בעקבות הכתבה שפרסמנו בשבוע שעבר, על עשרות המיועדות למקצוע תצפיתנית, המסרבות להתחיל את שירותן בתפקיד, פנתה אלינו אחת מאותן מתגייסות להציע עוד מבט מבפנים על השבוע האחרון. נביא את סיפורה מייד, אך קודם כל… קצת היסטוריה.
מקצוע התצפיתנית הינו תפקיד שוחק, אך יש בו תועלת גדולה במערך הצה"לי. בכתבה בעיתון הארץ מ – 2010, כאשר התפקיד היה עדיין חדש ומסעיר, סופר על הידע המעמיק שרוכשות התצפיתניות והניסיון שהן צוברות, למשל זיהוי אם אדם נושא נשק לפי הליכתו ואם הוא מהווה איום; הבנת מידע על שטחים נרחבים והעברתו, ועוד.
בכתבה מסופר כיצד התצפיתניות עומדות על שלהן מול בכירים, בכירים שבאים וחולפים לאחר זמן מה, כאשר הניסיון שהן רוכשות בשעות על גבי שעות של צפייה הוא בעל משקל גדול. היום אנחנו יודעות שהתמונה אינה אידילית כל כך. ארבע שנים לאחר שאברה מנגיסטו חצה את הגבול ונפל בשבי החמאס, סיפרה אחת התצפיתניות באותו אירוע לחדשות הבוקר ב'קשת' "לא הייתה אדישות. התרענו. 50 איש צפו באברה חוצה את הגדר… במשך חמש דקות שהוא נקלט במצלמות, היה אפשר לרוץ ולתפוס אותו". ההחלטה שהתקבלה הייתה אחרת, והמחיר עליה משולם עד היום. היא התייחסה אז גם לסיכון בפעולה כזו: "גם אם היה פחד, לא בשביל זה מתאמנים?"
העיניים של המדינה?
למרות החשיבות הברורה שבתצפית על הגבולות, תמיד היה קשה לצה"ל לאייש את התפקיד, המרתיע רבות, בשל המונוטוניות שבו ובשל התנאים הירודים בבסיסים בהם הן מוצבות. תחקיר מ2022 בעיתון הארץ מציג תמונה לא מאוד מעודדת. יש חיילות המספרות על סיפוק ועניין בתפקיד, אך התלונות העולות שם רבות. התפקיד גם כך מאתגר מאוד, אך אופי המשמרות גורם לרבות לעשות אותו לאחר מחסור בשינה או בלי גישה סדירה לארוחות – שאינן מותאמות לשעות המשמרות שלהן. בכל מספר חודשים מתחלפים הגדודים בבסיסים והם אלו המנהלים את אופן הפעולה של הבסיס, ללא קשב לצרכים של התצפיתניות, למרות שהן אלו הנמצאות שם בדרך קבע. כך השגרה והתנאים משתנים והן אלו שמוצאות את עצמן מתגמשות, מחפשות פתרונות יצירתיים לעזרה עם מזון מחוץ לבסיס ולעיתים נענשות באופן שרירותי על דברים שלא תלויים בהן. אין נתונים על ניסיונות אובדנות בצבא, אבל היו חיילות שסיפרו בתחקיר כי נתקלו בכך סביב השירות בתפקיד. גם ב – 2022 כ – 180 חיילות סירבו לתפקיד, ולמעלה ממחצית מהן נשלחו למעצר.
ה'מרד' הנוכחי אינו חדש אם כך. אך הפעם מצטרפים האימה של המתגייסות והוריהן, מהתנאים המסוכנים בהם הוא מתבצע, ללא סיבה מבצעית ניכרת. נזכיר כי התצפיתניות מוצבות על הגבול ללא ניסיון קרבי וללא נשק, בעוד שהיכולות הטכנולוגיות הקיימות כיום, לא ברור מדוע הן לא תשבנה בנקודה פנימית ומוגנת – ממנה יוכלו להמשיך לדווח גם אם חלילה הגבול נפרץ – במקום להיות בקו הראשון המנוטרל מפעולה. כמו כן, מרתיעה הידיעה כי גם כשהתצפיתניות מעבירות את המידע לעילא ולעילא, הטיפול בו מזלזל. הכבוד שהובטח לניסיונן בשטח, התפוגג לו דווקא כשהיה נדרש יותר גם להגנתן וגם להגנת המדינה.
צו התחייבות או צו מעצר
צה"ל בוחר, כך נראה, להגיב בחוסר קשב גורף למצוקת המתגייסות הטריות. על כך מספרת נ', אשר פנתה אלינו. הקושי של נ' אינו קשור באופי התפקיד דווקא. היא בעלת נתונים גבוהים ויועדה לתפקיד חלומותיה כלוחמת. המצב בבית אילץ אותה לוותר עליו ברגע האחרון. סיטואציה בריאותית חדשה במשפחתה, מחייבת אותה לשרת בתפקיד עורפי קרוב לבית. "בשל מצב אישי משפחתי, אני אמורה לקבל תנאים מסוימים, שמסרבים לתת לי". היא מסבירה. "אני רציתי לשרת את המדינה" היא מספרת, "אבל כל היחס והזלזול רק גורם לרצות לברוח מהמערכת הזאת, הכי מהר שאפשר".
נ' היא אחת מאלו שנשברו בשל התנאים הקשים והחלה את הטירונות לקראת תפקידה כתצפיתנית. "לחצו עליי לוותר והוציאו לי צו התייצבות, זו לא הייתה בחירה שלי. זה מרגיש כאילו תפסו אותנו שעירות לעזאזל ומנגנים על הגב שלנו. איך יכול להיות שלמעלה מחצי הבנות שסירבו ביחד איתי והתגייסו ביחד איתי, שוחררו הביתה ביום רביעי בלי מעצר ובלי כלום ואמרו להן לחזור בהמשך השבוע לראיון עם קצין מיון ואותי שמו במעצר? על סמך מה? מה קבע את החלוקה? אף אחד לא דיבר איתנו, אז לפי מה קיטלגו אותנו ככה?" על פי שיחות עם הורי מתגייסות מתברר שהשבוע נכנסה למעצר אותה מחלקה רביעית שנשלחה הביתה בשבוע שעבר.
נ' מספרת על התנאים שהובילו אותה לחתום ולהתחיל את הטירונות לתפקיד בניגוד לרצונה: "ישנו באור והתקלחנו בחושך. נמנע ממני אוכל שמתאים לתזונה שלי, ירדתי שלושה ק"ג בארבעה ימים ונהייתי מאוד חלשה. יש כדורים שאני נוהגת לקחת עבור טיפול מונע ולא נתנו לי לקחת אותם במעצר באופן סדיר ולכן המחלה שהם נועדו למנוע – התפרצה. אמא שלי דיברה איתי ואמרה שהמצב בחוץ לא טוב, התנאים לא הולכים להשתנות ושום דבר לא שווה את הבריאות הנפשית ובטח שלא הפיזית שלי והיא לא מוכנה שאני אקריב את עצמי בשביל לעזור בבית. אחרי השיחה הזו לקח אותי אחד הקצינים ואמר לי שלא אקבל הצעה אחרת, כי הנתונים שלי גבוהים מידי ואין לי ברירה".
"היו הרבה דברים שגויים במעצר הזה" מסכמת נ', "מנעו מאיתנו צרכים רפואיים, התייחסו אלינו כאילו אנחנו הפושעות הכי גדולות במדינה אם זה בדיבור או בטונים או במבטים", ומדגישה שאין לה שום כוונה להמשיך כך, למרות שכבר נאלצה לצאת להכשרה. "מבחינתי אין 'לוותר'. אני בתפקיד הזה לא אשאר. אני אלחם כמה שאני אצטרך, נגד מי שאני אצטרך. אין שום סיבה שיתנהגו ככה לאף אחד או אחת. לא משנה כמה תצפיתניות חסרות במערכת, לאף אחת לא מגיע לחוות את מה שאנחנו חווינו".
