עד אחרון החטופים

יוכבד ליפשיץ השתחררה משבי חמאס אחרי 17 ימים. כשיצאה מהמנהרות, לאחר בדיקה רפואית, התיישבה מול המצלמות וסיפרה על חטיפתה לציבור הישראלי. היא סיפרה כיצד הכו אותה, קשישה בת 85, בצלעות באמצעות מקלות. כיצד סחבו אותה לעזה באופנוע וכיצד הסתערו המחבלים על בתי הקיבוץ, ללא כל הבדל בין קשישים, ילדים, נשים וגברים.

בעיני, הייתה זו מסיבת העיתונאים הראשונה מאז ה – 7 באוקטובר, שהייתה בעלת ערך. מאז אותה שבת רצחנית, בה נגררו באלימות מאות אזרחים ישראלים אל מעבר לגבול ונחטפו, אחרי שצפו בבני משפחתם וחבריהם נרצחים לנגד עיניהם, עיקר ההצהרות ומסיבות העיתונאים עסקו בהטיות שונות של המילים "ניצחון" ו"ביחד". שום דבר ענייני, שום מידע קונקרטי. שום מילים שמפיגות את הערפל מעל מצבם של מאות החטופים שנלקחו בבת אחת אל מעבר קווי האויב.

ואז הגיעה יוכבד. אישה מרשימה, שראתה דבר או שניים בחייה ואיכשהו, בעשור הגבורות, נאלצה לחוות את האירוע הנורא ביותר שאפשר לדמיין. היא דיברה באופן ברור, ענייני. הישירה אלינו מבט וסיפרה, בפשטות, מה חוותה שם.

היא סיפרה על המנהרות, על האוויר הדל, על הלחות. היא סיפרה על המצב הרפואי בו הגיעו וסיפרה על החובש והרופא העזתיים שהגיעו לראות אותם. היא סיפרה על סינוואר, שהגיע באחד הימים לשוחח איתם ובתוך כך, גם סיפרה שאמנם התעללו בהם בדרך, אבל מהרגע בו הגיעו למנהרות, קיבלו החטופיםות ששהו איתה יחס טוב. "דאגו לכל הצרכים שלנו. שמרו שנאכל. אכלנו את אותו אוכל כמוהם. גבינה לבנה, גבינה מותכת ומלפפון".

הציבור הישראלי השתולל. "פיגוע הסברתי", קראו לזה. דובר בית החולים איכילוב פוטר מתפקידו בעקבות האירוע ודבריה של ליפשיץ נבלעו בתוך מבול של נאצות, קללות והכחשות ברשתות החברתיות.

תשעה חודשים לאחר מכן, אני יושבת לשיחה עם דניאל, הנכד שלה. שסבא שלו, בן הזוג של יוכבד, נמצא עדיין בעזה. כמו סבתא שלו, גם דניאל מצטיין בענייניות יתר. מה שנקרא בשפה הפוליטית "פרגמטיות". הוא מביט למציאות ישר בעיניים, לא מתרגש מאמירות קיצוניות ומנתח בקור רוח את עסקת החטופים הנוכחית, המונחת על השולחן. שיחה נורמלית בתוך סיטואציה מוטרפת לחלוטין. 

השיחה בינינו מתקיימת ימים ספורים לפני חיסול מוחמד דף, בעיצומם של מגעים לעסקת חטופים נוספת, "עסקת נתניהו", שנתפסת כסיכוי האחרון להשיב את החטופים הביתה. "הלחץ הצבאי מיצה את עצמו", מסביר דניאל. "ואת המנוף של הסיוע ההומניטרי איבדנו בשלב מוקדם, כי שחררנו אותו בשביל שנוכל להמשיך ולהילחם".

מה אתה יודע על העסקה הנוכחית?

"יש לחץ מאוד גדול על חמאס מצד המתווכות, כולל טורקיה, מצרים וקטאר. כולן לוחצות על חמאס לקבל את שלב א', שלב הומניטרי שכולל אנשים שחמאס היה צריך להגיד 'טעינו' ולשחרר מההתחלה, בלי שום תנאי. זה שלב שהוא מאוד חשוב לשני הצדדים, גם בגלל שהוא כולל הפסקת אש שכולנו זקוקים לה וגם כי הוא בונה אמון בין הצדדים כדי להגיע לשלב ב' – שחרור כל החטופים. בהמשך, אם מגיעים להסכם לגבי ניהול עתידי של עזה, העסקה תכלול גם את סיום המלחמה. כשהעסקה תיחתם, היא תכלול את שני השלבים הראשונים. כרגע זה בידיים של נתניהו".

של נתניהו ושל סינוואר

"ברור לכולנו שהעסקאות הן לא בין ישראל לחמאס, אלא בין ביבי לסינוואר. צריך לדעת מה כל אחד מהם צריך. בעסקה הזו, שני הצדדים בסופו של דבר מקבלים את מה שהם צריכים. כולם עייפים, שחוקים מהמצב. ראינו את הכלכלה שלנו צומחת רק בשל האופציה שתהיה עסקה. עסקת חטופים היא הדבר הכי חשוב לישראל, גם מבחינה צבאית. הצבא צריך להתארגן מחדש, ללמוד את מה שקרה, לנוח".

בשיחות שלנו עם חיילי מילואים, עולה החשש שרבים מהחטופים לא ישובו. שלא נדע מה עלה בגורלם של חלקם.

"אנחנו נמצאים בהזדמנות האחרונה לפני עשרות רון ארדים. זאת העסקה הזו. זו העסקה שמונעת ממדינת ישראל את הסיפור הטרגי הזה, שרון ארד הופך להיות אחד מיני רבים. את האסון של השבעה באוקטובר לא מנענו, אבל את האסון הזה אולי נצליח לבלום".

אנחנו חוזרים לימיה הראשונים של המלחמה, לעסקה הראשונה. "זה היה אינטרס של חמאס, להשתחרר מכמות חטופים כל כך גדולה", מסביר ליפשיץ. "מאז היו הרבה הזדמנויות שפוספסו".

 כמו העסקה הראשונה, שנעצרה.

"שני הצדדים הפרו את העסקה תוך כדי. היה ברור שרוצים לחזור להילחם. היום שהעסקה התפוצצה, אמור היה לכלול שש נשים וארבע גופות. יום אחרי זה, היינו עוברים לזקנים. ישראל לא השלימה את החלק הזה של העסקה. במובן הזה, ממשלת ישראל הקריבה את הזקנים, כי היא חששה מדעת הקהל".

דעת הקהל הישראלית?

"כן. דעת הקהל הישראלית שרצתה להיכנס בחמאס ולמוטט את חמאס ולהיכנס בהם בכל הכוח. רגש לגיטימי, אבל אני חושב שהמנהיגות שלנו הייתה צריכה לקבל החלטה מנהיגותית. להגיד 'אנחנו נטפל בחמאס, אבל קודם נחזיר הביתה את החטופים'. זו לא האחריות של 120 חטופים, לפתור סכסוך של 2000 שנים".

דעת הקהל הישראלית גם מושפעת מטראומת גלעד שליט, שהביאה אלינו את סינוואר.

"כשישראל ביצעה את העסקה ההיא, היא לא תפסה את סינוואר כאסיר מסוכן. הוא לא רצח אף ישראלי, אלא רצח פלסטינים, אנשי פת"ח. לעומתו, אסירים שכן פגעו בישראלים ושוחררו באותה עסקה, הוגלו לטורקיה או חזרו לגדה המערבית. כמעט אף אחד מהם לא חזר לעסוק בטרור. סינוואר הוא טעות בהערכה של ישראל ושל כוחות הביטחון. כשהטעות הובנה, ישראל הייתה צריכה לחסל אותו. אבל ישראל לא חיסלה את הנהגת חמאס בעזה לפני ה – 7 באוקטובר".

 ובכל מקרה שחרור אסירים זה לא מדע מדויק. אתה יכול לשחרר ילד צעיר שיהפוך למנהיג של ארגון טרור ואתה יכול לשחרר גבר בן ארבעים שלא יהיה מסוכן בכלל.

"בסופו של דבר, כמו שסבא שלי תמיד אומר, הכל מתחיל בחינוך. כשאתה כולא בתוך רצועת עזה שני מיליון איש ונותן את המפתחות לחמאס ומנסה לקנות אותם בכסף, אתה לא עוזר לעצמך. ילדים לא נולדים מחבלים. ילדים לא נולדים עם דעות. הם הולכים לבתי הספר ומקבלים שם את התכנים האיומים האלה נגד ישראל. עוברים שטיפות מוח".

מה עומד מאחורי פיצוץ עסקת החטופים?

"בשנות השמונים סבא שלי הלך לעזה ופגש ביחד עם לטיף דורי את רשד א-שאווה, ראש עיריית עזה. הוא הגיע לשם כדי לדבר על חינוך. הוא היה אומר 'עם חינוך טוב תהיה עזה ובלי חינוך טוב, הדבר הזה יוביל לאסון קולוסלי' – והנה הגענו אליו".

דניאל, שוער לשעבר במכבי תל אביב והנכד של המורה יוכבד והעיתונאי עודד, פעילי שלום ותיקים ומסורים, מצא עצמו מתראיין עוד מימי המלחמה הראשונים. בריאיון שזכור לי במיוחד, שאל אותו המגיש אם הוא חושב שסבא שלו "התפכח", עכשיו כשהוא בשבי חמאס. תשעה חודשים אחרי, צפיתי בריאיון עם ליפשיץ באינסטגרם. שם, נותן דניאל את התשובה הטובה ביותר ששמעתי לאותה שאלה ובכלל, לטירוף שאוחז בנו מאז ה – 7 באוקטובר: "השלום מוחזק כבן ערובה במנהרה בעזה".

 "בשנת 72', סבא שלי עמד מול הצבא ומול אריאל שרון ומנע מהם לחסום את הבארות של הבדואים ברפיח, כדי שיהיו מים לכבשים. בשנת 73' הוא חצה ראשון את תעלת סואץ ונלחם עבור דו קיום. כשאני אומר שהשלום חטוף בעזה אני פונה באופן ישיר לחמאס. אני שם את אות הקלון על מה שהוא עשה לעזתים ולעם הפלסטיני. אני מדבר על האחריות של סינוואר, שלכאורה פועל עבור פלסטינים אבל בפועל, לקח את סבא שלי, איש של שלום ושל צדק – וחטף אותו למנהרות. סבא שלי עשה הכל, בכל מקום, כדי לתרום לשלום ולביטחון".

שלום וביטחון. אנחנו כבר לא שומעים את המילים האלה ביחד.

"אלה דברים שבאים ביחד, שלום וביטחון. אבל מה שקרה ב-7.10 הרחיק אותנו במידה מסוימת ואין ספק שחמאס מונע את הדבר הזה בצורה ברורה. איפה אתם? למה לא שחררתם את סבא שלי? למה לא שחררתם את חיים פרי ואת כל החבר'ה המבוגרים? איך רצחתם את ויויאן סילבר בדם קר?"

אתה מאמין שהשלום יכול להתקרב שוב?

"בסופו של דבר, ממשברים גדולים יצאו הזדמנויות גדולות. כרגע אנחנו בתוך זה ואנחנו צריכים לדאוג להחזיר את כולם הביתה לפני שאנחנו דואגים לשלום. אבל כן, מתישהו נהיה חייבים למצוא פתרון ארוך טווח, כי זה מה שמביא ביטחון. מי עזרו לנו במתקפה מול איראן? השכנות שלנו. ירדן, סעודיה, אפילו קטאר".

אם סבא עודד לא היה נחטף, והיה יושב איתנו פה עכשיו, מה הוא היה עושה?

"סבא שלי עבד תמיד עם אסטרטגיה. הוא היה מסתכל על הפן המלחמתי, הכלכלי, החברתי. אני בטוח שהוא היה בא עם הרבה רעיונות. ואם הוא היה רואה שאין כיוון ואין קשב, הוא היה יוצא לרחובות ומפגין ועושה כל מה שצריך. כמו שלפני ה – 7.10 הוא יצא להפגין כי הוא האמין שמתרחש פה משהו מאוד חמור".

אותן הפגנות שמואשמות היום על ידי חברי ממשלה ב"פילוג העם" ובהחלשה שלנו, לפני הטבח.

"זו לא אחריות של העם להיות כל הזמן מלוכד. זו אחריות של הממשלה, שלא תהיה שנאה גדולה כל כך בין צדדים פוליטיים. אבל זה משהו שלמדתי בכדורגל הישראלי. במיוחד בתור שוער. אף פעם לא לקחת אחריות. קרה שער שהוא ישירות באחריותך? בוא נמצא תירוץ לא לקבל את זה. וזה עובד. זה עובד אם אומרים את זה מספיק פעמים".

"למה מטה החטופים צריך לבקש תרומות?", שואל ליפשיץ. "ממשלת ישראל מחויבת לדאוג למקום כזה באופן מלא, גם אם הוא לא מסכים עם המדיניות שלה. אי אפשר לצבוע אותו בצבע אחד ולגרום לפילוג. ממשלת ישראל הייתה צריכה לבוא ולשאול 'כמה כסף אתם צריכים פר חודש?' ולעשות הכל כדי שכשהחטופים יחזרו, הם יחזרו למשפחות מוחזקות, חזקות".

למה לדעתך זה לא קרה?

"הבושה. זה משהו שלא מדברים עליו מספיק. הבושה של ה-7.10, לעמוד בראש מדינה שזה מה שקרה בה. עצם הבושה הזו גרמה לדעתי לכך שהם לא דיברו באופן מידי עם המטה ועם המשפחות. תארי לך שבשבוע הראשון ממשלת ישראל הייתה אוספת את כל משפחות החטופים ואומרת להן 'חבר'ה, אנחנו איתכם'. אני חושב שזה שאנחנו תשעה חודשים אחרי ואין אף משפחה באשפוז פסיכיאטרי זה משהו שמראה על העוצמה של המשפחות".

ואולי גם של המטה?

"ההתנהלות של המטה היום הרבה יותר נכונה. הם כבר לא מתנערים מפעולות של משפחות. זה היה בהתחלה וזה היה מאוד גרוע ומאוד מפלג. היום אנחנו מנסים למצוא את הדרך לאחד, לקבל דעות. יש לי דעות ששונות מהמון אנשים במטה. מימין ומשמאל ומהמרכז. אבל בסוף המטרה של כולם, גם של הממשלה, זה להביא את החטופים הביתה".

"כל מי שנחטף, נרצח, הסתגר בבית שלו והחזיק את דלת הממ"ד, כל אלה הגנו על מדינת ישראל בגופם. הם דאגו שחמאס לא יתקדם לבאר שבע, לאשדוד, לתל אביב. הנובה, בארי, כפר עזה, שדרות, ניר עוז. זו אותה הגנה של שנת 1957, זו אותה הגנה בה הם חטפו טילים עבור כולנו, בלוני תבערה, שריפת שדות, הפגנות על הגדר, במשך שנים. הם אלה שהגנו על מדינת ישראל גם ב-7 באוקטובר כשהצבא לא הגיע".

לפני כמה חודשים כתבתי טור בו תהיתי על העניין הזה, שחמאס חטף בעיקר אנשי שמאל, אנשי קיבוצים, אנשי שלום.

"סבתא שלי אמרה את זה לסינוואר בפנים. 'איך אתה בכלל מעיז לחטוף את האנשים האלה, לפגוע באנשים האלה?'. אבל זה האיום הכי גדול על חמאס בסופו של דבר. ולכן אני מאוד מקווה שהציבור וגם הממשלה, כולנו נבין שחתימה על עסקה היא גם הדרך לאחד את העם. להראות שגם ממשלה עם רוחות קיצוניות דואגת להשיב את כולם ומזכירה שאנחנו עם אחד, עם מדינה אחת. ואני חושב שאם הממשלה בהתחלה הייתה פונה לכל המשפחות, אז חמאס לא היה נהנה לראות הפגנות פה והפגנות שם. מה מצפים מאנשים? שישבו בבית ויסמכו על הממשלה אחרי ה – 7.10? כי מה?"

כי ביחד ננצח.

"למוטט את חמאס זה גם ליצור אחדות בעם. ממשלה לא יכולה, כאג'נדה, לפלג את העם. בשביל ליצור אחדות בעם אנחנו צריכים הסכם שישיב את החטופים. זה חלק אינטגרלי ושלב סופר חשוב במיטוט החמאס. הגענו להישגים צבאיים, הבנו. עכשיו ההסכם, שהוא עוד צעד במיטוט חמאס".

המלחמה הכי ארוכה.

"אנחנו במלחמה הכי ארוכה מאז 1948. ואנחנו, משפחות החטופים, רק רוצים לראות את האהובים שלנו בבית ולקבל תמיכה. הלוואי שמטה משפחות החטופים לא היה מקום של מאבק, אלא מקום בו אנחנו יכולים לבוא, להתארח, להיות מטופלים ולדעת שיש עם שלם מאחורינו וממשלה שדואגת להחזיר את החטופים. זה לא המצב. אבל אף פעם לא מאוחר להתחיל משהו חדש, גם אם הכל שבור. גם אם זה נראה בלתי אפשרי".

אתה חושב שזה אפשרי עם הממשלה הנוכחית?

"אני רואה יותר ויותר קולות שמדברים אחרת. אני מאמין שצריך להוציא את הצד הקיצוני של הממשלה החוצה ואני חושב שנתניהו צריך לשלב ידיים עם מי שמציע לו לשלב ידיים. לפיד כבר אמר שהוא נותן לו רשת ביטחון לבצע את העסקה, למקרה שבן גביר וסמוטריץ יחליטו לצאת. אני חושב שנתניהו צריך לקחת את זה. זה יראה שהוא מסתכל על טובת העם. הוא צריך לקחת את זה ולהוציא את הקולות הקיצוניים, כי ההתבטאויות של בן גביר, למשל, אין לי ספק שמרעים את התנאים של החטופים".

לפני כמה ימים פרסמו ידיעה, שחמאס טוען שכמה חטופים ניסו להתאבד. לטענתם, זה קרה בגלל הרעת תנאים שהתרחשה, בדיוק כמו שאמרת, בגלל התבטאויות של בן גביר.

"בלי להתייחס לאג'נדות ולעמדות פוליטיות, אם חטוף אחד יחזור לפה ויגיד שהתנאים שלו הורעו בגלל התבטאויות של שר בממשלה, בזמן שהם יכלו להיות טובים יותר, זה דבר בלתי נסלח".

ב – 24 ביולי נתניהו עתיד לנאום בקונגרס האמריקאי, בשנת בחירות. הנאום של נתניהו יתקיים בעת מדכאת במיוחד. כמעט עשרה חודשים למלחמה, כשמחצית מהחטופים עדיין מוחזקים בשבי ואיש במדינת ישראל לא יודעת לאן צופה פני עתיד. "אני חושב שאין לנתניהו מה לנסוע לארה"ב אם הוא לא מביא עסקה. יש לך עסקה טובה על השולחן, תחתום אותה ותיסע לשם כמו גיבור ישראל", אומר ליפשיץ. "יש לך הזדמנות מטורפת עכשיו, לנאום בקונגרס בעת מלחמה, תוך עליהום עולמי כל כך גדול. אל תיתן לחמאס לטרפד לך את זה. קח את העסקה, גם אם אתה צריך להתפשר על כמה תנאים".

ב – 7 באוקטובר, דניאל היה בצרפת. אימו וביתו יצאו מהקיבוץ לילה לפני, לתל אביב. סבו וסבתו נשארו שם ונחטפו. עודד נפצע ונגרר על ידי המחבלים החוצה, לגינת הקקטוסים שלו. הוא דימם ואיבד את ההכרה. יוכבד חשבה שהוא מת. רק אחרי העסקה הראשונה, בעקבות מידע שהביאו שתי חטופות שחזרו, היא גילתה שהוא מוחזק בעזה, חי.

"היא כבר השלימה עם המוות ואז פתאום סבא חזר לחיים ועכשיו, כבר חודשים, אין לנו שום חדשות עליו. ישבתי עם אביבה סיגל שסיפרה שהרגע הכי טוב שלה ושל קית' היה כשהם עלו מהמנהרה החוצה, ונשמו סוף סוף אוויר. כלומר, גם כשמדברים על הסבל של העזתים, הפחד מוות, החוסר במזון ובמים – לחטופים שלנו יש את כל זה ויש גם מחסור באוויר.

היא חזרה לניר עוז?

"סבתא שלי אמרה שהיא לא תגיע לניר עוז עד שסבא שלי יחזור. אבל היא חזרה ללוויה של דולב יהוד. תחשבי על הקשרים האישיים. אני מכיר 90 מתוך 240 החטופים באופן אישי. 77 מתוכם הם מניר עוז. מתוך ה – 120 שעדיין שם, 35 הם מניר עוז. ארבל יהוד היא כמו אחותי. אחיה, דולב, הוא אחי. היינו בלינה משותפת ביחד. מבית התינוקות אנחנו ביחד. סבתא שלי הגיעה כי הוא כמו נכד שלה. זו המשפחה שלנו".

 אתה חושב שתצליחו אי פעם לחזור לשם?

"יש מי שרוצה לחזור ויש מי שלא. האנשים האלה, בשבעה באוקטובר הגנו על מדינת ישראל. והממשלה צריכה לבוא, להכיר להם תודה ולשאול מה הם צריכים. לא מנהלת תקומה שמשחקת משחקים בין מה ניר עוז צריכה לבין מה אפשרי. אלא מנהלת שתגיד "אין בעיה". לא משנה איזה תקציב צריך, לתת לאנשים האלה, שספגו מכה היסטורית, את מה שהם צריכים כדי להשתקם".

ומה עושים בינתיים?

"סבתא שלי מגיעה כל שבת לכיכר. לכל מקום שהיא חושבת שיתמוך ויחזק. לקח לה שישה חודשים להתאושש, לייצב את המשקל בחזרה וזה אחרי 17 ימים בשבי. אז אנחנו יכולים להבין את השיקום של החטופים שנמצאים שם כבר תשעה חודשים. ברמה המנטלית, סבתא שלי מחכה עד לאחרון החטופים. עד שהאחרון יחזור. ואז היא תתאושש. ואז היא תהיה בסדר. גם אם זה תמיד יהיה שם, כי אין דבר נורא כמו שבי ואני לא מאחל לאף משפחה להיות במקום הזה, כי המחשבה על מעגל שלעולם לא ייסגר היא מחרידה".

צילום תמונה ראשית: עמירם אורן