בימים האחרונים קמה תנועה פוליטית חדשה – תנועת "תיקון 2024". התנועה הזו מבקשת בחירות עכשיו, על מנת לבסס מחדש את האמון בין השלטון לציבור. בקבוצת הוואטסאפ שפתחו, כתבו המילואימניקים יוזמי התנועה, ציטוט מהשיר הידוע של חיים גורי; "כי רעות שכזו לעולם לא תיתן את לבנו לשכוח". את השיר הזה כתב גורי בשלהי מלחמת העצמאות, אוקטובר 1948.
בשיר הזה, אחד מיני רבים שנכנסו לקנון הישראלי, משבח גורי את הרעות בין הלוחמים, יפי הבלורית והתואר. מלחמות היו תמיד מרחב של גברים, של אחוות לוחמים. וכולנו מודים להם על ההקרבה ועל המסירות. ביחד עם זאת, שדה הקרב שמורכב מרוב מוחלט של לוחמים, לא יכול להכתיב את התיקון של 2024, בטח שלא אחרי השבעה באוקטובר.
עבור דור המייסדים, שאלת שירות נשים בצבא לא נשאלה. לפני קום המדינה וגם אחריה, נשים לקחו חלק בעשייה. מלחמת העצמאות הייתה אחת המלחמות עם הכי הרבה לוחמות. הסיפורים עליהן לא הכי מוכרים, אבל הן היו שם – בחזית ובעורף. ערך השוויון היה אחד מהיסודות עליהם הוקמה מדינת ישראל – במובן הזה, היא הייתה פורצת דרך בעת הקמתה, אך מן המגמה הזו לא נשאר הרבה 75 שנים אחרי.
שש אחרי המלחמה
תנועת תיקון 2024 קמה מתוך מלחמה. רעות המילואים של 2024 הביאה להקמת התנועה שקוראת לבחירות – ועכשיו. איך תיראנה הבחירות האלו? האם נמשיך ונראה מפלגות אותן מובילים גנרלים? מפלגות בהן אין ייצוג של 50% נשים? האם משדה הקרבי יגיעו המפקדים אל הכנסת וישבו בכל מוקדי קבלת ההחלטות לבדם? או שתיקון 2024 יבטיח נוכחות של 50% נשים במוקדי קבלת ההחלטות?
כמה חודשים אחרי שנכתב "שיר הרעות", התקיימו הבחירות הראשונות ל"אספה המכוננת", הלוא היא כנסת ישראל. הרעות משדה הקרב נכנסה אל תוך הכנסת, אל תוך הממשלה, וגברים מינו גברים לשרים ולשלל תפקידי מפתח. לכנסת הראשונה נכנסו רק 12 חברות כנסת. 10% בדיוק של נשים. הן לא הגיעו משדה הקרב, אלא מעשייה חברתית ופוליטית. המוכרת ביותר בהן הייתה כמובן גולד מאיר, שהייתה גם האישה היחידה שמונתה לשרה בממשלת ישראל הראשונה.
גולדה מאיר הקימה את הביטוח הלאומי, חוקקה את חוק שכר שווה, חוק חופשת לידה ועוד. היא נשארת בבדידותה הפוליטית מאז הבחירות הראשונות הללו ועד שנת 1974. במשך 25 שנים, רבע מאה, הייתה רק שרה אחת בממשלת ישראל. ומאז, לאורך 75 שנים, המצב לא השתפר משמעותית.
המדינה שלנו, שהחלה את דרכה עם חזון של שוויון מגדרי, מציגה בשנת 2022 ממשלה עם חמש שרות בלבד ועם קואליציה של תשע נשים מתוך 64. שפל.
זו הממשלה שלנו כבר יותר משנה וזה הממשלה שאיתה הגענו אל השבעה באוקטובר.
אין תיקון בלי שותפות
בזמן שחברי תנועת תיקון 2024 היו בשדה הקרב, מאות אלפי נשים החזיקו את המשק, את הבית, את מקומות העבודה. הוואקום שהשאירו המילואימניקים לא נשאר ריק. המשק המשיך לפעול, עם כל הקושי והאתגר. נשים נושאות על עצמן יותר תפקידים, בבית ובשוק העבודה. הרי שום דבר לא באמת נעצר.
עכשיו, המילואימניקים חזרו משדה הקרב ומאז הם יוצאים למשימה הבאה שלהם – תיקון 2024, הם מתראיינים בתקשורת, נפגשים עם פוליטיקאים ומובילי דעת קהל. ואיפה הנשים? שוב בבית.
המילואימניקים מקימים תנועת תיקון מתוך שדה הקרב, אך אין תיקון בלי שותפות של כל מי שפעלו פה בחודשים האלו, בעורף כמו גם בחזית, ואם חברי תנועת תיקון לא יבינו את זה, אין כאן בשורה אמיתית.
תיקון אמיתי לא יכול להתרחש בלי נשים – בלי 50% נשים! בטח שלא אחרי השבעה באוקטובר. כל תנועת תיקון שקמה כעת חייבת לשים בראש החזון שלה תמונת מראה הפוכה לממשלה הקיימת – תמונת מראה שבה שוויון מגדרי הוא ערך עליון. כי בזמן שגברים רבים לחמו בשדה הקרב, נשים רבות לחמו על המדינה, על החיים, על המשפחה, על השגרה, על השפיות.
הרעות שנובטת בשדה הקרב לא יכולה להוות תחליף לשותפות עם 50% מהאוכלוסייה. כאשר תתקיימנה הבחירות הבאות, עליהן להביא לתיקון אמיתי – 50% נשים בכל המפלגות. סיימנו עם מפלגות של גנרלים. הצבא לא יכול עוד להכתיב את הפוליטיקה. את ההחלטות צריכות וצריכים לקבל נבחרי ונבחרות ציבור שיהוו שיקוף של החברה הישראלית.
הרעות איננה רק זו של הנלחמים יחד בחזית. יפי הבלורית והתואר לא יוכלו להמשיך להדיר את השותפות שלהם לחיים, את השותפות שלהן למדינה. התיקון חייב להיות תנועה של נלחמות ושל נלחמים – בשדה הקרב, בשדה החברתי. שותפות של נשים ושל גברים. רק כך נראה תיקון אמיתי. זאת המשמרת שלנו.
יעל יחיאלי היא מייסדת מיזם 5050 לשותפות ושוויון מגדרי. להצטרפות למיזם
צילום תמונת הכותרת: דובר צה"ל
