הסיפור של נתיב העשרה

עדן קלייבן פקטר ומושקא קורקוס

יום ראשון, תחילתו של השבוע השביעי למלחמה, 44 ימים מאז השבעה באוקטובר. הצטרפנו לסיור עיתונאים של לשכת העיתונות הממשלתית בנתיב העשרה – מושב בצפון מערב הנגב, במועצה האזורית חוף אשקלון, השוכן מאה מטרים מגבול עזה.

את הבוקר פתחנו בהמתנה בתחנת האיסוף בירושלים לעיתונאים הרבים שהוזמנו. מרביתם, אנשי עיתונות זרה שהוזמנו על ידי דוברות צה"ל לראות ממקור ראשון את העדויות על הטבח שביצע חמאס באזרחים בשבעה באוקטובר. אוחזות בכוסות קפה, לבושות פליזים שבקושי מגינים עלינו מפני הרוחות הירושלמיות, הופתענו לראות את הכתבים הזרים מאובזרים מכף רגל ועד ראש בהגנה קרמית: קסדות, אפודים, נעליים. "איזה מגזימים", צחקנו בינינו לבין עצמנו. כאלה מנותקים… מגיעים מבחוץ לסקר את הלחימה במזרח התיכון וחושבים שהם באיזה שדה קרב…

או שאולי אנחנו המגזימות? חשבנו אחר כך, כשבאוטובוס, בדרך לנתיב העשרה, התחלנו לשמוע את היריות והפיצוצים קרובים אלינו ובקצב לא רגיל. אולי כל כך התרגלנו למלחמה, שאנחנו אלה שמקלות ראש? פתאום שמענו בום עצום. קפצנו במקומנו. אחד החיילים שאבטח את הסיור התקרב אלינו, ובניסיון להרגיע הסביר "אלה אנחנו שמפציצים. קולות הירי שאתן שומעות, זה הכוחות שלנו". עצבות קשה נכחה בינינו בזמן שדיבר.

טבח בדרום

היו חיים ואינם

אנחנו מתכנסים במרכז מושב נתיב העשרה, למרגלות השלט המכוון לצרכנייה, לבריכה ולבית הכנסת. הילה פנלון, חקלאית תושבת המושב, מקבלת את פנינו. גם היא, כמונו אל מול הגברים, כתבי העיתונות הזרה המכוסים בהגנה קרמית, נראית חריגה. לבושה בבגדים רגילים, ללא כל הגנה נוספת.

אפשר להבין שמי שהרגישה את המוות דופק לה בדלת, אין לה עוד צורך במגנים קרמיים. העיתונאים הזרים עטים עליה עם מיקרופונים ומצלמות, לא מפספסים מילה מהישראלית שמספרת ממקור ראשון על האסון המחריד. בין דחיפה לעקיפה, אנחנו מנסות להגיע להילה ולבקש לשמוע ממנה את סיפורם של האנשים החיים במקום.

נתיב העשרה הוא המושב הקרוב ביותר לצפון רצועת עזה. מאה מטרים בסך הכל מפרידים בינו לבין הגבול. פחות מקילומטר בינו לבין בית לאהיה. כשהצבא נכנס למושב באותו יום שבת, המחבלים היו בדיוק בפתח הבית של הילה. "עוד כמה דקות ואנחנו היינו הבאים בתור", היא אומרת. עשרים תושבים נרצחו במושב, ארבעה מתוכם הם חברי כיתת הכוננות. במשך 12 שעות נותרו התושבים במושב ספונים בבתיהם. מפוחדים, מבועתים, מחכים שמישהו יבוא לחלץ, להציל את חייהם. ללא חשמל, ללא אינטרנט, על רקע יריות ופיצוצים.

הילה מלווה אותנו ברגל לאורך כל הסיור, תוך כדי שמספרת לנו על הזוועות שהתרחשו, היא מנסה לקבל אישורים להכניס אותנו לבתי התושבים על מנת שנוכל לחוש מעט מהחוויה שחוו באותה שבת. המושב כעת נראה כמו עיר רפאים. הכל קפא במקומו. רק אנשי צבא וביטחון נראים ברחובות – וחתול שחור אחד, שרץ בשולי הבריכה שננטשה, בורח מטיפות הגשם שהחלו לשטוף את המקום.

כל התושבים מפונים. הבתים הקרובים יותר לקו האש חטפו את מרבית ההרס. טיל נ"ט השמיד את הבית ואת המשק של הזוג בילהה ויעקב ינון, זוג שבשנה האחרונה עסק בסיוע ובהסעת ילדים מרצועת עזה לטיפול רפואי בבתי חולים בישראל.

מסיירות בהריסות. יצירות האמנות של בילהה מציצות אלינו מתוך האבק ומשאריות הבית ודרך שתי המכוניות השרופות שלה ושל בעלה, שנותרו בחניה כמו פסלי מתכת המנציחים את הרגע. פרטי אמנות צבעוניים, אופטימיים, מעורבבים באפר ובשברים. פסלי יונים פונים זה אל זה בתוך מכונת תפירה ישנה – מאחוריהם, הרס וחורבן. היה פה יופי. היו כאן חיים – ואינם עוד.

"המושב שלנו קיבל את יחידת הקומנדו של החמאס", טוענת בפנינו הילה, תוך שהיא מצביעה על המקום שבו נחת אחד הרחפנים הראשונים. "המחבלים פה היו מאומנים ומוכנים לפעולת השמדה".

יעקב ובילהה ינון
יעקב ובילהה ינון

 

 

 

על תקווה ועל אסון

אנחנו ממשיכים בסיור הרגלי ומגיעים לבית נוסף. נורית, אם המשפחה, נהרגה פה במקום מלבנת חבלה שנזרקה לתוך הבית. אלון לקח את שלוש בנותיו והתחבא איתן מאחורי דלת חדר השינה שאותה הותיר פתוחה. למרות האינסטינקט הטבעי, לסגור את הדלת, הוא הניח שאם יראו דלת פתוחה לא יכנסו אליה, כי יחשבו שאף אחד לא מסתתר בחדר.

זה הציל אותם.

שתיים מבנותיו, שנפצעו מלבנת החבלה שנזרקה קודם, שמרו על שקט מופתי בזמן שהמחבלים הסתובבו בבית. הן לא יודעות לומר אם מדובר היה בדקות או בשעות. בינתיים, המחבלים זרעו הרס בכל הבית. אקווריום מנופץ, חור בספרייה, חפצים זרוקים על הרצפה, שברי זכוכית, כל אלה מעידים על התופת שהתרחשה כאן.

כל הזמן הזה, הייתה מוטלת גופתה של נורית בבית. בזמן שהתחבא עם בנותיו, יצא אלון כל כמה דקות החוצה, חיבק ונישק את גופתה של אשתו. עברנו בנתיב שעשה אלון בכל אותן שעות גורליות. הלב נקרע על אב שהציל את חיי בנותיו אבל איבד את אהובתו.

מדבקות על 'דמוקרטיה', 'שלום' ו'מאבק הנשים' מעטרות את הבית. בחצרו, שבשבות של ציפורים צבעוניות, מסתובבות חזק חזק ברוח הנושבת, ספק מסמלות שאריות של תקווה, ספק שאריות של אסון.

חומת השלום

כוחות הביטחון המלווים אותנו מבקשים לזרז את הסיור, חוששים שפצמ"ר ייפול במושב ואנשים נוספים ייפגעו. אנחנו באזור המוגדר כאזור תחת אש. אנחנו ממשיכים ללכת ברגל לעבר החומה המקיפה את היישוב. "חומת השלום", אומרת לנו הילה. קצת אירוני כשאותה חומה היא הדבר היחיד שמפריד בינינו לבין לחימה בלתי פוסקת המתרחשת ברגעים אלה ממש בצידה השני.

"החומה הגבוהה והמקושטת הזו סימנה את הרצון לחזור לימים עברו, שבהם לא הייתה חומה בינינו לבין עזה ועברנו בחופשיות", אומרת הילה. "גם בתוך המלחמה חייבים לדבר על השלום. עכשיו זה נשמע רחוק, אבל חייבים לדבר על השלום".

יוזמות שלום מגוונות דאגו לקשט את החומה לאורך השנים. אותה חומה שבשבעה באוקטובר הצילה ככל הנראה תושבים רבים, כשמנעה טבח גדול יותר – הכוחות של חמאס נכנסו לנתיב העשרה דרך השמיים, באמצעות מצנחי רחיפה. המשמעות – הרבה פחות מחבלים הצליחו להיכנס.

תחזרו לגור כאן? אנחנו שואלות את הילה בעודנו צועדות לעבר החומה. "אנחנו מקווים שנוכל לחזור בשלום", היא עונה ומספרת לנו שמשך רוב חייה, כמו מרבית התושבים, הייתה מתעלמת מהפיצוצים שנשמעו מעבר לגדר, או מהקאסמים שנורו מעזה השכנה. אך היום המצב אחר. להתעלם כבר אי אפשר.

משפחתה של הילה פונתה לרמת גן יומיים לאחר הטבח. "יש לי עובדים לדאוג להם", היא מסבירה ומתכוונת לעובדים תאילנדים שהמדינה לא דואגת לפינוים. "לא יכולתי להשאיר אותם פה לבד". לבסוף ארגון 'אחים לנשק' היו אלה שדאגו לפועלים לפינוי מסודר ולמקומות לינה ראויים. רק אז הרגישה שהיא יכולה לעזוב יחד עם המשפחה והכלבים.

בימים אלה עוסקת הילה בהסברה, בעיקר באנגלית ולעיתונות הזרה. היא נאלצה לסגל לעצמה מנגנוני הגנה כדי להצליח לתאר שוב ושוב את הזוועות. אבל חשוב לה שיידעו בדיוק מה קרה שם.

לפעמים היא מרגישה, כך מתארת, שהעיתונאים רוצים רק לצלם את התמונה הכי קשה, הכי כואבת, את ההרס ואת ההשחתה. "אבל היה פה מסלול הרג מתוכנן ומדויק", היא אומרת. "המחבלים היו ממוקדי מטרה ולא עסקו כמעט בהחרבת המקום, אלא בהגדלת מספר האנשים שיספיקו להרוג".

בדרכנו חזרה אל האוטובוס דאגה לנו הילה לשירותים בבית ששוכריו מפונים. "הם כולם בחיים?" שאלנו בדאגה לפני שהעזנו להיכנס פנימה. "כן", הרגיעה אותנו. והכריזה באנגלית עבור הכתבים הזרים ש"הבנות נכנסות לשירותים והבנים יסתדרו בחוץ". חייכנו ונזכרנו במפגש הראשון איתה, ללא אפוד, ללא קסדה ובאומץ שאין לדעת מהיכן היא מגייסת – לצד פיצוצים וקולות הירי, בצל המלחמה – להמשיך ולספר את הסיפור על מה שקרה בשבעה באוקטובר בנתיב העשרה.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

הצבא זימן חיילות מילואים לא קרביות לשרת כסוהרות על מחבלי הנוחבה. החיילות העלו חששות, השמיעו את קולן וחלקן סירבו להגיע. על מנת שהן תוכלנה להרגיש בטוחות ומקצועיות, יש להעניק להן הכשרה מקיפה ומעמיקה לפני שהופכים אותן לסוהרות, כפי שנהוג במשטרה הצבאית או בשב"ס, אחרת זה להפקיר אותן לגורלן, בדיוק כמו התצפיתניות.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.