לנווט בשבילי הצדק

טריגר: אלימות מינית

באחת מנסיעותיי בתחבורה ציבורית בעיר מגוריי, התיישב לידי גבר שאני מכירה שנים. במהלך השנים ידעתי שהוא בעל מכה. באחד המקרים המשטרה הגיעה לעצור אותו והוא קפץ מהבניין ונפצע. דבר נוסף שאני זוכרת לגביו הוא השמועות על פגיעה מינית בבחורים צעירים ומאסר בכלא בעקבות כך. מצאתי את עצמי, במהלך הנסיעה הזאת, בסיטואציה מורכבת וטעונה רגשית.

לא האמנתי שדווקא לידי הוא התיישב. מכל האנשים. שאל מה נשמע, איך אני. ואני? עניתי והרגשתי רע. לא הבנתי איך אני לא קמה והולכת. ואז קיבלתי החלטה. לדבר איתו על מה שאני יודעת לגביו. לא רציתי להתכווץ ולהתפתל מחוסר נוחות בכסא. הוא סיפר לי שבדיוק חזר מטיפול בכאב בעקבות אותה פציעה כשקפץ מהחלון. אמרתי לו שאני זוכרת שהוא קפץ מהבניין כשברח מהמשטרה. שאני זוכרת שהיה אלים כלפי אשתו. והוא? לא התחמק. סיפר הכל. על האלימות, על הטיפול שקיבל, פרטני וקבוצתי. על התהליך הארוך והקשה שעבר ברצון ואיך למד לזהות את הטריגרים שמפעילים אותו ולשלוט בכעסים.

בלי להתבלבל יותר מדי, שאלתי אותו באופן ישיר על הפגיעות המיניות. אמרתי לו שאני זוכרת שישב בכלא בגלל פגיעה בצעירים. ככה ישיר. גם כאן, לא הכחיש. ואז הוא סיפר בישירות, כנות ופתיחות איך, כשהיה ילד, נאנס על ידי בן משפחה מבוגר ממנו. הוא תיאר את הכאב והצרחות שצרח. סיפר איך הפך את עצמו למכוער כדי שאותו פוגע לא ימשך אליו. נכנס לביובים כדי להסריח, גזר את השיער. הוא סיפר שכשסיפר לאחותו, היא לא האמינה לו ואמרה לכולם שהוא חולה בנפשו. קורבן של פגיעה מינית בעצמו. הרגשתי כאב וחמלה על הילד שהיה. הוא המשיך וסיפר שאכן פגע באחרים בבגרותו וישב בכלא מספר שנים. לדבריו, לא קיבל מהרשות לשיקום האסיר טיפול וכשהשתחרר הוא התעקש על כך ואפילו פנה לבית המשפט כדי ש"לא יפגע עוד באף אדם לעולם".

הטריבונל: אלטרנטיבה אזרחית לצדק לנשים ונערות

למה חשוב לי לספר את זה? כי זה מאוד מבלבל. החשיפה של עברו כנפגע התעללות מינית שופכת אור חדש על מעשיו כמבוגר, שם עבר מקורבן לתוקפן, כמו שקורה פעמים רבות. מעגל ההתעללות יכול להנציח את עצמו לאורך חייהם של אלה שסבלו מטראומה. מצאתי את עצמי ברגשות סותרים: שנאה ואמפתיה כלפי אותו אדם. שנאתי אותו כמבוגר וריחמתי על הילד שהיה. מובן לי שהרגשות הללו טבעיים, אבל מה עושות איתם? איך מתמודדים עם הטבע הכפול של קורבנות ותוקפנות?

לא סתם הוא התיישב לידי. הרגשתי שהוא בחר לשבת לידי. הוא בא לאתגר אותי. ואני? באתי לאפשר לו מרחב להיות פגיע ולקחת אחריות, גם בפניי, מאחר והכרתי אותו ואת סיפורו. הרגשתי באיזשהו אופן שקיבלתי תזכורת לרב – ממדיות של ההתנהגות האנושית וליכולת הנזק והריפוי, גם בקרב אנשים שחוו טראומה והפעילו אלימות.

חשוב לי להבהיר שגילוי האמפתיה שלי כלפיו, כבעל עבר של נפגע, אינו שולל את ההיכרות שלו בהשלכות על מעשיו ואינו מפחית מהאחריות על הנזק שגרם. ההכרה בקורבנות העבר שלו ובהשפעה שהייתה לה על התנהגותו אינה מתרצת ובוודאי אינה מצדיקה את הנזק שגרם לאחרים. המקרה שאני מתארת סיפק לי בעיקר תובנות לגבי הנסיבות, המניעים והסיבות שלו. וזה קשה כשלעצמו. זה צובע את הפגיעות שביצע בהרבה גוונים של אפור. זה לא רוע טהור או סדיזם. זה תוצר של מציאות חיים, מבנה אישיות, יכולת לבקש עזרה ולקבלה, ומערכת שיכולה לתת מענה בזמן פגיעה בילדות כדי למנוע את הקורבן מלהפוך לתוקפן. אבל כל זה לא קרה במקרה שלו. זיהוי גווני האפור בהבנת מעשיו של התוקפן יכול להיות מאתגר אך חיוני. הוא מדגיש את משחק הגומלין המורכב בין בחירות אינדיבידואליות, טראומות עבר, מבנים חברתיים וכישלונות מערכתיים התורמים להתנהגות מזיקה.

כיצד קהילה יכולה להתחיל תהליך של הכרה ומניעה באלימות מינית

במהלך חיי הבוגרים, הן בתחומי המקצועי והן בחיי האישיים, אני פוגשת את הנפגעות. אם אני לא מגיעה אליהן, הן מגיעות אליי. כך היה מאז ומתמיד. בלי טיפת שחצנות, יש בי משהו שמושך אותן אליי. אולי זו האמפתיה והחמלה שלי. הן נתונות אליהן/ם. אני מוכוונת לזה. אני רואה את הכאב החשוף, את השפעות הפגיעה בכל פעולה ומעשה, את מה שמעבר לפני השטח. היכולת להכיר בכאב ובטראומה שמעצבים את חייהן היא חלק בלתי נפרד מהליך הריפוי ולכן חשוב להוות מקור לתמיכה. לכן כל כך הופתעתי מהסיטואציה. פתאום לשבת מול תוקפן. מה עושות עם זה? אז אני כותבת. כמו עכשיו. זה עוזר לי לעשות סדר בבלגן.

זאת חוויה לא פשוטה לשוחח עם פוגע. מרגיש כמו תחושת "בגידה" בנפגעות אליהן אני מחויבת. תחושה של חוסר רצון להרגיש הבנה או חמלה כלפיו. נראה לי שהמפגש הזה דחף אותי לצאת מאזור הנוחות שלי והוביל אותי להתעמת עם רגשות מורכבים שמאתגרים את התגובות הרגילות שלי למצבים כאלה.

זכרתי שנתקלתי בגישה טיפולית ענישתית שנקראת "צדק מאחה". היא שונה מהגישה שרואה בענישה "צדק" או נקמה. על פי גישת הצדק המאחה, ענישה של מבצע העבירה אינה תמיד יעילה לחברה ולנפגע.ת העבירה כאחד. לעומת זאת, התמודדות של העבריין עם מעשיו, קבלת אחריות מצדו, גינוי של העבירה שביצע ושל הפגיעה באדם אחר, בקשת סליחה ופיצוי הקורבן, כל אלה מאפשרים לא פעם איחוי של הפגיעה והחלמה ממנה. גישה זו מדגישה את החשיבות של טיפול בגורמים השורשיים לנזק, קידום אחריות וחיפוש פיצויים באופן שיכול להוביל לשיקום וריפוי עבור כל הצדדים המעורבים. על ידי מתן עדיפות לדיאלוג, הבנה ושיקום על פני אמצעי ענישה, גישת "צדק מאחה" שואפת ליצור הזדמנויות לשינוי ותיקון לאחר עוולות.

האם צדק מאחה מציע פתרון לנפגעות תקיפות מיניות ואלימות מגדרית?

חברה שזיהתה שהמפגש עם הפוגע ערער אותי, הציעה שאצפה בסרטון TED, בו עומדים על הבמה גבר ואשה. הם מתחילים את ההרצאה בהצגה עצמית קלילה ומספרים שהם היו זוג שחלקו אהבת נעורים. הוא היה סטודנט בן 18 שהגיע אל הארץ בה חיה בחילופי סטודנטים, והיא הייתה בת 16. בערב שבו התקיים נשף ביישוב, הם הלכו יחד יד ביד. שניהם שתו עד שהיו שיכורים מאוד. הוא הרים אותה בידיו "כמו אביר" ולקח אותה אל ביתה ואל מיטתה. היא מספרת כיצד התרגשה מהמחווה והדאגה לה, אלא שאותה התרגשות התחלפה באימה כאשר כפה את עצמו עליה ואנס אותה. לא איש זר, החבר שלה שאהב אותה והיא אותו.

הם מספרים איך כל אחד מהם הלך לדרכו, הדחיק את שקרה. היא ניסתה להדחיק שנאנסה, והוא ניסה להדחיק שאנס את מי שהייתה יקרה לו כל כך. בניגוד לחינוך שקיבל, לתפיסה שלו את הנשים בעולם ולמי שהוא רצה להיות. במהלך תשע השנים שלאחר מכן הוא מתאר איך ברח מעצמו, לא עצר לרגע כדי לא להתעמת עם מה שעשה, עם האשמה, עם ההכרה שאנס. הוא ברח לסמים, לעבודה קשה. והיא קרסה. התבודדה. לא עבדה. לא פגשה חברים או משפחה. שקעה לתוך עצמה. מתוך המקום הקשה הזה היא החליטה לכתוב לו. לדבריה היא רצתה לסלוח לו בשביל השקט שלה ובשביל עצמה, על כל השנים בהם הדחיקה, האשימה את עצמה, התביישה בעצמה.

הוא הגיב למכתב. וכך, במשך שמונה שנים הם התכתבו לסירוגין. היא מתארת את ההתכתבות כקשה אך מרפאת. הוא לקח אחריות על מעשיו, הסיר ממנה את האחריות, האשמה והבושה. הוא התנצל. הם החליטו להיפגש כדי לעשות קלוז'ר לסיפור. זה היה הרצון שלה. במפגש הם קבעו חוקים שהם יהיו כנים ופתוחים. היא מתארת רגעים לא פשוטים לצד רגעים של ספונטניות ואפילו צחוק. השנאה והרצון לנקמה התמסמסו בקרבה. היא הרגישה שירד ממנה עול.

הסיפור שלהם משקף את הגישה של "צדק מאחה". למעשה, בלי שום הנחיה של מומחה/מגשרת בתחום המורכב הזה, היא פנתה ישירות לאדם שפגע בה ועברה איתו תהליך שבו הוא מכיר בנזק שגרם לה, לוקח אחריות, מביע התנצלות ונמצא שם לצרכים שלה. לצורך הריפוי שלה. הגישה הישירה שלה כלפי האדם שפגע בה, חיפשה הכרה, אחריות, התנצלות ותמיכה בריפוי. הגישה הישירה שלה היא מפגן רב עוצמה של אומץ וסליחה. חשוב להכיר בכך שגישה זו עשויה שלא להתאים לכולם, שכן כל נפגע.ת מעבד.ת את הטראומה שלו/ה בצורה שונה. זה חיוני לכבד ולאמת את כל הרגשות והרצונות של הנפגעות והנפגעים, בין אם הם/ן מחפשים פיוס או בוחרים באמצעי ענישה. לא כולם מוכנים ומוכנות לנהל דיאלוג כזה עם מבצע. כל התחושות והרצונות של נפגעות ונפגעים הן לגיטימיות ונכונות עבורן.

אני עדיין חושבת שחקר גישות מגוונות לריפוי בכלל, ואחרי פגיעה מינית בפרט, הוא חיוני, גם אם שיטות מסוימות עשויות להיראות לא שגרתיות או מאתגרות. ההבנה שמה שעובד עבור אדם אחד לא יכול לעבוד עבור אחר היא המפתח לתמיכה בנפגעות ונפגעים במסע שלהם לעבר ריפוי וצדק. בסופו של דבר, רווחתם והעצמתם צריכים להישאר בחזית של כל תהליך ריפוי.

צילום התמונה הראשית: סיה רם שצ'ופק