שגרה של אלימות

ֹמזה חודשים שתושבי ותושבות שכונת צהלון חיים וחיות בשדה קרב. בכל לילה נשמעות יריות ופיצוצים, כדורים תועים נורים ופוגעים בקירות הבתים, נערים מסתובבים עם נשקים ברחובות. ניידות שמגיעות למקום לא מצליחות לתפוס את היורים. "הבת שלי כבר יודעת להבדיל בין ירי רימון לירי זיקוק", מספרת לנו מ', המתגוררת בשכונה. "לשלוח את הילדים לסיבוב עם הכלב מוריד את הלב למכנסיים", מוסיפה ש', שכנתה. "אנחנו חווים באמצע הלילה צרורות של ירי בין רחובות השכונה", מוסיפה ב', המתגוררת גם היא בשכונה.

שכונת צהלון ממוקמת בדרומה של יפו והיא שכונה מעורבת של יהודים וערבים. היא נבנתה בשנות החמישים, על שטחי פרדסים בבעלות ערבית שנעקרו. השכונה נדירה בנוף התל-אביבי. היא מורכבת ברובה מבתים קטנים, דו קומתיים ובעלי חצרות צמודות. בשנים האחרונות, נהנית השכונה מתחדשות עירונית מסיבית ותנופת בנייה שמביאות איתן קהלים חדשים לשכונה.

"אני גרה ביפו כבר שלושים שנה ומכירה את העיר מכל כיוון", אומרת ש'. "ראיתי ימים קשים ביפו, אבל כאלה לא היו אף פעם. בכל לילה אנחנו מתעוררים מקולות ירי ורימוני רסס". ב' גרה בשכונה קרוב לשנתיים, "הגעתי לכאן אחרי ארבע שנים בצפון יפו", היא מספרת. "אחרי הקורונה, עברתי לשכונת 'מכבי' הסמוכה לכאן. למרות שהמרחק בין השכונות הוא אפסי, החוויה שונה לגמרי".

התושבים והתושבות מספרים על טיפול חסר מצד המשטרה, אם בכלל. "כשאנחנו מתקשרים להתלונן, שואלים אותנו איפה הירי", מסבירה ש'. "אנחנו אומרים כיוון כללי כי אין לנו באמת מושג. שולחים ניידת ואומרים לנו שלא תפסו אותם. וחוזר חלילה. לילה אחרי לילה של יריות".

"יש לנו שכנים שיוצאים עם הכלב ומוצאים את הקליע או את הזכוכית המנופצת", משתפת ד'. "זה קורה כל יומיים שלושה, מישהו יורה, גם עוברי אורח נפגעים. אני רוצה שהמשטרה תהיה נוכחת פה ברחוב, שיהיו ניידות סיור, שתהיה הרתעה".

"כולנו מיואשים ומיואשות מהמשטרה", מוסיפה ב'. "בכל אירוע ירי אנחנו מתקשרים אליהם במבול של פניות ושום דבר לא משתנה. זה בכלל לא מזיז להם שבתל אביב מתנרמלת תרבות כזו. הם מגיעים באיחור, יש זמנים שלא מתייחסים בכלל ולא מגיעים. הייתי רוצה שתהיה בשכונה שלנו ניידת שקטה שתוכל להגיב במהירות לאירועים כאלה. אני בטוחה שרק הנוכחות שלהם, עם אורות כחולים, תעשה את העבודה".

"פעולות יזומות יוצרות שקט", מסכימה ש'. "במקום פקחים לרוכבי אופניים, תעצרו בבוקר את כל מי שחותך, שעובר באדום, שנוסע נגד כיוון התנועה. אני רוצה שיהיו ניידות שמסיירות, שיבדקו חשודים. ראיתי נערים מסתובבים כאן עם נשק והמשטרה טענה בפניי שמדובר ברובי צעצוע. אני ראיתי את זה בעיניים שלי, זה לא היה צעצוע".

אחרי חודשים ארוכים של שגרת מלחמה-אזרחית, החליטו קבוצה של תושבים בצהלון לנסות להילחם בתופעה. הם יזמו עצומה, אותה הגישו לראש עיריית תל אביב, רון חולדאי ולמפקד מחוז ת"א במשטרת ישראל, ניצב פרץ עמר.

בעקבות העצומה, המשטרה הזמינה את התושבים לכנס, בה העלו את טענותיהם. "המשטרה ניסתה לעשות איזה ועדה לתושבים, כדי שיראו כמה הם עושים למעננו", אומרת ש'. "נאמר לנו שם 'תגידו תודה'. המון היתממות. אנשים התעצבנו והתחילו לצעוק, להגיד את מה שעל ליבם. הייתה אווירה לא טובה".

"הם סיפרו לנו בכנס שיש מספיק מצלמות בשכונה", מוסיפה ב'. "אז למה לא תופסים את העבריינים שיורים ברחובות? זה בלתי נסבל! כולנו, יהודים וערבים, תושבי השכונה, לא יכולים לחיות ככה". "אני רוצה ללכת הביתה בערב ושיחלפו על פני ניידות שיטפלו במי שעושה ברדק. זה החלום שלי, להרגיש ביטחון", מסכמת ד' את השיחה.

צילום תמונה ראשית: עדן קלייבן פקטר