ביטחוניסטית מזרח תיכונית #20

באוניברסיטת תל אביב התקיים השבוע יום עיון בנושא "המתודולוגיה של המודיעין". בהרצאות מהירות בסגנון טד, עלו זה אחר זה "לשעברים" ממערכות המודיעין השונות. 15 דוברים ושתי דוברות. כשנשאל על כך מנהל ומנחה הכנסת, הפרופ' יצחק בן ישראל, ענה ש"חיפשנו אך לא מצאנו". מפתיע. שתי הדוברות ביום העיון היו סימה שיין, ששירתה בעבר בראש חטיבת המחקר של המוסד ואל"מ (במיל') מירי אייזן, ראשת המכון למדיניות נגד טרור באוניברסיטת רייכמן.

כשאייזן עלתה לבמה, היא מיד הצביעה על הפילה שבחדר: "תסתכלו על יום העיון הזה, 17 נואמים מכובדים, כולם ממערכת הביטחון. גם שתי הנואמות בעלות עבר בטחוני. האם יום העיון הזה אינו קונספציה? היכן הגיוון?". לקול מחיאות הכפיים המשיכה אייזן ושאלה "איך אני יכולה להיכנס לראשו של טרוריסט או של ראש ארגון מוסלמי רדיקלי ולחזות את התכניות שלו לעתיד – כיהודייה, ישראלית וחילונית במדינת ישראל?" באולם מלא מפה לפה עד כדי כך שחלק מהקהל ישב על הרצפה, המילים של אייזן היו דלת יציאה משבי הקונספציה. היא דיברה על הצורך בגיוון לא רק בשל עיקרון השוויון, אלא גם בשל עיקרון המקצועיות. היא דיברה על הצורך בלמידה ובכבוד לדעות שונות בדרך ליצירת תמונה ברורה של האתגרים העומדים בפנינו.

יום קודם, התקיים כנס בנושא תפיסת הביטחון במכון ון ליר. זה היה כנס קטן יותר, ללא שמות גדולים של "לשעברים", אבל עם חוקרות.ים שכמהות.ים להכניס צבעים אחרים למושג שנקרא "תפיסת ביטחון". ביטחון המבוסס על שותפות ושוויון, ביטחון המכיר בהיברידיות הישראלית: עורף שהוא חזית. דובר שם על חזרה לפרדיגמת הביטחון המושג באמצעים מדיניים ולא רק צבאיים ועל שוויון קולקטיבי כאבן יסוד בתפיסת הביטחון, כלומר, נטיעת הביטחון הצבאי בשדות השוויון החברתי ושוויון הזכויות.

אגף המודיעין, שאחראי על ההערכות וההתרעות המודיעיניות של ישראל הוא גוף צבאי, סדור ואיכותי אך כזה שהמבנה שלו לא מאפשר גיוון. עבור עבודת המודיעין דרושות, מלבד יכולות איסוף מצויינות, גם יכולות ניתוח מעמיקות ומגוונות, דבר שניתן להשיג במינוי קצינות וקצינים מרקעים מגוונים: נשים, מיעוטים ופריפריה. לא רק כי זה צודק, אלא כי ההומוגניות אליה התרגלנו – מייצרת קיבעונות, שמייצרים עיוורונות, שמייצרים הפתעות ואסונות.

מודיעין טוב דורש פלורליזם מחשבתי, דורש אומץ בחשיבה מרוחקת, המגיעה למחוזות מסוכנים, אפלים ולכאורה לא מציאותיים, כמו ה-7 באוקטובר. בשביל מודיעין טוב נדרשת סביבה תרבותית וארגונית המאפשרת לא.נשיה לפעול עם חופש מחשבתי, ביצירתיות, עם דמיון ומעוף. לצאת כל יום מעשר קופסאות. מערכות המודיעין ומערכות הצבא הישראלי בנויות מטבען באופן היררכי. מנגנוני הכח בהן חזקים ומיישרים את האנשים אליהם, כמעט מאלפים אותם. בחילות מסוימים זה נדרש וזה טוב – במודיעין זה הרסני. היעדר גיוון, היעדר מעוף, מנגנוני כוח חזקים והיררכיה הומוגנית – איך אפשר לצאת מהקונספציה הידועה הזו?

חיים סבתו של מלחמת השבעה באוקטובר

השבוע, לצד שאר המלחמות הפעילות בעזה ובלבנון, נפתחה חזית ישירה עם איראן. ברגעים אלו יושב עם ישראל במתח וכוסס ציפורניו: כאילו לא הספיק לנו אסון אוקטובר והאסון הפוטנציאלי בצפון, פתאום גם מטחי טילים מאיראן הפכו לאפשרות ריאלית. חמינאי מצייץ בטוויטר שלו בעברית כדי שנבין ואפשר לענות לו: המסר עבר, שמתי מים ופנס בממ"ד.

מי מנהיג את הספינה שלנו לתוך הקרחון? גנרליאדה ולשעבריאדה. כולם עוד בקונספציה. כח, כח, כח, עוד טילים ועוד מעגלי אלימות. כאילו אין לנו מספיק. החלום הכי גדול שלנו עד לפני רגע היה לשחרר את החטופים ולשבת רגע, להתאבל על מה שאבד לנו בשבעה באוקטובר. לשחרר את הבכי הזה מהגרון, של השדות הפרוצים בכפר עזה, של הכיכר ההיא בשדרות, של הילדה שהלכה לבד בבוקר ההוא, של הראשים הכתומים המבצבים מידיה של שירי ביבס בסרטון ההוא. אין לנו פנאי ללקק את הפצעים ולהתאבל בשקט – אבל לוגו לאירועי עצמאות בהר הרצל כבר יצא. כאילו אם יהיה לוגו נוצץ ופרסי ישראל יוענקו השנה בשדרות, נאמין להם שנורמלי כאן.

קוד מוראד

שיבוש. את הקברניט המשיט את ספינת ישראל אל הקרחון צריך להזיז. את חבר מרעיו צריך להזיז. את המסלול של מדינה הרואה שאוחז בה אדם לא שקול ולא אחראי צריך לכייל מחדש. שיבושי הGPS ברחבי הארץ השבוע היו אמיתיים אך הם מטאפורה טראגית למצבנו. ההנחיות בעיתונים היו לעבור למצב אופליין כדי להוריד מפה ולנווט, אז זהו, אנחנו באופליין ובאופסייד.

מנהיגים אותנו אנשי עבר, לשעברים שעדיין מכהנים בתפקידי הווה: מראשי המדינה, דרך ראשי הצבא ומערכות הביטחון וכל מי שאחראי על המחדל. הם הרי סיימו את תפקידם בשבעה באוקטובר ואנו עדיין סומכים ידינו עליהם. יש יותר אופסייד מזה?

השיבוש שנדרש כאן, מעבר למחאות שנדמה שגם אליהן התרגלו הלשעברים שעדיין מכהנים, הוא גיבוש אקטיביזם חלופי, גיבוש חשיבה אלטרנטיבית ועשייה חדשה שתציל אותנו מההתנגשות. השבעה באוקטובר סימל את אי הביטחון החריף והשורף ביותר, אבל מאז, מעגלי אי הביטחון שלנו רק החריפו. האימה מהחזית בעזה התרחבה ללבנון ולאיראן.

תפיסת ביטחון

בישראל יושבות נשים מגוייסות: לצבא כחיילות, לצבא כנשות חיילים ולמדינה כפטריוטיות שאוהבות את נוף ארצן ומולדתן. עוד יושבות בישראל נשים שאינן יהודיות וזהו נוף מולדתן בו הן רוצות לחיות בביטחון. בעזה יושבות נשים שמבקשות ביטחון אך הן אינן חלק בשולחן קבלת ההחלטות היוצא למלחמה או חותם על עסקה לשחרור חטופים תמורת הפסקת אש. בביירות ובצידון יושבות נשים לבנוניות אחוזות אימה ממלחמה עם ישראל שתגרור את אפקט ה"דאחיה" הזכור מ2006, גם הן לא בשולחן מקבלי ההחלטות של נאסרללה. בטהרן, נשים נלחמות על זכותן להסתובב ברחוב ללא חיג'אב. מלחמה עם ישראל היא בקצה סדר העדיפויות שלהן, אבל אף אחד לא שואל אותן.

האם יכולות כל הנשים הללו, שחקניות רדומות ומושתקות לשנות את תסריט האימים שאליו הולך המזרח התיכון? זה לא משנה אם יכולות, צריכות. אני מעריכה כל תנועה אזרחית ובוודאי תנועות נשים בעולם, בדגש על תנועות נשים הקוראות לשלום ומובילות אליו. עם זאת, אלו לא עיתות שלום ואני סבורה שהשינוי שאנו נדרשות אליו הוא לא ניסוח הסכמי שלום, אלא ניסוח תפיסת ביטחון חדשה לישראל, תפיסת ביטחון למיעוט הערבי בישראל ותפיסת בטחון מקבילה שתבטיח אי-לחימה ופתרונות מדיניים כמעט בכל מחיר לקונפליקטים בעזה, בגדה ובלבנון.

תפיסת ביטחון של כל מדינה, גם זו של ישראל עד לפני שני עשורים לערך, כללה הבנה עמוקה שהזרוע המדינית והזרוע הצבאית שזורות זו בזו כמו ענפים של גפן. ניהול ישראל בעשורים האחרונים גדע כל רעיון מדיני, כל בניית שותפות איזורית או קואליציה בינלאומית המייצרות אופק והתבסס באופן מוחלט על הזרוע הצבאית. כך נראה "ניצחון מוחלט", כמובן.

נכון להיום, ראשי מערכות הביטחון לוקחים על עצמם לספק מענה צבאי לפערים מדיניים. רבים מהם טוענים בראיונות שאינם יכולים לספק את המענה הזה, שאמרו זאת לראש הממשלה, אך דעתם לא התקבלה. להם אני אומרת – תתפטרו. אתם אמונים על בטחוננו. אין לכם דרך להבטיח לנו ביטחון? תתפטרו. שנדע שהכל לא בסדר, שנדע שהמדינאים מובילים אותנו לתהום. אל תיישרו קו. בואו נדבר בשבח ההתפטרות. תתפטרו כי זה אות לנו, לציבור, שמי שאוחז בהגה לא איתנו.

עכשיו תורנו

לצאת מהקופסא

ניסוח תפיסת הביטחון החדשה לא יוכל להיעשות במתודות ישנות ובכלים ואנשים הלקוחים מהעבר. תפיסת ביטחון מכלילה כוללת חלוקת כח, הצבת חזון מדיני ורק אז, תשלים אותה זרוע צבאית עוצמתית ומוסרית (כן, כמו שאונס הוא לא כלי לחימה, כך גם רעב לא). תפיסת בטחון פמיניסטית תנתח עקרונות מדיניים וצבאיים המובילים את האסטרטגיה מול כל זירה, תוך בניית קואליציית תמיכה בינלאומית. זה הכח של נשים בעבודת צוות יצירתית ונטולת אגו. תפיסת ביטחון פמיניסטית תפעל לייצר גיוון בא.נשים, גיוון בדעות, וגיוון במרחבי העבודה. רק זה יוביל לבניית תרחישים יצירתיים ובניית מענים מלאים להם. תפיסת ביטחון פמיניסטית רואה את מי משלם מחיר בצדדים לוחמים ולכן תפעל לפרק את תעשיות הסכסוך בכל מחיר ולהציב מולן חלופה. תפיסת ביטחון פמיניסטית תדבק בהסתכלות למציאות בעיניים ותיאורה המדויק, בלי "יהיה בסדר", בלי "ביחד ננצח" מאחז עיניים.

תפיסת ביטחון פמיניסטית תכיר בכך שלעיתים היא לא יודעת. שלעיתים אין לה מענה. היא תדע להודות בכך ותיתן מענה לאי הידיעה ולא תיצור מצג שווא של מצוינות, כשזה לא המקרה. ואם דעתה לא תתקבל במשך שנים, ושינוי המציאות לא יקרה, היא תיידע את הציבור על כך, ואם צריך תפנה את כיסאה לאחרים. עד כדי כך חשוב לנו הביטחון. חשוב יותר מהאגו.

בתפיסת ביטחון פמיניסטית תהיה ענווה ומצויינות, יהיו גם מעשים של עוצמה צבאית, אבל לא נסתפק בהם. אנחנו, נשים פמיניסטיות, לא יכולות להגיע רק בפרוץ השלום, אנו נקראות להתגייס עכשיו ולפעול למען תפיסת ביטחון חדשה ורלוונטית למדינה, על כל גבולותיה. בדרך נדאג גם לא לירוק לבאר ממנה אנחנו שותות את האף-35, רק אומרת.

באות?

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

הצבא זימן חיילות מילואים לא קרביות לשרת כסוהרות על מחבלי הנוחבה. החיילות העלו חששות, השמיעו את קולן וחלקן סירבו להגיע. על מנת שהן תוכלנה להרגיש בטוחות ומקצועיות, יש להעניק להן הכשרה מקיפה ומעמיקה לפני שהופכים אותן לסוהרות, כפי שנהוג במשטרה הצבאית או בשב"ס, אחרת זה להפקיר אותן לגורלן, בדיוק כמו התצפיתניות.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.