אני זוכרת שפתחו את 'היכל הזיכרון החדש' בהר הרצל. הייתי אז חיילת, כתבת צבאית בדובר צה"ל, פישרית במדי א' שגדולים עליה בשתי מידות ועם כומתה שמעולם לא טרחתי לשפצר. אני זוכרת אותנו נשפכים פנימה, נחילים של בני ובנות נוער במדים, מחוצ'קנים ורוצים הביתה. האנדרטה החדשה התנשאה לממדי ענק, מעין מגדל בבל נפילי שבנוי מאלפי אבנים מסותתות המונחות זו על גבי זו, כשכל אחת מהן נושאת שם.

מה שאני באמת זוכרת מאותו היום, הוא דווקא האבנים הריקות. אלו שלא נשאו עליהן שם. מאות אבנים, ריקות לחלוטין, מזמינות כמעט בניקיונן. אבנים לשמות של אלה שעוד לא מתו. קברים לנופלים ולקורבנות עתידיים. לאלו שעוד לא יודעים ששמם הוא זה שייחרט שם.

אני זוכרת שעמדתי במקומי, קפואה, בזמן שלראשונה בחיי הולמת בי ההבנה: הם לא מתכוונים לסיים את זה. אף אחד לא מתכוון לסיים את זה. הסכסוך יימשך לעד. הנה, ממש מולי, הקברים שחבריי ייטמנו בתוכם. והם אפילו לא מנסים להסתיר את זה. פתאום ראיתי מבעד להאדרה המיתית, מבעד לנאומים חוצבי הלהבות של מפקדיי, המדגישים חזור והדגש את קדושתם, גבורתם ותפארתם של הנופלים והנופלות. ראיתי איך מסנוורים אותנו, את הפישרים שלא יודעים בכלל שזה אולי יהיה שמנו שיתנוסס על אחת האבנים האלו, או השם של אחינו, אחותנו, ילדינו העתידיים.

מצבה של כשלון

מאז אותו יום, ימי זיכרון עבורי, הם מצבה לכישלוננו. היום, לאחר 15 שנים של ימי זיכרון ממלכתיים שנכפו עליי, אני סוף סוף מסוגלת לראות את הסכנה שהם צופנים בחובם. בגיל 6 לימדו אותי שאין קורבנות, יש רק גיבורים. בגיל 8 לימדו אותנו לשנן את "מגש הכסף". בגיל 11 החלטתי שאני אהיה טייסת בצבא וחלמתי בהקיץ על הרגע בו אמות מוות הרואי בשדה הקרב ובבית הספר שלי יספרו על גבורתי שלי בטקס יום הזיכרון. דמיינתי איך הילדים הקטנים יתרשמו ממני ויעריצו אותי.

אני מסתכלת על הילדים והילדות שאני עובדת איתם בבתי ספר, בני ובנות 6 עד 12, עם המדבקה של דם המכבים על חולצתם הלבנה, ומפחדת. אני רוצה שהם לא יראו, שלא יקשיבו. שלא יאמינו למה שאומרים להם בטקסים, שנה אחרי שנה: שאם הם יהיו ברי מזל אולי גם להם ייצא להילחם ולמות למען המולדת, העם והמדינה. תחיו, אני רוצה ללחוש להם. אתם תחיו.

קדושת החיים

זה מפחיד אותי עד כדי טירוף, שאנחנו בוחרים ובוחרות להאדיר את המלחמה, את המוות. לרומם אותו לממדים אפיים, מיתיים כמעט, במקום לדבר על המחיר הנורא של מלחמות, על הסבל, הכאב והאכזריות. על מעגל הדמים, שבמקום לשאוף אל סופו אנחנו בוחרים לקיים אותו, להאכיל אותו בדור חדש של שמות שייכתבו על האבנים הריקות. איך למדנו את כל השיעורים השגויים, איך בחרנו להעביר הלאה את המסרים הלא נכונים. כמה זה יכול להיות פשוט: במקום לקדש את המלחמה והמוות, לקדש את החיים. רעיון שמאבד מערכו במהירות אקספוננציאלית כמעט בשנים האחרונות. קדושת החיים.

איבדתי ארבעה חברים מאז תחילת מלחמת השבעה באוקטובר. שניים במסיבת הנובה, חבר חייל במילואים ועוד חבר שגדל וגר בעזה. אני רוצה להתאבל עליהם. על מי שהם היו, על כל מי שיכלו להיות. כמה צעירים הם היו לעזאזל. אבל פוליטיקאים מנסים לקחת ממני את האבל שלי. למסחר אותו כך שירוויחו ממנו ולהשתמש בו לטובתם. החברים המתים שלי הם לא גיבורים. הם קורבנות. הם לא היו צריכים למות. הם לא בחרו למות. הם מתו כי הממשלה שלי בחרה פעם אחר פעם, שנה אחר שנה, יום זיכרון אחרי יום זיכרון, בדרך של מלחמה במקום בדרך של הסכמים או הידברות. היה אפשר למנוע את זה. אבל הם מחפשים "ניצחון". להוכיח שהם-הם הגברים האמיתיים. סליחה חברים, אבל במלחמה הזאת אין מנצחים. כולנו כבר הפסדנו.

פזרנות

אני חושבת על הגברים שבשלטון. מה הם יעשו תמורת טפיחה קלה לאגו. באיזה פזרנות הם מקריבים את הילדים שנשאנו ברחמינו תשעה חודשים, בשר מבשרנו, פירות חלצינו. כמה פואטית אני נהיית כשאני כותבת על הפטריארכיה ומנסה להסוות את התסכול במילים יפות. תסכול מהאלימות שהנחילו לנו שנה אחרי שנה, קדושת האגו. גבריות רעילה במלוא מובן המילה שמכתיבה את חיינו. ואת מותנו גם.

וזאת הסיבה שזה כואב במיוחד. אני אוהבת את המקום הזה. את המדינה הזאת. זה לא תמיד קל להגיד, אבל זה הבית שלי. פה אקים את המשפחה שתהיה לי בעתיד. אם יהיה עתיד. אני רוצה שהמשפחה שלי ושאהוביי יחיו כאן ולא ימותו טרם זמנם. אולי אז, נוכל לראות את ימי הזיכרון כפי שהם אמורים היו להיות: ימים של אבל, אובדן וחוויה של שכול, כפי שהיא. בלי אינטרסים פוליטיים וצו גיוס בסוף היום.

תגובות

3 תגובות

  1. לפני 5 דקות קראתי דברים של חגי לובר ששכל את בנו במלחמה הזו.
    וחשבתי בדיוק את מה שאת כותבת.
    ואז קראתי את הכתבה שלך, וחשבתי הפוך.
    כי שניכם לדעתי מקצינים את המציאות.
    בניגוד לחגי לובר, אני לא חושבת שזה "פאר האדם" לדבר על גבורת הנופלים שהגנו.
    עצם המציאות שצריך לקום ולהגן מפני רציחות ואונס נוראים – עצם זה שיש מציאות כזו – זה כבר לא פאר האדם.
    למרות שבהינתן המצב, אני אכן מעריכה אותם על שקמו והגנו. אבל זו תגובה הכרחית רעה למצב רע. בטח לא פאר.
    אבל גם הגישה שלך מפתיעה אותי.
    מפתיע אותי שלא מובן לך, שאם ארגוני הטרור היו אומרים: "תנו לנו כך וכך שטח לצידכם, ונקבל את קיומכם, גם אם בעל כורחנו, ונפסיק להילחם בכם" – שרוב הציבור בישראל היה בוחר בזה, ולוקח הצעה כזו בשתי הידיים.
    להערכתי דבר כזה יזכה בתמיכה של מעל 80% מהציבור בישראל.
    הלוואי וזו הייתה אפשרות קיימת היום.

  2. אנחנו בוחרים להאדיר את המוות? אנחנו?
    אוי גאאדד
    במגילת העצמאות שלנו "ידנו מושטות לשלום " ו" הצעתם: "אם נגזר עלינו לצאת למלחמה " זה קידוש המוות? נגזר עלינו
    לא בחרנו.

    אנחנו בחרנו לחגוג את החג, אנחנו בחרנו לרקוד ביער, אנחנו בחרנו לצאת לקמפינג עם ילדנו הצעיר, אנחנו בחרנו בוחרים כל יום מחדש בחיים!
    אנחנו חיים חיים מלאים בתוך שכונת איסלמיסטים רצחניים,
    זה הסיפור.
    בחרנו? קידשנו? אוי איזה טעות עצובה.

    1. לא נגזר עלינו דבר. אנחנו בהחלט בוחרים בכל מה שקורה כאן. אילו מנהיגינו רצו שלום כבר מזמן היה שלום. הפסיקו להאמין לפרופגנדה של כלי התקשורת ולקשקשת של הפוליטיקאים. ישראל חזקה מספיק לחיות על החרב? ישראל חזקה מספיק להשליט שלום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

הצבא זימן חיילות מילואים לא קרביות לשרת כסוהרות על מחבלי הנוחבה. החיילות העלו חששות, השמיעו את קולן וחלקן סירבו להגיע. על מנת שהן תוכלנה להרגיש בטוחות ומקצועיות, יש להעניק להן הכשרה מקיפה ומעמיקה לפני שהופכים אותן לסוהרות, כפי שנהוג במשטרה הצבאית או בשב"ס, אחרת זה להפקיר אותן לגורלן, בדיוק כמו התצפיתניות.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.