אבנים חסרות שם

אני זוכרת שפתחו את 'היכל הזיכרון החדש' בהר הרצל. הייתי אז חיילת, כתבת צבאית בדובר צה"ל, פישרית במדי א' שגדולים עליה בשתי מידות ועם כומתה שמעולם לא טרחתי לשפצר. אני זוכרת אותנו נשפכים פנימה, נחילים של בני ובנות נוער במדים, מחוצ'קנים ורוצים הביתה. האנדרטה החדשה התנשאה לממדי ענק, מעין מגדל בבל נפילי שבנוי מאלפי אבנים מסותתות המונחות זו על גבי זו, כשכל אחת מהן נושאת שם.

מה שאני באמת זוכרת מאותו היום, הוא דווקא האבנים הריקות. אלו שלא נשאו עליהן שם. מאות אבנים, ריקות לחלוטין, מזמינות כמעט בניקיונן. אבנים לשמות של אלה שעוד לא מתו. קברים לנופלים ולקורבנות עתידיים. לאלו שעוד לא יודעים ששמם הוא זה שייחרט שם.

אני זוכרת שעמדתי במקומי, קפואה, בזמן שלראשונה בחיי הולמת בי ההבנה: הם לא מתכוונים לסיים את זה. אף אחד לא מתכוון לסיים את זה. הסכסוך יימשך לעד. הנה, ממש מולי, הקברים שחבריי ייטמנו בתוכם. והם אפילו לא מנסים להסתיר את זה. פתאום ראיתי מבעד להאדרה המיתית, מבעד לנאומים חוצבי הלהבות של מפקדיי, המדגישים חזור והדגש את קדושתם, גבורתם ותפארתם של הנופלים והנופלות. ראיתי איך מסנוורים אותנו, את הפישרים שלא יודעים בכלל שזה אולי יהיה שמנו שיתנוסס על אחת האבנים האלו, או השם של אחינו, אחותנו, ילדינו העתידיים.

מאז אותו יום, ימי זיכרון עבורי, הם מצבה לכישלוננו. היום, לאחר 15 שנים של ימי זיכרון ממלכתיים שנכפו עליי, אני סוף סוף מסוגלת לראות את הסכנה שהם צופנים בחובם. בגיל 6 לימדו אותי שאין קורבנות, יש רק גיבורים. בגיל 8 לימדו אותנו לשנן את "מגש הכסף". בגיל 11 החלטתי שאני אהיה טייסת בצבא וחלמתי בהקיץ על הרגע בו אמות מוות הרואי בשדה הקרב ובבית הספר שלי יספרו על גבורתי שלי בטקס יום הזיכרון. דמיינתי איך הילדים הקטנים יתרשמו ממני ויעריצו אותי.

אני מסתכלת על הילדים והילדות שאני עובדת איתם בבתי ספר, בני ובנות 6 עד 12, עם המדבקה של דם המכבים על חולצתם הלבנה, ומפחדת. אני רוצה שהם לא יראו, שלא יקשיבו. שלא יאמינו למה שאומרים להם בטקסים, שנה אחרי שנה: שאם הם יהיו ברי מזל אולי גם להם ייצא להילחם ולמות למען המולדת, העם והמדינה. תחיו, אני רוצה ללחוש להם. אתם תחיו.

זה מפחיד אותי עד כדי טירוף, שאנחנו בוחרים ובוחרות להאדיר את המלחמה, את המוות. לרומם אותו לממדים אפיים, מיתיים כמעט, במקום לדבר על המחיר הנורא של מלחמות, על הסבל, הכאב והאכזריות. על מעגל הדמים, שבמקום לשאוף אל סופו אנחנו בוחרים לקיים אותו, להאכיל אותו בדור חדש של שמות שייכתבו על האבנים הריקות. איך למדנו את כל השיעורים השגויים, איך בחרנו להעביר הלאה את המסרים הלא נכונים. כמה זה יכול להיות פשוט: במקום לקדש את המלחמה והמוות, לקדש את החיים. רעיון שמאבד מערכו במהירות אקספוננציאלית כמעט בשנים האחרונות. קדושת החיים.

איבדתי ארבעה חברים מאז תחילת מלחמת השבעה באוקטובר. שניים במסיבת הנובה, חבר חייל במילואים ועוד חבר שגדל וגר בעזה. אני רוצה להתאבל עליהם. על מי שהם היו, על כל מי שיכלו להיות. כמה צעירים הם היו לעזאזל. אבל פוליטיקאים מנסים לקחת ממני את האבל שלי. למסחר אותו כך שירוויחו ממנו ולהשתמש בו לטובתם. החברים המתים שלי הם לא גיבורים. הם קורבנות. הם לא היו צריכים למות. הם לא בחרו למות. הם מתו כי הממשלה שלי בחרה פעם אחר פעם, שנה אחר שנה, יום זיכרון אחרי יום זיכרון, בדרך של מלחמה במקום בדרך של הסכמים או הידברות. היה אפשר למנוע את זה. אבל הם מחפשים "ניצחון". להוכיח שהם-הם הגברים האמיתיים. סליחה חברים, אבל במלחמה הזאת אין מנצחים. כולנו כבר הפסדנו.

אני חושבת על הגברים שבשלטון. מה הם יעשו תמורת טפיחה קלה לאגו. באיזה פזרנות הם מקריבים את הילדים שנשאנו ברחמינו תשעה חודשים, בשר מבשרנו, פירות חלצינו. כמה פואטית אני נהיית כשאני כותבת על הפטריארכיה ומנסה להסוות את התסכול במילים יפות. תסכול מהאלימות שהנחילו לנו שנה אחרי שנה, קדושת האגו. גבריות רעילה במלוא מובן המילה שמכתיבה את חיינו. ואת מותנו גם.

וזאת הסיבה שזה כואב במיוחד. אני אוהבת את המקום הזה. את המדינה הזאת. זה לא תמיד קל להגיד, אבל זה הבית שלי. פה אקים את המשפחה שתהיה לי בעתיד. אם יהיה עתיד. אני רוצה שהמשפחה שלי ושאהוביי יחיו כאן ולא ימותו טרם זמנם. אולי אז, נוכל לראות את ימי הזיכרון כפי שהם אמורים היו להיות: ימים של אבל, אובדן וחוויה של שכול, כפי שהיא. בלי אינטרסים פוליטיים וצו גיוס בסוף היום.