ביטחוניסטית מזרח תיכונית #18

עורכת: נועה בורשטיין חדד

"תחנות דייגו קבלו, ארבעה אנשים רצים לי לגדר, אשרו קבלה. אני מזהה שני אנשים חמושים רצים לגדר, אשרו קבלה. תחנת דייגו, קבל פרש טורקי, קבלו, אחד חצה חמוש, אשרו קבלה. קבלו תמונת מצב לפרש טורקי (חדירת מחבלים), קבלו שני אנשים כרגע על גדר שעון חול (המכשול בגבול הרצועה), מתעסקים עם הגדר, אשרו קבלה. תחנת דייגו, קבלו פיצוץ על שעון חול, קבלו שאנשים פוצצו את שעון חול, אשרו קבלה. כל תחנות דייגו קבלו שיש חור כרגע בשעון חול, קבלו ששני אנשים עם מטען פוצצו את שעון החול, אשרו קבלה.תחנת דייגו, קבלו פרש טורקי מלא, אשרו קבלה. תחנת דייגו אומרת בשנית, קבלו פרש טורקי מלא, קבלו שלושה אנשים חצו את שעון חול, אשרו קבלה. קבלו שהם חמושים… מול הטווח, המשך משנה. קבל, שעון חול, פוצצו אותה, כרגע שלושה אנשים נמצאים על בורמה, הם חמושים, אשרו קבלה…"

השבוע שמענו את קולה הבוטח של רוני אשל ז"ל בקשר בבוקר השבעה באוקטובר. עם אדרנלין טבעי, ביטחון ומקצוענות, רוני נותנת בקשר את כל הפקודות הנכונות ומכריזה על פריצת הגדר: "פרש תורכי". היא מתארת בכל רגע ורגע את הנקודה בה היא רואה את המחבלים פורצים את הגדר וקוראת לכוחות "תחנות דייגו" על מנת לאשר את קבלת הידיעות שהיא מוסרת.

רוני מודעת להיותה קו החזית הראשון בבלימת האיום שהיא רואה מול עיניה. איום מתממש שבהכנותיו היא צפתה, יתכן וחשדה, יתכן והתריעה, יתכן שכמו תצפיתניות אחרות שאת סיפוריהן שמענו, היא הושתקה או "הורגעה" על ידי גורמי סמכות בכירים ממנה.

בבוקר המר והנמהר של השבעה באוקטובר, כוחות רגליים, רכובים ומשוריינים שומעים את קולה של רוני ומבינים שדבר מה גדול קורה. הם שואבים מידע וכוח מדבריה ופועלים בהתאם לפקודות הרלוונטיות עליהן היא מכריזה. רוני לא נשמעת מבוהלת, היא פועלת בדיוק על פי סדר הפעולות אליו אומנה ואותו ביצעה בתרגילים ובאירועי אמת בעבר.

רוני אשל לחמה בקו החזית של אחת הגזרות המסוכנות בישראל ובמזרח התיכון. היא תפקדה היטב ועשתה כל מה שיכולה הייתה לעשות על מנת להתריע, לתפעל מבצעית את התגובה ולבלום את השיטפון שהגיע באותו הבוקר לחופי הארץ ושדותיה, עשתה את שיכלה ושילמה בחייה.

סוכה לבנה

בביקור שני השבוע בנתיב העשרה, ביום שמש מואר ומאיר, אנו יושבים בגינת כורכר פורחת מעל מחסום ארז. בפאתי הגינה – מיגונית קטנה, בה מחבלים רצחו את גיל תעסה ופצעו את שני בניו הקטנים בשבעה באוקטובר. פרחי התורמוס בשיא פריחתם ושיח רוזמרין מדיף ריח ברחבי הגינה. אנחנו מנהלים שיחה שקטה על ענייני השבעה באוקטובר עם תושב המקום.

ברקע נשמעים פיצוצים עמומים, אחריהם, צרורות של מקלעים כבדים שנשמעים כמו מאגים או מק"כים. מישהו אומר שמדובר בהגנה על משאיות הסיוע ההומניטרי הנבזזות. אחרי כן, נשמעים הדי פיצוצים קרובים יותר ולאורך כל הזמן, המזל"ט מזמזם מעל. השיחה לא נקטעת בשל רעשי הפיצוצים. שמענו, המשכנו. לא קמנו מהכיסאות.

שמענו איך באותו הבוקר, כשנשמעו דיבורי הערבית במושב, מישהו חשב שמדובר בקולות של ח'ליל ואחיו, עובדים קבועים במושב משך שנים רבות. קלנועית נהוגה בידי אישה עוברת ואוספת שאריות גזם מהגינות, דגל של "אחים לנשק" מתנופף מעליה.

ביציאה מהגינה אנחנו נתקלים בחצר האחורית של בית מרווח. מבעד לעצים ירוקים מאוד מתנפנף בד לבן. סוכה. ביום ה-20 למרץ 2024, ערב חג פורים, הסוכה עדיין עומדת. המשפחה שהקימה את הסוכה פונתה בשלמותה. בעל הנכס שגר בבית סמוך רץ לסוכה הזו כשהוא פצוע מירי של שני מחבלים. הוא הספיק להגיע לבית הרבש"צ, להתריע על האירועים. שם גם נפטר מפצעיו.

סוכה לבנה מסודרת עומדת ביישוב שומם. מה היא אומרת.

תיאום כוונות

השבוע, בשיחה בספרייה בירושלים, ישב הסופר חיים סבתו וסיפר על מאורעות המלחמה ההיא, עליה כתב את ספרו "תיאום כוונות". הוא סיפר על עצמו כטנקיסט צעיר, יוצא מעברת בית-מיזמיל בירושלים (היום קריית יובל), בן למשפחה חלבית, שלחם עם צוותו ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. ספרו יצא 25 שנים אחרי המלחמה ההיא וסבתו מספר שנולד בערב אחד של שטף כתיבה.

הספר הזה הפך לנכס צאן ברזל של לוחמים ולאחד מסמליה של המלחמה ההיא. למרות היכרותי רבת השנים עם הספר, סבתו חידד עבורי השבוע את ייחודו העכשווי. עד שהספר הזה נכתב, הוא אומר, כל ספרי המלחמות בישראל ובוודאי קורות מלחמת יום הכיפורים, הטראומה הלאומית הצרובה ביותר עד אירועי השבעה באוקטובר, נכתבו על ידי גנרלים גדולים. ספרים מלאי מפות, חיצים וקרדיטים להוגה, למתכנן, למפקד הדגול. "תיאום כוונות", מסביר סבתו, הוא ספרו של חייל מנקודת המבט של צוות טנק אחד שהשתתף בקרבות הבלימה ברמת הגולן. החיילים לא האמינו למראה עיניהם, כשראו את המסוקים הסורים מנחיתים חיילי קומנדו על האדמה הישראלית. הם נדהמו מכיבושה של צומת נפח וכשראו מטוסי קרב צוללים לקרקע נדהמו כי אלו לא מטוסים סורים. אלה מטוסינו, אומר חברו בספר. התדהמה והשיברון מכים בהם באחת. גם בשיחה השבוע תדהמתו של סבתו עוד עולה.

חיים סבתו | צילום: מרים צחי
חיים סבתו | צילום: מרים צחי

בקטע אחד בספר, תוהים החיילים בינם לבין עצמם, "מה יהיה? הסורים ימשיכו ויגלשו לטבריה עם הטנקים? מי יעצור אותם? חיילי מפקדה? ואולי האזרחים של טבריה יעצרו את הטנקים עם בקבוקי מולוטוב, כמו שקראנו בסיפורים על מלחמת העצמאות? האם ייתכן שלא ננצח? ומה עם אתחלתא דגאולה? האם תיתכן נסיגה בגאולה?"

כשנשאל חיים סבתו מהיכן שאב בעת המלחמה את התקווה ומהיכן שואב אותה בימים הללו, הוא מביא קטעי רגעים של רעות, חברות ותפקוד מובן מאליו שיצקו את תקוותו, כמו המפקד שאמר להם להכין רשימת שמירה בלילה אך בסופו לא העיר אותם ושמר בעצמו. חמישים שנים אחרי האירועים, כשהוא מספר אותם מחדש, הוא אומר "לא הבנתי איך אבל ידעתי שעם כאלה אנשים ננצח".

בתחילת הספר הוא מביא שיר שכתב בפנקס אז בימי הלחימה של יום הכיפורים:
"עטופי טלית,
נוטלי לולב
ניטלו מסוכתם.
נפלו המחיצות.
נתערבב הסכך.
בצל שמים חסותם"

הסוכה השוממה בנתיב העשרה השבוע שאנשיה ניטלו מסוכתם, צועקת כבר חמישה חודשים. מה היא צועקת?

העצב הזועק מהספר "תיאום כוונות", כמו גם עוצמתו, הם בתיאור פרטים ורגעים של שגרת אימה, שגרת מלחמה, שגרה של כמעט שבירה. שגרת מסירות נפש למען משהו בתוך מלחמה. סבתו לא מתאר מהלכים אופרטיביים של אוגדות הנעות בסיני או ברמה, אלא את פרטי פרטיו של הטנק השרוף, התפילין של חברו דב שנמצאו חרוכים ושטיפת הטנק במחסן החירום, יחד עם פנקס השירים.

פרטי אנשים שהוטלו אל תופת. ונאלצו לבלום אותה בגופם.

היו חיים ואינם

 

התצפיתניות

רוני אשל וחברותיה התצפיתניות הוטלו אל התופת ונאלצו לבלום אותה, כמו רבות ורבים מחיילי, חיילות ותושבי העוטף. הם לא ישבו בהערכות מצב חשובות ומרובות משתתפים, לא ליהגו סביב מצגות רוויות נתונים ולא נשאלו להערכתם את הסכנה או האיום הנשקף לחייהם. קו החזית הורכב ממאות ואלפי א.נשים שכל אחד ואחת מהםן עשו את חלקו היחידי, הרגעי, את שבריר הבלימה במארג ענק של תדהמה ושל אומץ.

כמו בשישה באוקטובר 1973, כשחיילי צה"ל לא הצליחו להאמין שמטוסי הקרב הצוללים הם מטוסים ישראליים, כך בשבעה באוקטובר 2023 לא דמיינו אזרחי ישראל כי הירי שהם שומעים ביישוב ובבסיס אינו צה"לי.

בתוך שלל המחדלים שהקלו על מתקפת השבעה באוקטובר, ישבו ונלחמו חיילות וחיילים צעירים שהוכשרו ואומנו, שלא ניתן להם כל הידע או הציוד הראוי, שלא היו יכולים להשפיע לפני – אך בפועל, היו הם מגניה של המדינה הזו ושל קו החזית בעת ההתמוטטות הגדולה והטרגית של קו ההגנה.

קולה של רוני אשל בהקלטות הבוקר ההוא הוא קולה של ההגנה. קולן של הלוחמות-תצפיתניות של מוצבי הגבול עם עזה. חלקן חללות, חלקן עוד שבויות בשבי חמאס, כבר מעל ל-160 יום. כולן תפקדו בעוז רוח עד טיפת נשימתן, דמן ויכולתן האחרונה.

בעמוד האחרון בספרו "תיאום כוונות", מסתכל סבתו על הירח ומתפלל. הוא מכוון בתפילתו לחברו דב, אותו הוא מחפש מאז אותה מלחמה. עד כה, מצא רק את התפילין החרוכים שלו. בסוף התפילה אומר סבתו "שלום עליכם. שלום עליכם. שלום עליכם".

ואני שומעת שוב בגווני קולה של רוני את פעימות הלב, את החשיבה הממוקדת ואת הקול הבוטח שקורא לכוחות בגזרה להתעורר ולעוט על הסכנה, ואני תוהה על גיבורותינו השבויות. על התצפיתניות שיושבות שם, בשבי בעזה, משחזרות את קורות אותו היום ימים ולילות ותוהות על החברות שאבדו בקרבות ועל גורלן של אלה שלא ראו אותן נחטפות, נרצחות, או מצליחות לברוח.

אני יודעת שהחיים סבתו של מלחמת השבעה באוקטובר תהיינה תצפיתניות. הטנקיסט של מלחמת יום כיפור, 1973, הוא התצפיתנית בעוטף עזה של שנת 2023. ושלום עליהן.

תגובות

תגובה אחת

  1. בשורה הראשונה רוני אומרת, יש לי, לי. את התפקיד שלה עשתה רוני שלי מתוך תחושת אחריות גדולה מאוד לתושבי העוטף. המשפט הראשון שלה בהקלטה הוא התמצית של תפקיד התצפיתנית ובמיוחד בנחל עוז. זו הגזרה שלה, היא אחראית לגזרה שלה, היא אחראית לשלומם ובטחונם של תושבי העוטף. רוני שלי וכל שאר התצפיתניות והסמבציות של נחל עוז פעלו מתוך תחושת שליחות גבוהה. רוני הייתה חיילת מסורה וערכית שפעלה מתוך תחושת שליחות. המפקדים שלה ובכלל רואים בצה"ל מקום עבודה וזה למה קרה לנו השבעה באוקטובר.
    צה"ל הוא כבר לא צבא העם, הוא מקום עבודה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

חיילות המועמדות לתפקיד תצפיתניות מסרבות להתגייס לתפקיד והן נכנסו לכלא במעמד גיוסן. כתבת המשך למעצרן של חיילות מפי נ', שפנתה אלינו בעקבות הכתבה הקודמת. על תנאי המעצר והסירוב לשרת בתפקיד אך לא לכולן זה מתאפשר. נ' התחילה את ההכשרה למרות שהיא זכאי לתנאי שירות קרובים לבית.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.