מסה קצרה על הסרט "מרשעת"

עורכת: שרון אורשלימי

מאת: מיכל שכטמן

״המכשפה מתה לבד״, כך נפתח הסרט "מרשעת" (Wicked), שעלה לאקרנים בישראל ובעולם וזכה לצפיות חסרות תקדים מאז שהוא מופץ. השיר הזה ליווה אותי בכתיבת הטור הזה, כתיבה שהתקשתי מאוד לעשות אז חיפשתי דרך יצירתית להתחבר לעצמי. בשיר, המוזיקה מתגברת ומתגברת בדרמטיות, כולם רוקדים, שרים, שמחים, ואני עומדת לבדי בדירת הסטודיו שלי, במטבח עם כיור מפוצץ, והידיעה המלחיצה שאני חייבת כבר לכתוב את הטור הזה, גרמה לי לפרוץ בבכי. התפרקתי. הנחתי יד על הלב, נזרקתי על המיטה ועפתי לתוך הכאב הפרטי והפחד הכי עמוק שלי. המשפט הזה ״המכשפה מתה לבד״ היה לי כל כך מוכר. הבנתי שזו הנקודה שממנה אני הולכת להתחיל את הטור הזה. הפצע של אלפבה (המרשעת), שהוא גם הפצע שלי.

לפני כמה חודשים אזרתי אומץ ועשיתי משהו שלא עשיתי הרבה זמן – התחלתי עם גבר. הסתכלתי על התמונה שלו באינסטגרם והוא נראה לי חמוד. ראיתי שיש בו עומק מעבר לכל החיצוני. נפגשנו פעם באיזו סדנה והרגשתי שיש שם קליק מסוים, אז החלטתי ללכת על זה. כתבתי לו משהו כמו: ״היי, אני זוכרת שנפגשנו בכנס, והיה ביננו איזה וייב, בא לך אולי שנבדוק אותו?״. חיכיתי כמה שעות לתגובה בצפייה. בכנות? התרגשתי. אחרי כמה חודשים שלא יצאתי לשום דייט, ממש ציפיתי לתשובה חיובית. אחרי שעות שבחנתי את הוואצאפ שלי כל רבע שעה, הוא הגיב לי שפחות מתאים לו, ושאני ממש חמודה שהצעתי. אווץ׳. נדחתי עכשיו. זה כאב.

צילום מסך של התכתבות בוואצאפ
התכתבות בוואצאפ של מיכל

פחד מדחייה

זהירות: מעתה ספויילר עד סוף הטור!

בתחילת הסרט, כשאלפבה נולדה בצבע ירוק, רואות את חוויית הדחייה. דולציבר הדובה, שהיא המטפלת שלה (בארץ עוץ חיו חיות ובני אדם זה לצד זה), לוקחת אותה מהוריה כי הם החליטו שלא לגדלה בגלל השונות שלה. באותם רגעים, כל הילדים והילדות מסביב צוחקים מהמראה ומרכלים על התינוקת הירוקה והמוזרה. מעבר למראה הייחודי שלה, כבר מגיל קטן היו לאלפבה כוחות כישוף ולסביבתה  היה קשה להכיל את זה.

לאחר שנים, אלפבה מגיעה עם אחותה לאוניברסיטת שיז, שם היא פוגשת לראשונה את גלינדה הנסיכה השחצנית והמפונקת. היא, וכך גם כל הסטודנטים של שיז, לא מצליחים להכיל את המראה הירוק של ״האישה המוזרה״ שהופיעה באמצע הקמפוס. אלפבה כבר אינה ילדה, והיא התרגלה במשך השנים שמסתכלים עליה מוזר, אז היא מסבירה לכולם בצורה חיננית וצינית למה היא ירוקה כדי שירדו ממנה כבר. גלינדה פונה אליה ואומרת לה ב'רגישות': ״מצטערת שהיית צריכה לחיות עם ׳הבעיה׳ הזו…״ שזה ממש כמו הביטוי המביך שאנשים אומרים כשקשה להם להכיל את המורכבות והשיפוט שיש להם.

הרגשתי חמלה כלפי אלפבה. והזדהות. שנים אני מסתובבת עם פחד מדחייה. מעין תחושה של חוסר שייכות לעולם. בתור ילדה, חוויתי גם מספר חרמות שהעצימו את תחושת הילדה הדחויה. כנראה שהמטפל שלי יגיד שזה מסביר כמה דברים, אבל תכלס, אני חושבת שזה נושא הרבה יותר קולקטיבי מאשר פרטי.

מיכל שכטמן בגיל 15
מיכל שכטמן בגיל 15

כוחות על

בסצנת ההמשך מתחילה הדרמה: אלפבה מאבדת שליטה ויוצרת כאוס כשהיא מנסה להגן על אחותה נסרוז, היושבת בכסא גלגלים. כוחות הכישוף משתלטים עליה. היא מנפצת את רחבת בית הספר וכולם נותרים המומים בדממה. גברת מורביל, המורה לכישוף, שבהמשך מתגלה כאחת הדמויות המשפיעות מבחינה פוליטית בארץ עוץ, לוקחת על כך אחריות, פונה לאלפבה בצד, ומציעה לה להעביר לה קורס כישוף פרטי. אלפבה מוחמאת מכך ומסכימה.

בשיעור הראשון שלהן יחד, גברת מורביל מבקשת מאלפבה לגרום למטבע לעוף באוויר. אלפבה לא מצליחה, ושוב מנפצת את החדר. גברת מורביל מתרשמת מהכוחות שלה, ומסבירה לה שברגע שהיא תצליח לשלוט על הרגשות שלה היא תוכל להטיב עם עצמה ולהשפיע בצורה טובה גם על הסביבה. בזמן הזה גברת מורביל כבר מתכננת בראשה איך היא הולכת להשתמש בכוחות של אלפבה למטרותיה הפוליטיות והכוחניות שלה. למרות שהמשפט נאמר בכוונה זדונית, בזכות משפטה החכם, אלפבה מבינה שדווקא התכונה שהיא הכי התביישה בה בעצמה, הוא גם הכשרון שלה. והיא יכולה לעשות טוב לעולם.

זה הזכיר לי רגעים עם עצמי, בתקופה בה כל כך שפטתי את החלקים בי ״שנראים פחות טוב״ או עוברים לאנשים פחות חלק בגרון. החלקים בהם הרגשתי 'יותר מדי' לאורך חיי: יותר מדי מתולתלת, יותר מדי שמחה, יותר מדי בולטת, יותר מדי רגישה. כל חיי ניסיתי להסתיר את אותם חלקים, כי פחדתי מדחייה, ורציתי להיות  ״נורמלית״. זה גרם לי לשמור בבטן את כל הרגשות ולהשתיק את קולי האמיתי, עד שברגעים מסוימים זה היה מתפרץ ממני, בקיצור: על ההורים שלי, על בן הזוג שלי, ועל כל מי שנקרה בסביבתי.

קשה לחיות ככה. שנאתי את הקיצוניות הזאת. ועם זאת, הרגשתי שיש בתוכי עוצמה גדולה. האמנתי שיום אחד מישהו ״יגלה אותי״. האמנתי שקיים גבר מיוחד, כמוני, שחייב להיות מספיק מוזר, ורק הוא כנראה יצליח להכיל את כל השונות ואת כל רגשותיי הסוערים. שמתי על עצמי שכבות של הגנה וחייתי בפנטזיה הזאת.

בהמשך, גברת מורביל מבטיחה לאלפבה שברגע שהיא תלמד לשלוט ברגשותיה, היא תפגוש את הקוסם מארץ עוץ, וסוף סוף תוכל להוביל שינוי. אלפבה, וכך גם אני, נכנסה לסוג של פנטזיה כזו, שאולי סוף סוף מישהו שבאמת מבין את העולם ממנו היא באה, יוכל להכיל את כל העוצמות שלה ובזכותו היא תוכל להיות מי שהיא בעולם. התפתחה בה תקווה שהוא יראה אותה בגובה העיניים, כמו שהיא כבר למדה לקבל את צבע עורה וכשרונה הייחודי.

אריאל עדיין קטנה

מחיר השתיקה

סצנה נוספת שטלטלה אותי הייתה באמצע שיעור היסטוריה, בה המרצה הוא עז מדבר. הוא אחרון המרצים בארץ עוץ שנותר חיה מדברת ולא בן אדם. הוא מספר לסטודנטים ולסטודנטיות שבמהלך שנים רבות החיות היו חלק אינטגרלי מהחברה, וכהנו כמרצים, אמנים, פילוסופים ופוליטיקאים. הוא משתף אותם שזה יהיה השיעור האחרון שלו בתור מרצה, מסיים את ההרצאה ומכבה את המצגת. מאחורי הלוח מופיע משפט מרוסס בצבע אדום: ״חיות צריך להיראות ולא להישמע״. דממה שררה בכיתה. חיילים מתפרצים לחדר ובצורה אלימה מוצאים את המרצה מהכיתה. חייל אחר נכנס לכיתה ומציג את העתיד של ארץ עוץ: ״מעכשיו זונחים את ההיסטוריה ומביטים על רק על העתיד״, ומציג כלוב שבתוכו גור אריות קטן. אלפבה, בתור רודפת צדק, מאבדת את קור רוחה, וכך גם אני. היא מבינה שבקרוב ייקחו את קולן של החיות לגמרי ומנסה להבין מה היא יכולה לעשות כדי שזה לא יקרה.

הסצנה הזו כל כך עמוקה, ומבטאת בעיניי, דורות אחורה, את סיפורם של היהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה. אבל היא גם תזכורת כואבת למה שקורה כאן מאז השבעה באוקטובר. בזמן שאנחנו מתבוססות בכאב ובאבל שלנו, שכחנו לראות את הכאב של האחר.ת, שחווה קשיים לא פחותים משלנו. כמו של״מרשעת״ יש נרטיב חיים מורכב, וסיבה טובה לכך שהיא הפכה ל״מרשעת״ (הסרט בעצם מספר את השתלשלות העניינים) גם ל״אויבים״ הכי גדולים שלנו יש סיפור היסטורי שהוביל אותם לעשות דברים מרושעים כל כך. זה מזכיר לי גם את ההשתקה הנשית שהייתה נוכחת לאורך דורות, את שלילת זכות הבחירה לנשים שקיימת עדיין במדינות מסוימות, ואת הקלות הבלתי נסבלת שאנשי שלטון וכח יכולים להשתיק אוכלוסיות שלמות, ככה סתם, ביום אחד.

לפעמים אני חושבת, ביני לבין עצמי, שיכול מאוד להיות שחווית האישה הדחויה שהרגשתי מול בחור כזה או אחר  לאורך חיי, הגיעה מאי שם. מסבתא של סבתא רבא שלי. מדורות של נשים לפניי, שאסור היה להן להגיד מילה או חלילה לערער את המערכת המשפחתית ואת מאזן הכוחות המגדרי והפוליטי.

תמונת סבתה של מיכל
סבתה של מיכל ז"ל

להיות שווה מספיק

בהמשך ניתן לראות את ההשפעה של ההשתקה הנשית על התפתחות הנשיות: זה מתחיל כשהנסיך פיירו מגיע לאוניברסיטה, ארכיטיפ הגבר החתיך, החופשי והלא מחוייב. גלינדה, הנסיכה המושלמת, נדלקת עליו, ומתחילה לפתות אותו באמצעות משחקים, ושימוש ציני במיניות שלה. נראה שפיירו ״אוכל את זה״. כאב לי לראות את זה, כי נזכרתי שגם אני השתמשתי במניפולציות לאורך חיי כדי לפתות גברים. עם השנים הבנתי, שזה נבע ממערכת הישרדותית, מאותה השתקה בין דורית של הקול הנשי. שורה תחתונה, לא הייתי מחוברת לקול האותנטי שלי כי בתפיסה שלי דאז זה מסוכן, ולכן הייתי ״חיייבת״ להשתמש במנגנון ההגנה הזה. מיותר לציין שעל אלפבה כל הזיוף הזה לא עבד. היא מיד שמה לב שפיירו מציג לראווה תמונת שווא של עצמו, ולא את מי שהוא באמת. היא ראתה מעבר להצגה. ולכן הוא כל כך נמשך אליה בהמשך.

כאמור, אלפבה מתעצבנת מהמהלך המדיני של ארץ עוץ, והרגשות הסוערים שבה שוב מייצרים כאוס – כך שהיא מרדימה את כל מי שבכיתה. היחידים שהיא משאירה ערים הם עצמה ופיירו הנסיך. פיירו מוציא את האריה הקטן מהכלוב ושניהם בורחים יחד. פיירו שואל אותה ״למה את כולם הרדמת חוץ ממני״? והיא עונה לו ״אתה מדמם״, כי היא מצליחה לראות מעבר אליו: את הכאב של הילד הפנימי שלו, ולכן מסכימה שיעזור לה לעשות שינוי ולגרום לכך שלא ישתיקו את קולן של החיות בארץ עוץ. נוצר ביניהם רגע קסום של מבט בעיניים, היא נוגעת בשריטה שלו ביד, ואז הוא נעלם, נוטש אותה. והיא נשארת שוב לבד, מאוכזבת. כאן מתחיל השיר בו אלפבה כואבת על כך שהיא אף פעם לא תהיה הבחורה הנכונה בשביל הבחור הנכון. היא מפנטזת על מערכת יחסים עם פיירו, אבל מיד מבטלת את הרעיון, כי היא יודעת, שהיא לא תהיה זו שהוא יבחר.

כמה כואב לי בלב. כמה פעמים בחיי, הרגשתי את זה. שאין לי סיכוי בחיים להיות עם הגבר החתיך של השכבה. כי אני לא נראית כמו האישה מהעיתון, המפורסמת מהקליפ, ״הכוסית של השכבה״. השיר הזה כאב לי בעצמות וגרם לי לתהות שוב על קנקנו של אידאל היופי שגדלתי לפיו ועל המילה ״כוסית״. למה עדיין בא לי להיות ״כוסית״ ובו זמנית המילה הזו מייצרת בתוכי סלידה? וזה בכלל אפשרי להכיל את הגם וגם הזה? האם אידאל היופי הקולקטיבי הזה הוא בעצם זה שיצר בתוכי את האמונה שאני לא שווה מספיק? האם הוא גם זה שהשתיק את קולי וגרם לי ולהתבייש בעוצמות שלי? והאם בכלל בתור אישה פמיניסטית מותר לי גם לרצות להיות יפה, רזה ופופולרית וגם חכמה רגישה וייחודית?

מיכל שכטמן יושבת על רקע ציור גרפיטי
מיכל שכטמן כיום

איך נוצרות מלחמות

לקראת סיום הסרט, אלפבה מקבלת מכתב הזמנה מהקוסם מארץ עוץ. היא מתרגשת מאוד, כי היא מבינה שיש מצב שהיא תוכל להשפיע ולעזור לחיות. היא מגיעה לביתו של הקוסם, ועושה הכל כדי להוכיח את עצמה. בהדרגה היא מגלה את הבלוף: לקוסם אין בכלל כוחות, והוא וגברת מוריבל הזמינו אותה כדי לנצל את כוחות הכישוף שלה, כדי לעשות בדיוק את ההיפך ממה שהבטיחו: לצמצם את כוחם של החיות כמה שיותר ולעשות מהפך פוליטי. כדי לעשות זאת הובטחו לה הבטחות ושקרים. כשאלפבה קולטת את זה, היא מתעוררת מהאשליה ומתחילה להתנגד. גברת מוריבל קולטת שאלפבה מתחילה למרוד בה ובקוסם, ומכריזה בכל ארץ עוץ שאלפבה היא מכשפה מרשעת, שהיא האויב, ואסור להאמין לשום מילה שלה, ואם הם רוצים לשמור על המשפחות שלהם, כדאי שיתקפו אותה. ואז מתחיל מאבק בין אלפבה לבין הקופים, חיילי הממלכה.

וכך גבירותיי ורבותיי, נוצרות מלחמות. כך גבירותיי רבותיי, באמצעות כח ושליטה, מייצרים הפרדות, עיוותים בין טוב ורע ובין חלש וחזק.

בזכות האשליה שהתנפצה, אלפבה מנכסת לעצמה את עצמה מחדש. היא אותנטית ומסרבת להיכנע לתכתיבים החברתיים. אולי זה הסוד בחיים האלו. אולי החלום על שלום בין העמים, או לצורך העניין על מערכת יחסים עם גבר יפה וגם חכם במקרה שלי, זה חלום ראוי. שמגיע לי ולנו לחלום אותו. אולי צריך לעבור שם דרך משבר, או להתמסר לאי וודאות מסוימת, כי בכנות, גם אם ננסה ממש חזק, אי אפשר לשלוט פה על משהו באמת. גלינדה מניחה על אלפבה גלימה שחורה, כמתנה אחרונה לפני שהיא יוצאת לדרך משלה. גלינדה מחליטה שלא להצטרף אליה והן מבינות שהן הולכות להיפרד. המטאטא מוכן לריחוף. היא עולה על המטאטא ונופלת איתו מטה אל התהום. קסם הריחוף לא עובד.

בזמן הנפילה היא שומעת את כל הקולות, ההבטחות והפנטזיות שהיו בראשה או ששמעה מאחרים עד היום. ואז לפתע מופיעה מולה הילדה הקטנה שהייתה. היא נותנת לה ליד ואומרת לה: ״לכל אחת מגיעה הזדמנות לעוף״, והיא והמטאטא מתחילים לעוף גבוה. ברגע שהיא קיבלה את העבר שלה באמת, התרחש הקסם ושם מתחיל המסע שלה – להתנגד לכח המשיכה ולהיות מי שהיא בלי תלות במישהו אחר. זו בעצם המערכה הראשונה של המחזמר שלמען האמת, לא ראיתי. מחדל של ממש. חלקו השני יעלה לאקרנים ב – 2025. ואז חשבתי לעצמי, היי, אולי זאת רק המערכה הראשונה של הסיפור שלי. ואולי זו רק המערכת הראשונה של הסיפור הקולקטיבי שלנו. מה שבטוח, אני לגמרי מוכנה לראות את המשך הסרט.

ליצירת קשר עם מיכל שכטמן באינסטגרם או בפייסבוק.

תגובות

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

האם אפשר לדמיין רגעים של שלום אמיתי בלב תקופה של מלחמה? בטקסט מרגש ומלא השראה, גלי אלון משתפת בחוויותיה מפסטיבל "וודסטוק לשלום" – אירוע ייחודי שהפך חלום היפי למציאות ישראלית. דרך רגעים של מוזיקה, קהילתיות ותקווה, היא מגלה איך נראה שלום שאפשר לגעת בו. בואו לגלות איך שישה ימים במדבר הצליחו להצית ניצוץ של תקווה לעתיד אחר.
"קו ארוך מחוק: מחשבות על תקווה בימי מלחמה", הוא אסופת מסות שנכתבו מתוך מציאות של ייאוש, מלחמה ופחד, המבקשות לחקור ולהתמקד בתקווה כמעשה דינמי ומורכב. הספר מציע התבוננות מגוונת ועמוקה על התקווה, על כוחה ועל סתירותיה, ומזמין לדיון את האפשרות למצוא משמעות דרך ראיית האחר, יצירה ודיאלוג עם הזמן.

שלחו לי פעם בשבוע את הכתבות החדשות למייל

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.