הטריבונל: אלטרנטיבה אזרחית לצדק לנשים ונערות

מאת: ג׳סיקה נבו

לפני ארבע שנים, בנובמבר 2018, יילדנו לאור את החזון של הטריבונל בראיון ראשון לאתר פוליטיקלי קוראת, ערוץ המדיה הראשון ששימש לנו שופר. ראיון מקיף זה של מאיה רומן עם ג'סיקה נבו, מייסדת הטריבונל, וזוכת אות ההוקרה למפעל חיים מהאגודה לזכויות האזרח, פורסם לקראת היום הבינלאומי נגד אלימות נגד נשים תחת הכותרת: "מה אחרי למה לא התלוננתי": על "ועדות אמת" על אלימות נגד נשים". כותרת המאמר זיככה בהצלחה את הקונספט של הטריבונל: לדמיין ולהבין את השלב הבא במלחמה שלנו בטרור המגדרי, בעידן של מבול עדויות של נפגעות בתקשורת וברשתות החברתיות. ב-2018, חשיפה של נשים ושיתוף הפגיעות התרחשו בקצב אינטנסיבי וצפוף: אישה, ועוד אחת, ועוד אחת נחשפו וסיפרו. בטריבונל עצרנו רגע וניסינו להבין את הפוטנציאל לחולל שינוי קולקטיבי מעבר לאפשרות הביטוי והשמעת הקול האישי של כל אישה בנפרד.

מה אחרי למה לא התלוננתי? ועדות אמת עממיות לאלימות נגד נשים

בדיוק שנה לאחר ראיון ראשון זה, ולפני פתיחת הדלתות הפורמלית של הטריבונל, בתחילת דצמבר 2019, נענינו להצעה של מרכז אשה לאשה-מרכז פמיניסטי חיפה לקיים ביחד 'שימוע פומבי למדינה' על התנהלותה כלפי נשים חסרות מעמד אזרחי שהן נפגעות אלימות על ידי בן זוגן הישראלי.

פאנל של נשים פעילות בפמיניזם ובחברה, ובהן גם משפטנית ושופטת בדימוס, שימשו 'מגיבות-עדות', תפקיד שעיצבנו בטריבונל – סוג של שופטות שתפקידן להקשיב לנשים שהמעמד האזרחי שלהן ושל ילדיהם בישראל תלוי באזרח ישראלי שפועל כלפיהן באלימות. כיוון שנשים חסרות מעמד נמצאות בסיכון, היה עלינו לשמור על זהותן. שחקניות דוברות ערבית, רוסית ותיגרינית – שפות האם של הנפגעות עצמן – סיפרו לקהל של השימוע, קהילה תומכת ומאמינה, על חוסר האונים, ועל הפגיעה הממוסדת אשר מגבה ומגבירה את הטרור של הגברים כלפיהן.

בחודש מרס 2020, במהלך הסגר הראשון של הקורונה, הקמנו צוות פעולה המורכב מנשים מתחומים שונים: עורכות דין, סוציולוגיות, מטפלות, פעילות חברתיות פמיניסטיות, אומניות ומנחות ועוד. רובנו נפגעות. התחברנו במטרה לאתגר את מערכות האכיפה והמשפט – ובשלב שני את מוסדות הפסיכיאטריה, הרווחה והבריאות – ולעצב הליכים וערוצים אלטרנטיביים ומשלימים לממסד.

בהיותנו מקימות הטריבונל בעצמנו נפגעות, באנו לאתגר את התפיסה הדומיננטית בקרב ארגונים שיש בהם חלוקה: צוות מקצועי המטפל בלקוחות – הנפגעות.

השקנו את הטריבונל בשימוע פומבי בחודש דצמבר 2020 באירוע ששודר בפייסבוק וצפו בו מעל ל-6000 א/נשים. לאחר מפגש מרגש עם משתתפות תערוכת "גיבורות", הוגשו שתי 'תביעות צדק': מלכי דרורי הגישה תביעת צדק על אונס בתה אלה. התביעה של נינה פ', על פגיעה בילדות במשפחה, הוצגה על ידי השחקנית לי דן, שגם תרגמה את כל האירוע בשפת סימנים. שלחנו את תביעתה של נינה פ' עם רשימת דרישות למשרד הבריאות על הפגיעות שחוותה במהלך אשפוזים פסיכיאטריים. ד"ר לביא ממשרד הבריאות הגיבה לנינה במכתב שכלל הכרה בעוולות שנגרמו לה על ידי צוותים, קבלת אחריות והתנצלות

בשימועים פומביים נוספים שקיימנו במהלך השנים 2021 ו-2022 הוגשו תביעות צדק נוספות באירועים שכללו שיתופי פעולה עם איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית והחוג לתיאטרון באוניברסיטה העברית.

בשנים 2020–2022 פנו לטריבונל מעל 110 נשים, 5% מתוכן הגישו תלונה במשטרה על הפגיעה. אף אחד מהמקרים לא הפך לכתב אישום. שתי נשים ערערו לבג"צ על סגירת התיק. שני הערעורים נדחו.

"…יזמנו את הטריבונל מתוך אחריות מוסרית ואזרחית לקהילות ונפגעות/ים, כיוזמה עצמאית-קהילתית אשר אינה מהווה חלק מרשויות המדינה" מתוך תקנון הטריבונל (2019).

נכון להיום, מרב המאמצים והמשאבים של מוסדות המדינה וארגוני החברה האזרחית מושקעים באחוז מינורי של התלונות שמגיעות למשטרה – 10% בלבד מהפגיעות. מתוכם, אחוז התיקים שיהפכו לכתב אישום הוא 0.00085. השאר נסגרים בשלב המשטרה או הפרקליטות, או בעסקת טיעון עם הפוגע מעל הראש שלנו ממש.

בעוד שקמפיין MeToo הנכיח את התדירות המבהילה של פגיעות במרחב הציבורי, חוסר האמון והאכזבה ממערכת המשפט הביאו למצב בו האפשרויות העומדות בפנינו מסתכמות בשתיקה ו/או אי דיווח לרשויות, או בשיתוף ברשתות החברתיות, תחת הסכנה של תביעות דיבה. בוואקום בין שני הקצוות האלה הטריבונל מרחיב את ספקטרום המענים באמצעות פרקטיקה של קהילה, גישה מאחה ולא לעומתית.

מעל ארבעים שנה שפעילות פמיניסטית בישראל משקיעות זמן, אנרגיה וכספים בניסיון להעלות את המודעות של שוטרים, שופטים, אנשי רווחה, טיפול, חינוך, בריאות, מקבלי/ות החלטות והציבור הרחב כיצד להתייחס ולהגיב ברגישות לנפגעות. למרות השקעה מרובה זו, עדיין המופקדים על הצמתים השונים של ההליכים המשפטיים (חקירה במשטרה, בדיקה פורנזית בבית חולים, דיונים בבית המשפט וכו') ממשיכים לרוב להתייחס אלינו, הנפגעות, בשיפוטיות ואחריות לפגיעה, שיכולנו למנוע אם היינו מתנהגות "נכון".

לפני כמה שבועות ליוויתי שתי נפגעות להגשת תלונה בתחנת משטרה, שהכרתי בתחילת דרכי כמסייעת לנפגעות לפני שלושה עשורים. מעבר למיקום ובניין חדש כאבתי לגלות שדבר לא השתנה ביחס לנפגעות. אחרי ארבעים שנים של עבודה עם נציגי הממסד, נותרנו עדות לחוסר הבנה ולחוסר התאמה של המצב: החל מהיומנאי בתחנת המשטרה ששואל את המתלוננת מדוע "נזכרה אחרי שנתיים", דרך חוסר האמון והאשמת הקורבן בחקירות, בטיפול החירום בבתי החולים ובבית המשפט.

בטריבונל החלטנו שאנחנו לא מחכות. לכן התחלנו לעצב ערוצי צדק בידיים שלנו.

הגל הראשון של הפמיניזם בעולם המערבי התאפיין ברפורמות של השוואת זכויות הנשים לאלו של הגברים, כולל זכות הבחירה לנשים, ועוד. זהו הזרם הליברלי. הגל השני, שהתפתח בארה"ב ובאירופה החל משנות השישים ובישראל משנות השבעים, ביטא את הזרם הרדיקלי של התנועה הפמיניסטית. הוא התאפיין, בין השאר, ביצירה והקמה של מסגרות חסרות, חיצוניות לממסד: מקלטים, מרכזי סיוע, ארגונים העוסקים בבריאות, בחינוך, בטיפול ועוד. מערך שלם ומרשים של מרחבים חלופיים המאתגרים את המערכות הקיימות ומציעים לא רק חלוקה מחודשת של 'העוגה', אלא שינוי של המתכון. מרכז הסיוע הראשון בישראל שהוקם בת"א על ידי נשים פמיניסטיות, הוקם כתגובה למכתב התאבדות של אישה שנאנסה, ובו כתבה שהמשטרה ובית החולים, שאליהם פנתה לעזרה, היו המשך האונס. עם השנים, התפיסה הרדיקלית דעכה ועיקר המאמצים והמשאבים, כמו גם הידע החדש שהצטבר מתוך המערך האלטרנטיבי-פמיניסטי, הופנה להכשרה מחודשת של אנשי המקצוע הממוסדים במטרה לשפר את יחסם לנפגעות ולהניע תיקוני חקיקה.

אך גם היום החקיקה המתייחסת לעבירות נגד נשים והחסמים המובנים בחוק אינם מותאמים לצרכים של נפגעות העבירה ולציפיות שלנו לעשיית צדק.

לכן אחרי שהתעייפנו והתפכחנו מהאשליה שרפורמות בחקיקה והכשרת שוטרים ושופטים יועילו לנו, החלטנו ליצור פלטפורמה אלטרנטיבית וקבועה = הטריבונל.

ההליך הפלילי מבוסס על המודל של הצדק הגמולי, משמע מי שמבצע עבירה מערער על הסדר הציבורי, לכן יש להעניש אותו, והמדינה תובעת אותו. מי שנפגעו מהעבירה הם 'עדים/עדות' בלבד. לאחרונה התפתחה בעולם ביקורת רבה על מודל של הצדק הגמולי אשר, בין היתר, מתעלם מההקשרים החברתיים, מייצר מצב שבו מרבית העבירות לא עוברות את רף העבירה הפלילית וכמובן, מתעלם מנפגע/ת העבירה. תפיסה זו אחראית לחוסר אמון של נפגעות במערכת הפלילית, המשפטית והמדינית. כתגובה לביקורת זו התפתחו סוגים חדשים של 'צדק אלטרנטיבי', בהם תפיסת הצדק המאחה.

בנוסף, הליכים משפטיים המבוססים על הצדק הגמולי מטפלים בכל פוגע באופן פרטני ובכל עבירה בנפרד. כיצד, במצב זה, יכולה החברה להתמודד עם כמויות גדולות כל כך של אלימות כלפי נשים והיקף רחב ובלתי נתפס של פוגעים? המודל של 'צדק מעברי', סיפק לנו השראה להתמודד עם דילמה זו. מודל זה מתבסס על ניסיונות של מדינות וקהילות לעשות צדק עם כמות גדולה של קורבנות לאחר הפרות המוניות של זכויות אדם בתקופות מעבר, בעיקר לאחר דיקטטורות צבאיות בדרום אמריקה, עם סיום האפרטהייד בדרום אפריקה, רצח העם ברואנדה, מלחמות האזרחים ביוגוסלביה לשעבר ועוד ועוד. ועדות אמת, התנצלויות פומביות, פיצויים ועוד, הם הפרקטיקות המרכזיות שמשתמשות במצבי מעבר.

בהקשר זה אנו רואות את הטריבונל שלנו כהמשך המסורת של הטריבונל הבינלאומי הראשון על פשעי מגדר, שהתקיים בשנת 1976 בבריסל, ביוזמת דיאנה ראסל, חוקרת פמיניסטית. עשרות נשים מכל העולם נפגשו על מנת לחשוף פשעים נגד נשים. זה היה אירוע חד פעמי, שלא התעצב למסורת. בשנת 2000 הוקם ביפן, ביוזמת פעילות פמיניסטיות ושורדות, הטריבונל לפשעים של שיעבוד מיני של נשים שהתרחשו במהלך מלחמת העולם השנייה. הטריבונל ביפן נוסד מתוך לחץ ציבורי, שדרש מהממשלה היפנית התנצלות ואף פיצויים על האירועים שהתרחשו. אם כי ממשלת יפן התנצלה על הפשעים, עד היום לא חולקו הפיצויים שהובטחו.

בהשראת צדק מעברי, אנו מתגבשות בטריבונל להתמודד עם ההקשרים החברתיים הרחבים והמספר הרחב של פוגעים, ומציעות לייצר אלטרנטיבה וגם להדגים למוסדות הציבור כיצד עושות את זה אחרת.

לשנות את המתכון – ג'סיקה נבו

אנחנו מתחברות לתנועה 'צדק ישיר', פעולות אשר אינן תלויות בתיווך וההגדרות של החוק והמשפט כגון: התיישנות, איסור פרסום שמות הנפגעות והתנהלות כללית של חוסר אמון והאשמת נפגעים ונפגעות. בפנים גלויות או באנונימיות, בווידאו או בכתב, ובתמיכת המהפכה של הרשתות החברתיות, התגבשה לה תנועה של צדק הדורשת הכרה, קבלת אחריות וצדק. יותר ויותר מאיתנו סודקות את מעטה האשמה העצמית והבושה, ההדחקה וההשתקה הנכפות עלינו. כל אחת חושפת ומאתגרת את השיטה על פי כוחותיה ומשאבי התמיכה הקיימים לה. גם מהשראה זו נוצר הטריבונל.

בטריבונל שאלנו את עצמנו האם מעבר לחשיפה האישית של כל אחת מאיתנו יש דרך לקרוא לאחריות קולקטיבית-חברתית-פוליטית של הקהילה והמדינה על הסוגייה כולה? תהינו כיצד יכול הטריבונל להיות חלק מגלגול רדיקלי נוסף של המושג הזה, "האישי הוא הפוליטי", גרעין המהפכה של הגל הפמיניסטי השני, שנחלש בהדרגה בישראל ובעולם, ולמנף נקודת מפנה רדיקלית בדרך שבה אנו מתמודדות עם טרור מגדרי. אנו מתייחסות לפשעים נגד נשים כתופעה פוליטית כוללת – ברמה הדורשת התייחסות של בית דין בינלאומי.

הטריבונל יכול לשמש כחלופה למודל הצדק הגמולי וגם להתקיים לצדו כהשלמה של הליכים רשמיים, כשאנו שמות דגש על הנפגעת ועל האחריות הקולקטיבית של הפוגעים, הקהילות והמדינה, וכן על השורשים של האלימות וההקשרים שבתוכם היא מתקיימת.

על רקע הדילמות שהוצגו כאן ומקורות השראה – הקמנו את הטריבונל. הטריבונל היא פלטפורמה קבועה וחממה לנפגעות לפתח ערוצי צדק אלטרנטיביים. אנחנו, הנפגעות, מעצבות לעצמנו את ההליכים כולם. אין בהליך של הטריבונל חקירה נגדית, לא נדרשות הצגת ראיות והוכחות לפגיעה. נשים שפנו לטריבונל מוזמנות, על פי בחירתן, לערב קהילות רלוונטיות בתהליך, לזמן פוגעים ישירים ועקיפים, כמו גם נציגי ממסד שייתכן שלא מנעו את הפגיעה או התערבו בצורה לקויה. 

הטריבונל מאפשר במה לדרוש ולקבל מענה לצרכים שנוצרו בעקבות הפגיעה כגון: הכרה, תוקף, קבלת אחריות, התנצלות, פיצויים חומריים/סמליים ועוד. אנחנו מזמינות מעורבות של הקהילות ומוסדות המדינה, כאחראיות ישירות ועקיפות לאלימות כלפי נשים. 

בטריבונל אנו מאתגרות את ההפרדה בין סוגי האלימות השונים בכך שמתייחסות לכל הביטויים של ניצול וטרור מגדרי ללא הפרדה, החלוקה השכיחה בין שיח משפטי לטיפולי בכך שאנחנו מחברות את עולמות המשפט, הטיפול, האמנות, האקטיביזם וכו' ואת הפרדיגמה הדומיננטית המתייחסת לכל פוגע ונפגע/ת באופן אינדיבידואלי ואנו מאמצות שיח פוליטי וטיפול קולקטיבי.

הטריבונל מעניק ליווי ותמיכה בעת הגשת תלונות ותביעות צדק בטריבונל ובכל ההליכים שלנו ומרחב השתתפותי לעצב לעצמנו הליכים להתמודדות עם החסמים והכשלים של מערכת המשפט.

ערוצי הצדק של הטריבונל:

רישום פגיעה במערך דיווח אלטרנטיבי: נשים הפונות לטריבונל מוזמנות לרשום/לדווח על אלימות או ניצול שחוו במערך לדיווח אלטרנטיבי של עבירות על רקע מגדר. האפשרות פתוחה לכל הנפגעות – גם אלו שלא פתחו אף פעם בהליכים משפטיים נגד הפוגע וגם לאלה שהגישו תלונה שלא הגיעה למשפט. בעצם הטריבונל מזמין 90% מהפגיעות אשר אינן רשומות בשום מחשב משטרתי, ועל כן לא כלולות בסטטיסטיקה שמעצבת בהמשך מדיניות ציבורית. אפשר לדווח למערך האלטרנטיבי בימי רישום קבועים, פנים אל פנים וכן בדואר האלקטרוני וברשתות החברתיות. הוא עוסק בתיעוד וניתוח שוטפים של הפגיעות הללו, להן אין תיעוד אחר.

הגשת תביעת צדק: הליך תביעת הצדק מתקיים בכמה מסלולים. כל נפגעת יכולה לבחור מהם, או לעצב מסלול חדש שמתאים לה. המסלולים הקיימים הם שימוע בסלון בבית של מישהי באופן אינטימי, בנוכחות מעגל תומך, אשר על פי בחירה של תובעת הצדק יכול לכלול א/נשים ונציגים/ות של מוסדות אשר תמכו או השתיקו ושימוע פומבי: מרחב אלטרנטיבי לנשים הפונות לטריבונל להציג את המקרה שלהן ולקבל הכרה ותוקף לפגיעה. השימוע יכול ללבוש צורות מגוונות בהתאמה לנושא או למקרה, לזמן עדים מומחים, לכלול את הפוגע או לא, להתקיים באופן פומבי או פרטי ולהיות מתועד בווידאו, בהקלטה או להתפרסם כתמלול אנונימי. בשימוע אפשר להשתמש בשחקניות להצגת העדויות, אם הנפגעת רוצה בכך. פנל עדות-מגיבות ושופטות אלטרנטיביות מאזינות, מגיבות ונותנות תוקף לתביעה.

'חזרה גנרלית': לנשים השוקלות להגיש הליך משפטי רשמי.

מסלול צדק על בסיס ביטוי אמנותי: תיאטרון, כתיבה וכו'… בנוסף, ניתנת לנפגעות האפשרות להגיש תלונה למדווחת המיוחדת לאלימות נגד נשים באו"ם.

ליווי בהגשת תלונות לאו"ם.

ערוצים אלו צמחו מתוך רצונות ומענה לצרכים של נשים שפנו אלינו. כל אחת יכולה לברוא דרך משלה, בעצמה ועם אחרות. בטריבונל מדברות בגוף ראשון, ללא תיווך, וכך מדגימות לממסד שיש אפשרות אחרת להניע שינויים מערכתיים שישנו את חיינו בעתיד. מזמינות אתכן לממש צדק בקהילה.

אל אתר האינטרנט של הטריבונל לחצו כאן

כתובת מייל ליצירת קשר tribunal.nashim@gmail.com

על המפגש שיזמתי עם הפוגע לאחר 25 שנה ועל בתי דין משלנו