לא פוליטי בכלל

אני לא יודעת אם יצא לכן לראות את האירוויזיון בשנים האחרונות, אבל בגדול זה די טרלול. שנה שעברה שוודיה שלחה שלושה גברים משופמים ששרו שיר שלם על סאונה (שמאחוריהם הרקדנים עטופים במגבות בלבד), וסן מרינו או מדינה בדיונית אחרת שלחה איזה פלופ עם חליל צד ואיש קטן מאוד בתחפושת של שור שרוקד לצליליו. על כן אולי תופתעו לשמוע שהאירוויזיון, יותר משהוא המונדיאל של ההומואיות, הוא מיקרוקוסמוס מטורף של פוליטיקה עולמית. והגיע הזמן להוכיח את זה. אז שימו אייליינר ואת חליפת הלטקס שלכן- כי זה הרבה יותר מרק שירים.

כאמור לפני ימים ספורים נועם חיימשלנו זכה במקום השני בתחרות, הישג מרשים מאוד אך מבלבל לכל הדעות, במיוחד בהתחשב ב"משבר הכי גדול בהיסטוריה של האירוויזיון", כפי שכונה על ידי כמה גורמים דרמטיים בתקשורת, והוא פרישתן של איסלנד, אירלנד, סלובניה, הולנד וספרד בעקבות השתתפותה של ישראל, שהרי בכלל לא נמצאת באירופה. בנוסף מספר זוכי אירוויזון החזירו את הגביעים שלהם כאות מחאה.
אז מה לעזאזל קורה?

הבה לנו קצת הקשר היסטורי.
האירוויזיון התחיל בשנת 1959, כניסיון לאחות את השסעים הפוליטיים שנוצרו באירופה בעקבות מלחמת העולם השנייה, בעזרת "פיתוח חזון מוזיקלי משותף", כדבר הכתב הבריטי ג'ורג' קמפיי (יס קווין) שתבע את השם. אכן עובדה ידועה היא שאין דרך טובה יותר לרפא טראומות מלחמה מזוויעות מזיופים בשמלות פאייטים ומכונות עשן (נו שייד חלילה, אני מסכימה במאה אחוז). בכל מקרה המטרה הייתה לעקוף את הפוליטיקה דרך המוזיקה, וכל ביטוי או אפילו רמיזה פוליטית נאסר בגבולות התחרות. אבל אפשר להוציא את השירים מהפוליטי, אבל אי אפשר להוציא את הפוליטיקה מהתחרות.

נתחיל מזה שהקשר בין טיב השיר לבין מקומו על הפודיום הוא מקרי בהחלט (ואני חלילה לא לוקחת מההישג של אף אחד מהזמרים הנהדרים ששלחנו בשנים האחרונות. נועם אתה חיים שלי בלב והיית מדהים). האמת היא שיש כוחות חזקים בהרבה מסולמות מוזיקליים שפועלים מאחורי הקלעים.

הליך ההצבעה של חבר השופטים (שמורכב מנציגים של כל מדינה שמשתתפת) ידוע לשמצה כבר שנים כפוליטי ומושחת, אבל הוא נהדר אם ברצונכן להבין קצת יחסים בינלאומיים דרך עדשה לא אורתודוקסית.

לדוגמא, מדינות סלאביות שבעבר היו חלק מברית המועצות (ובראשן רוסיה, כשעוד הייתה באירוויזיון), נוהגות להעניק ניקוד גבוה אחת לשנייה. גם יוון וקפריסין נוהגות להעניק אחת לשנייה את הניקוד הגבוה ביותר. בשנות ה – 70 היה ניסיון לספח את קפריסין ליוון, שבעקבותיו פלשה טורקיה לאי וכבשה את חלקו הצפוני, שנמצא בחסותה עד היום. כך ששתיהן, מעבר לקשר תרבותי הדוק, חולקות אויבת משותפת בדמות טורקיה.
אירלנד ובריטניה גם הן מצביעות לרוב זו לזו למרות ההיסטוריה המורכבת מאוד שלהן, ואולי דווקא בגללה. על אף שהאירים השיגו עצמאות מבריטניה במלחמה עקובה מדם בתחילת המאה ה – 20, צפון המדינה ("צפון אירלנד") נשאר בשליטה בריטית עד היום, וכך החל סכסוך ארוך ועקוב מדם בין הקתולים לפרוטסטנטים בצפון. מעניין לציין שהיחס לבריטים בתוך אירלנד הוא מאוד מורכב עד היום. המדינות הנורדיות (ובראשן שוודיה) גם הן מצביעות תמיד אחת לשנייה (ככל הנראה אחוות בלונדינים שיודעים לעשות סקי).

זו קצת פוליטיקה פנימית, אבל גם פוליטיקה חיצונית לא חסר. לדוגמא, ירדן מעולם לא השתתפה בתחרות, אך נהגה לשדר אותו על בסיס קבוע כל שנה. ב – 1978, כשנהיה ברור שהשיר הישראלי הולך לנצח ("אבניבי" האלמותי), השידור נקטע ובמקומו הוצגה תמונה של נרקיסים. עוד יותר מצחיק מזה היא העובדה שגם בישראל נקטע השידור לפני הזכייה, כי רשות השידור הישראלית לא קנתה מספיק זמן לווין. שלוש שנים אחר כך, מרוקו ניצלה את העובדה שישראל נעדרה מהאירוויזיון בשביל להשתתף בעצמה. אבל, אבוי, היא הגיעה לאחד מהמקומות האחרונים עם 7 נקודות בלבד (כולן מאיטליה אגב), ומרוב טראומה החליטה שלא תשתתף שוב "בגלל שישראל משתתפת". יאללה פסדר.

למרות כל זה, מפיקי האירוויזון מתעקשים שהאירוויזיון הוא לא אירוע פוליטי ושיש להשאיר דינמקות ומתחים בין-מדינתיים מחוץ לכותלי האולם. Yeah right. זמן קצר לאחר שרוסיה פלשה לאוקראינה, הודיעה הנהלת האירוויזיון על פסילתה של רוסיה מהתחרות של שנת 2022, אותה תחרות בה זכתה לבסוף… תופים תופים… אוקראינה. אבל מה פתאום, האירוויזיון הוא לא פוליטי.

שנה לאחר מכן, ישראל התחילה לתקוף בעזה. בעקבות מתקפת השבעה באוקטובר, שהובילה למלחמה שנמשכה שנתיים והביאה למותם של עשרות אלפי אזרחים ואזרחיות בצד העזתי ולביקורת עולמית רבה. רבים הניחו שישראל תקבל יחס דומה לזה של רוסיה ותסולק מהתחרות, אבל ההפך הוא שקרה, שכן מאז, ישראל העפילה לחמשת המקומות הראשונים כל שנה בשלוש השנים האחרונות, ושברה שיאים בקולות של הצבעות מהקהל. עובדה מפתיעה בהינתן שהמוטו הלאומי שהממשלה מפמפמת לנו ללא הפסקה הוא "כל העולם שונא אותנו וכולם אנטישמים. חג שמח!".

אבל איך בכלל ישראל הגיעה לאירוויזיון מלכתחילה? כי אני לא יודעת אם שמעתן, אבל ישראל לא נמצאת באירופה (אפשר לריב על זה בתגובות אבל בגדול אנחנו אסייתים, סורי). על כן, מה אנחנו עושים ביורו-וויזון? זה סיפור יפהפה ומעורר השראה על… פרצה בירוקרטית. בגדול הזמרת אילנית ובעלה דאז גילו חור בתקנון התחרות שמאפשר לישראל טכנית להשתתף, ואירופה היו כזה 'טוב נו מה כבר יכול לקרות'. כך יצא שבשנת 1973 ישראל הופכת למשתתפת רשמית, וזה ביג פאקינג דיל. כאילו, לפחות בשבילנו. כי כמו שכתבתי בהתחלה- זה בהחלט נראה שהרבה מדינות בכלל לא שומעות את השיר שהן שולחות לפני התחרות מרוב שלא אכפת להן.

אבל הו לא, לא ישראל. ישראל בסיפור הזה משולה לילד השחיף עם הרגליים העקומות וקוצר הראייה בשיעור ספורט, שהמגניבים בחרו בו לקבוצה שלהם בכדורעף מתוך רחמים, אבל אז הוא קנה את כל הציוד הכי מקצועי ושיעורים פרטיים עם אלוף הארץ בכדורעף והוא משנן לעצמו "הם לא הולכים להתחרט על זה" כמו מנטרה. כי מה שעבורם הוא סתם עוד משחק, עבורו זו הזדמנות להוכיח את הלגיטימיות שלו, והצלחה במשחק משולה לכך שיקבלו אותו כחבר מן השורה, כשווה בין שווים.

אז כן, ישראל לוקחת את האירוויזיון ברצינות תהומית. אולי לא תמיד, אבל לפחות בשנים האחרונות, בהן
גבר הלחץ העולמי שהופעל על ישראל, החל בהאשמות בפשעי מלחמה ורצח עם, דרך מדינות שמכירות בפלסטין וכלה בחרם אקדמי וכלכלי. האירוויזיון הפך עבור ישראל לחזית חשובה מאין כמוה להוכיח שלמרות כל זה, עדיין יש לה תומכים בצורת אזרחים אירופאים מהשורה, וישראל לא תמחל באמצעים בשביל להוכיח את זה.

תזכרו את זה בזמן שנסתכל רגע על התחרות שנה שעברה. ישראל שלחה את New day will rise בביצוע יובל רפאל המקסימה, והגיעה למקום השני. עכשיו עם כל הכבוד, ויש כבוד לקרן פלס, זה שיר מאוד ממוצע. כלומר שיר חמוד סך הכל אבל אם תראו ותשמעו אותו רגע ללא ההקשר הפטריוטי, שיר די צולע. משעמם, מייגע וללא הצבה בימתית כלל, מז'אנר השירים "בדיוק הזמן לקום לעשות פיפי ולהכין פופקורן לפני השיר הבא". גם חבר השופטים לא התרשם. הם העניקו לשיר 60 נקודות בלבד, לעומת 258 נקודות לשיר של אוסטריה. אבל אז בעקבות ההצבעות מהקהל (מה שנקרא Popular Vote או Public Vote) השיר זינק ל – 297 נקודות, היישר למקום השני.

בתום התחרות, צופים רבים החלו להתקומם כנגד התוצאות, שכן שירים פופולריים בהרבה שהתחרו ושהצליחו בפלטפורמות עשרות מונים יותר משירה של ישראל, הגיעו למקומות נמוכים בהרבה. אנשים התחילו להרים גבה ולתהות לגבי טיב הצבעות הקהל. מארגני האירוויזיון ניסו להרגיע את הרוחות הסוערות ולהגיד שלא היו הצבעות חריגות, אך באותה נשימה סירבו לפרסם את נתוני ההצבעות.

כדי לסבר את האוזן, הדירוג הסופי בתחרות נקבע 50% על סמך הצבעות חבר השופטים ו – 50% על סמך הצבעות הקהל. בנוסף, אסור להצביע למדינה שנמצאים בה, וניתן להצביע עד 20 פעמים. יש לציין שזאת מערכת שמאוד רגישה למניפולציה, אך זה לא היה רלוונטי עד עכשיו כי למי לעזאזל אכפת מי מנצח באירוויזיון? אז זהו, שאכפת.

בהתאם לכך, החודש פרסם הניו יורק טיימס תחקיר על שאלת הצבעות הקהל באירוויזיון, שמצא כי בשיטת ההצבעה הנוכחית, מספיקים אלפים בודדים של קולות על מנת להבטיח ניצחון במדינה. ספרד לדוגמא, מדינה שידועה ביחס הלא אוהד למשטר הישראלי בשלוש השנים האחרונות, והשנה פרשה בעקבות השתתפותה של ישראל. שנה שעברה זכתה ישראל בהצבעות הקהל הספרדי במקום הראשון עם 47,000 קולות. נתונים מטורפים. ובמקום השני? אוקראינה עם 9,600. הרחק הרחק מאחור. העניין הוא, שעל פי שיטת ההצבעות הנוכחית, כל מה שנדרש עבור ניצחון לישראל בספרד הוא פחות מ – 2,500 אנשים שיצביעו כל אחד 20 פעמים (אגב- צריך לשלם על ההצבעות. כל הצבעה עולה כסף, "ולכן אפשר להצביע 20 פעמים", אומר סטפן טיוויס, מוניטור הצבעה ותיק בתחרות. "זה עניין של כסף").

אז כן, ממשלת ישראל השקיעה מאמצים אדירים בקמפיין הצבעות. על פי הדו"ח של העין השביעית שהגיע לניו יורק טיימס, בתחרות בשנה שעברה, הממשלה הישראלית השקיעה יותר מ – 800,000$ בפרסום הקשור להצבעה לאירוויזיון. רוב הכסף הגיע ממשרד החוץ. עיתונאים מגוף התקשורת הפיני Yle מצאו, שהממשלה הישראלית קנתה פרסומים במספר שפות, שמעודדות אנשים להצביע לישראל 20 פעמים, בנוסף לשלטי חוצות ענקיים בטיימס סקוור ובברודווי. נתניהו בעצמו פרסם ברשתות שלו גרפיקה שמעודדת ומאיצה באנשים להצביע ליובל 20 פעמים. קבוצות פרו-ישראליות בכל רחבי אירופה פרסמו גרפיקה דומה. השגריר הישראלי באוסטריה, עילאי לוי ג'ודקובסקי, אמר לטיימס שהוא יצר קשר עם קבוצות בניכר על מנת שיצביעו לישראל.

באלגוריה ממקודם, הדבר משול לכך שאמא של הילד השחיף שצורף לנבחרת כדורעף תשלם ל – 30 אנשים לשבת באולם בזמן המשחק ולעודד בטירוף את בנה. זה לא לא חוקי. כלומר, למרות שמנהל האירוויזיון בעצמו ביקר את הקמפיין הצבעות של הממשלה הישראלית בתחרות, זה עדיין חוקי, פשוט מאוד אפור ולא מאוד ברוח תחרות השירים ההיפית כפי שצויירה בימי פוסט מלחמת העולם השנייה. בתגובה לזה, האירוויזיון שינה השנה את חוקי ההצבעה. במקום 20 הצבעות לאדם ניתן להצביע רק 10. אופסי.

וכך, כמעט 70 שנה אחרי שהאירוויזיון הוקם כדי לאחד את אירופה דרך מוזיקה ולשים סוף לפוליטיקה, קיבלנו תחרות שבה מדינות מחליפות מהלומות דיפלומטיות דרך בלדות טכנו, ממשלה שמשקיעה מאות אלפי דולרים בקמפייני הצבעה, ואנשים שמשלמים כסף כדי להצביע 20 פעם לשיר שהם בכלל לא באמת שמעו. אבל לפחות יש זיקוקים, גבר בחליפת לטקס שמתנדנד משנדליר, ומנחות שעד אחרית הימים ימשיכו להסתכל עמוק לתוך המצלמה באותו מבט מזוגג קמעה ולהגיד "דוז פואה לדיפלומטיה!".