עכשיו. מדינות שהכאוס שולט בהן, כמו תימן, סעודיה, סומליה, הופכות לאיום על שכנותיהן. כי הכאוס הפנימי תמיד זולג החוצה. הכאוס ברצועה פוגע בישראל. הרעב ברצועה פוגע בישראל. זו המציאות ומתוך קריאה בהירה בה, מפת האינטרסים שלנו הופכת ברורה.

הנהגת העולם המערבי והנהגת העולם הערבי מבינות זאת. אך במבחן התוצאה, ישראל בוחרת להפעיל חמולות מקומיות עזתיות שכוחן מוגבל, במקום לרתום את הרשות הפלסטינית. סירובן של אותן משפחות לקחת את המושכות מעיד כי החוסן של חמאס לא נפגע והוא עודנו מאיים על מי שייקח את מושכות השלטון. אם חמאס היה מרוסק, ללא כוח, היו החמולות משתפות פעולה ברצון, כי מי שתופס את הכוח בזמני כאוס, הוא מי שישלוט שנים רבות קדימה.

אנחנו יכולים להמשיך לדבר על "ניצחון צבאי מוחלט". ניצחונות כידוע, הם לא עניין צבאי בלבד. ואולי הגיע הזמן להכיר בזה ש"ניצחון" הוא מושג ריק, שמאפשר למנהיגים למרוח את הזמן. אולי הגיע השלב להתרכז במושגים מלאים, בתהליכים שכל אזור סכסוך מגיע אליהם והעולם יודע להניע אותם. או כפי שניסחה זו וועדת החקירה של אסון מירון: "מצאנו תרבות רעה של הצגת דברים למראית עין ודחיינות בקבלת החלטות". אז די לסיסמאות הניצחון המוחלט והדחיינות. זה הזמן להיפרד מאסטרטגיית הכאוס ולהציג – איך עושים בנייה מדינתית בעזה ובישראל.

תמונה בראש הכתבה: UNICEF/UNI521729/El Baba

תגובות

תגובה אחת

  1. מ 2005 ישראל איפשרה לחמאס שלטון יציב, ממומן היטב.. אז?
    גם ברשות הפלסטינית משפחות של מחבלים מקבלות קיצבה והם נחשבים גיבורים.
    מורגש שזה לא משנה מי ישלוט, הרצון שלהם הוא לפגוע בנו. ההפגנות ההמוניות From the river to the sea.. מי שמממן אותם, אלה אותם אנשים שתומכים בארגוני טרור והם לא יפסיקו.

    אבל דבר אחד נכון, ישראל צריכה לגרום למדינות ערב, להתערב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

חיילות המועמדות לתפקיד תצפיתניות מסרבות להתגייס לתפקיד והן נכנסו לכלא במעמד גיוסן. כתבת המשך למעצרן של חיילות מפי נ', שפנתה אלינו בעקבות הכתבה הקודמת. על תנאי המעצר והסירוב לשרת בתפקיד אך לא לכולן זה מתאפשר. נ' התחילה את ההכשרה למרות שהיא זכאי לתנאי שירות קרובים לבית.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.