בין אייל גולן לעסקת החטופים

נראה לפעמים שאייל גולן רק ישתין, וכל המדינה תעמוד על הרגליים האחוריות, כולם, כולל כולן. אין גוף תקשורת שלא יוציא על זה אייטם, אין צייצנית טוויטר שלא תגיב, אין פמיניסטית שלא תעמוד על משמר הנזיפה, פוליטיקאי שיעמוד מנגד ואולי אפילו המשטרה תפתח בחקירת אירוע ההשתנה.

מה קורה פה?

איך הפך גולן לדמות שכל פעולה שלה רק הולכת ומעצימה את הפרסונה הציבורית שלו, מנפחת את חשבון הבנק ומזרימה עוד ועוד קהל נאמן בחולצות לבנות לפתחו. איך זה קשור לביבי? איך זה קשור לממשלה שלא מצליחים להפיל על אף אסונות אינסוף, לשר ביטחון שמחבק את "הצל" ומעניק דרגות קצין לכל מי שלמד לכתוב את הביטוי "0מאל"?

למה הסלידה של העם מהפגנות לשחרור החטופים כשבפועל, ראבק, כולם רוצים שהם יחזרו? ואיך כל זה קשור ליחסי מזרחים אשכנזים שהסירוב לטפל בהם מהשורש, רק מעמיק סוגיות חברתיות ומייצר תהומות בין ציבורים שונים שרואים את החיים בישראל דרך פרספקטיבות נפרדות לחלוטין?

כאן הומלסית פוליטית באה לעזרתכן.

מעולם לא ידעתי קריעה זהותית כה כואבת כמו זו שאני חווה בתשעת החודשים האחרונים. טלטלה אינסופית בין חלקים בזהות שלי, שההתנגשות ביניהם כואבת כל כך עד שהיא מותירה אותי משותקת. מזה תקופה ארוכה שאני משוללת מילים או הסברים, רק צופה מהצד בחבל הדק הנמתח בין שני צדדים שאני חלק מכל אחד מהם. ישראל האחת וישראל האחרת. הראשונה והשניה. הקפלניסטים והביביסטים. תקראו לילד באיזה שם שתרצו – הילד קיים.

יש כאן שני שבטים מרכזיים שמושכים לכיוונים אחרים לחלוטין. לכל שבט יש נרטיב אחר לגבי סוגיות מרכזיות ואגביות. בין הנרטיב להיגיון פעמים רבות אין כל קשר ולפעמים – ההיגיון כל כך נוכח שם, שלא ברור איך לא רואים אותו. אז ניקח את סוגיית גולן, כמו ביבי, כמו הרפורמה המשפטית, כמו ההפגנות בקפלן, אין מי שאין לו דעה כזו או דעה אחרת לגביהן. דעה ברורה, דעה נחרצת.

אייל גולן בעיניה של ישראל האחת: הזמר שתחת כנפיו נוצלו ונאנסו עשרות ילדות וצעירות. הוא זה ששימש כראש המנגנון ובשמו נעשה הדבר. הוא חמק מאחריות בכך שהאשים את אביו בכל מעלליו. הוא והקהל שלו חסרי המוסר וחסרי האתיקה מסמלים את כל מה שישראל האחת שונאת בישראל האחרת. הבהמיות, הקולניות. חוסר התרבות וחוסר המוסר. איך זה שהם לא מגנים את אייל גולן ומעשיו?

הנרטיב הזה כמובן לא מומצא. הוא מגובה בעשרות עדויות, תחקירים. כותבת הטקסט הזה בעצמה קראה את תיקי החקירה הלא מצונזרים, שנשארו איתה חודשים ארוכים. אני יודעת לומר שועוד איך היו דברים מזעזעים שעוד לא נחשפו במלואם. אך אני גם יודעת שלא משנה מה, את ישראל האחרת זה לא יזיז ממקומה.

אייל גולן בעיניה של ישראל האחרת: עשרות שנים חסם הממסד האשכנזי את הדלתות בפני זמרים מזרחים. הם לא הושמעו ברדיו, לא הוזמנו לאולפנים והמוזיקה אותה ניסו לאסור לשמיעה פרצה גם פרצה כל מחסום תרבותי, ממסדי וחברתי שניסו אנשי ישראל הישנה והטובה לשים בפני ישראל האחרת. את זוהר ארגוב כלאו ואת שמו הכפישו, אנחנו לא ניתן להם לעשות את זה שוב למלך הזמר המזרחי.

ישראל האחרת מכירה את השיטה. היא התוודעה אליה בדרכים רבות. בכל פעם ישראל האחת ניסתה לכפות את דרכה על האחרת וכשהיא לא הצליחה, היא השתמשה בכל מנגנוני הכוח שלה. התקשורת, המשפט. כך, כשהזמר המזרחי המצליח ביותר ממשיך להיות נרדף, התחושה היא שהוא נרדף רק בשל מי שהוא מייצג.

אותנו.

הוא הקול של ישראל האחרת, הוא מביע במילותיו, בקצב שלו, בתנועה שלו על הבמה, בממלכתיות שהוא מייצר עבורה – אותה. "עם ישראל חי" הוא כנראה השיר הכי מושמע במלחמה האחרונה ועם זאת, לא תמצאו עליו כמעט אייטמים בתקשורת הממלכתית.

ישראל האחרת, שניסו להכחיד את התרבות שלה, את הסמלים שלה. להגחיך אותה, ללעוג לה. לשים בפניה מכשולים. גם המהלכים נגד אייל גולן נתפסים כך, כעוד ניסיון נואש של ישראל האחת לשלוט בתרבות הישראלית. וכל כרטיס שנקנה למופע שלו הוא כרטיס מחאה. כל שיר שמתנגן ברדיו הוא סימן ניצחון לניסיון הדיכוי. כל התעלמות, לעג או השפלה ייענו בקניית כרטיס להופעה של גולן. או בפתק לביבי.

"תיק חמור, יש פה הרבה ולא כלום כרגע"

האבסורד הוא, שכל השתנה של גולן מעירה את השדים של כולםן. ישראל האחת משתמשת בכל אמצעי המוסר העומדים לרשותה, כמו התנועה הפמיניסטית, למשל. כשזה מגיע לגולן, כולםן אבירי זכויות אישה. גם אם הנושא מעניין להם את התחת בשגרה. וגם את חייבת לבחור. לאיזה ישראל את שייכת? מה הנרטיב שלך? כמו עם ביבי. אין ברירה, זה אומר עליו משהו. הבחירה היא לא רק בזמר או בראש ממשלה, אלא בחירה בזהות עמוקה. בחירה במקום אליו את משייכת את עצמך.

בשבוע ההופעות של גולן בבלומפילד, כמעט מחצית מהפיד אינסטגרם שלי היה מלא בשיתופים של בני משפחה, חברים ומכרים שהיו בהופעות והתרגשו לשתף מהכנסת ספר תורה באירוע, מהשירים למשפחות החטופים שהיו שם ולקחו חלק, מהמעמד המרגש של עשרות אלפי אנשים בלבן, מכסים אצטדיון ושרים כאיש אחד, "עם ישראל חי". וזה באמת מרגש. לא את אנשי ונשות ישראל האחת, שרגילים להכפיש את הקהל הזה. ללעוג לו, להאשים אותו בחוסר מוסר ולקבוע שהם טובות וטובים יותר מכל אחד ואחת שם.

מנגד, כל ניסיון להגיד משהו על גולן לאנשי ונשות ישראל האחרת, להביא א.נשים להעמיק במקרה, להבין שבדומה לביבי, גם הוא רוכב על הגב של כולנו אבל לא באמת מייצג אותנו (חלילה לנו שאלו יהיו הייצוגים שלנו), נכשל. הנאמנות היא שם המשחק בישראל האחרת. לא כל כך מהר זורקים אנשים לקרשים.

אני חייבת לעשות איתכם את השיחה הזו

כפמיניסטית, כל היגררות לספינים היומיים של אייל גולן כן או לא, מרגישה לי כמו פעולה מיותרת. פעולה שמעמיקה את הפער, מבצרת כל צד בעמדתו, מרחיקה נשים מהיכולת שלהן להזדהות עם סוגיות פמיניסטיות נוספות ובעיקרון, לא עושה דבר מלבד לחזק את כוחה המוסרי, הנעלה, הנאור, של ישראל האחת. התרבותית, הלא פוגענית בכלל. למעשה, כמעט כל פעולה שנעשית כאן בתשעת החודשים האחרונים (בווליום גבוה אף יותר ממקודם), מייצרת דיכוטומיה, פוערת פער ומשמרת כוח בצדדים השונים שלה.

ישראל האחרת מגינה בחירוף נפש על העומד בראשה, על הסמלים התרבותיים שלה, על החיילים שלה, על כוחות הביטחון שלה. והפופוליסטים שלמדו איך לרכב על הגב של הדבר הזה, עושים בינתיים הון. כל פוסט של בן גביר מנשק נשק או את שונא ה"0מאלנים" התורן, זה עוד מנדט. כל תגובה מוסרית מזדעזעת, שלטי "אשם" ואייטם נגד אייל גולן, מגבירים את כוחם של מייצגי ישראל האחרת. והיא לוקחת. היא לוקחת כל כוח שתצליח לצבור כדי שחלילה לא ייצבר לצד השני. לצד של ישראל האחת שמאיימת לחסל תרבותית כל זכר אליה. שמעדיפה לראות את אנשי ישראל האחרת מהגרים, חוזרים למדינות ערב, רק לא חולקים איתה את אותה האדמה, כאן.

אני מסרבת לקחת חלק במשחק הזה. מסרבת לתת לכוחות האלה לנהל אותנו. אני מסרבת לתת לעשייה הפמיניסטית שלנו להילקח על ידי פטריארכים שמעוניינים רק לצבור עוד ועוד כוח על חשבוננו – א.נשים משני הצדדים.

לסרב לשחק במשחק זה הצעד הראשון. הצעד השני הוא לזהות איפה משתמשים בי כפיון והאם הפעולה שאני עושה בתגובה למציאות מביאה אליי קשב מהצד האחר, או פוערת פער עמוק יותר, מבצרת את הצדדים בעמדותיהם, מכוונת את הנשק ודורכת.

תמונה ראשית מתוך הסרטון בהופעה של איל גולן. צילום: אהרון אוחיון