מאת: טל חמווי
ה – 7.10 הוגדר כבר כחוויה הקיצונית שחווינו עד כה, כפריטים וכחברה. כפי שלמדנו באופן כואב, מצבים כאלו מחריפים את המצוקות הקיימות עבור נשים בכללותן, וביתר שאת בפני מי שכבר למדו על בשרן אלימות מינית חריפה מהי, כמו הסטודנטיות הלומדות בהמכללהּ, עמותה הפועלת ליצירת הזדמנויות תעסוקתיות לנשים במצבי זנות ואלימות. רובן ככולן נפגעות פוסט טראומה מורכבת כתוצאה מחוויות שהדף יישרף אם ייכתבו, חלקן נשים שנחטפו, נסחרו ועברו עינויים והתעללויות. כי לצערנו אלימות קיצונית כלפי נשים מתרחשת בכל מקום בעולם כל הזמן.
עכשיו דמיינו את הימים האלה בהם העולם התהפך על כולנו, כשאת לבד לגמרי בעולם, למעט פוסט טראומה שנמצאת אתך תמיד ולעולם לא תעזוב. באירועי קיצון מסוג זה שעברנו, היא משתלטת על היקום והקיום. תיאורי הזוועות האיומות שארעו ב- 7.10 העירו את כל הטראומות הטריגרים, הפחדים, הפלאשבקים וההתמודדויות היומיומיות של הסטודנטיות בהמכללה בעצימות שקשה להסביר ולתאר והחזירו אותן למצבים בהן גופן ונפשן נפגעו בצורה ברוטאלית כאשר הן חסרות הגנה.
כשרובנו התכנסנו עם היקרות והיקרים שלנו וניסינו למצוא נחמה והגנה, הסטודנטיות הלומדות בהמכללהּ חוו מחדש פלישה וחוסר ביטחון של גבולות הגוף, העדר מרחב מוגן במובן הפיזי ובמובן של נפשן הפצועה. וזאת כשהן לבד בעולם, כשאין אף דמות קרובה שאכפת לה. כמו שאמרה אחת הסטודנטיות "אף אחד לא שואל עלי חוץ מכן".
סיפורן של שפחות: כל מה שלא רציתם לדעת על תעשיית הזנות בישראל
תזכורת כואבת
כשהמלחמה החלה עצרנו הכל. במקום להתמקד בלימודים, בתעסוקה ובהתקדמות של הסטודנטיות הלומדות בהמכללהּ, עברנו למצב חירום ועשינו כל מה שהמציאות הצריכה מאיתנו כדי שהן יישארו עם הראש מעל למים ויוכלו להמשיך את הדרך שהתחילו ברגע שיתאפשר. סייענו עם אוכל חם ששונע עד לפתח ביתן כי לרובן לא היה כסף לקנות אוכל, ואם כן, הן חששו לצאת לקנות מצרכים וגם לא היו מסוגלות לבשל. דאגנו לתרופות, לציוד לתינוקות וסייענו בתשלומי שכר דירה.
אלו שהשתלבו כבר במקומות עבודה, היו הראשונות להיות מפוטרות, או לאבד את פרנסתן שכן הן עובדות לפי שעות, ובאותם ימים לא היתה ממש עבודה. כאמור, רבות מהן חוו את הפוסט טראומה המורכבת ולא תפקדו, רבות מהן מגדלות לבד את ילדותיהן וילדיהן לבד ולא יכלו להשאיר אותןם ללא השגחה. כיוון שאין להן "ספיירים", חסכונות, מקור של עזרה כל שהיא, רבות מהן לא יכלו לשלם שכר דירה והיו תחת איום להיזרק מביתן. רובן נשים המגדלות את ילדיהן וילדותיהן לבד, ישנן שכבר יצאו מהזנות לפני שנים, כך שעבודה קשה והצלחה כבירה יכלו לרדת לטמיון באחת.
שותפתי איריס שטרן לוי, הפכה עצמה ל"נחמן שי" גרסת 7.10 לנשים ממקומות ומוצאים שונים שמקבלות תזכורת כואבת ובלתי פוסקת של הפלישה והאלימות שחוו כשהיו במצבי זנות ואלימות. בכל יום ולכל אורכו היא שידרה הודעות של אהבה, הרגעה והבטחה שנגיע ליום בו נוכל לחזור לפעילות והן יוכלו לצאת מהבדידות האיומה ולו לרגע:
"בוקר אור לכל הנשים הנפלאות, אני יודעת שימים קשים עוברים עליכן. אני יודעת שלא קל להיות סגורות בבית, אני יודעת שלא קל לשמוע את האזעקות, אני יודעת שהיה אתמול די קשה, ואני בטוחה שאתן לא במצב טוב. אבל אני אומרת לכן שתחזיקו מעמד, עוד מעט אנחנו נהיה כולנו ביחד. בינתיים שולחת לכן סרטון של התעמלות שאתן יכולות לעשת בבית. תשמרו על עצמכן, אני חושבת עליכן הרבה, הרבה, הרבה ומחכה ליום שכולנו נהיה ביחד שוב".
סולידאריות נשית
הנוסחה היא אותה נוסחה ועקבית להכאיב: בתקופות משבריות כשכולןם במצוקה, תמיד יש את מי שבמצוקה גדולה יותר. תקופות של מגיפה, מלחמה או כל אסון אחר, הופכות את ההשרדות עבור מי שצריכה להלחם על הקיום שלה בימי שגרה, לכמעט בלתי אפשרית. האינטרס החברתי הוא שהסטודנטיות הלומדות בהמכללהּ, וכל מי שנמצאת במצב דומה, יעברו את התקופה הזו בשלום ובכבוד, משום שמצבה של החולייה המוחלשת ביותר מקרין על כולנו. זה אפשרי. כפי שראינו שוב ושוב, הגורמים המרכזיים כדי להצליח בכך הם תשומת לב וסולידריות.
בזכות תרומות שוות כסף ושוות ערך, והתנדבות ענפה הצלחנו לעבור את הימים הראשונים של המלחמה. כך נמשיך עד שנגיע ליום שבו נוכל לרכז את מיטב ומירב המאמצים בלמידה, בהתקדמות ובתעסוקה במקום בהשרדות מאתגרת יותר מתמיד. הימים האלה הם הימים בה' הידיעה בהם עלינו להוכיח ולהראות לסטודנטיות שקהילה שלמה מאמינה בהן ועומדת יחד אתן כדי שיוכלו להמשיך את הדרך שהתחילו. כפי שנאמר, זה אפשרי ומוכיח את עצמו שוב ושוב.
הכותבת טל חמווי היא מייסדת, מנהלת שותפה בעמותת המכללהּ, בימים אלו מתקיים קמפיין אחיות לדרך שמטרתו לעזור לסטודנטיות לחזור לחייהן אחרי ה-7.10. למידע נוסף ולתרומות https://www.heracademy.org.il/
