על מלחמה ועל בחירות

רפיח כן או לא, עסקה כן או לא, מרוב ספינים לא רואים שמים. שבעה חודשים למלחמת גוג ומגוג, בואכה יום העצמאות, רפיח לא נראית מבטיחה, עסקה אולי כן ואולי לא נרקמת, ביידן נפגש עם אביגיל עידן, החטופה בת הארבע ששרדה את השבי בעזה, אבל אף חבר כנסת או שר ישראלי לא, על ראש הממשלה אין מה לדבר. בתי הספר, תנועות הנוער ובתי התרבות שולחים לנו הזמנות לערבי זיכרון לחודש הגבורה והתקומה, מכאניזמים שפועלים מכוח אינרציה עצמית. מנהלות בתי ספר, נוער חדור אנרגיה, מקומות עבודה שמעמידים פני חיים במדינה נורמטיבית.

במסגרת אותה נורמטיביות, ליהגה ביום רביעי האחרון השרה אורית סטרוק בנושא העסקה שאולי מתגבשת. חרדת קודש כלפי החטופים או משפחותיהם לא הייתה שם. כקוראת תקשורת ערבית ופלסטינית, לא נעים לומר אך לעיתים, נראה כי ההצהרות של נציגי הרשות הפלסטינית, מדודות וקוהרנטיות יותר מהבלחות הכאוס ששרי ישראל מספקים לנו ולעולם.

אורית סטרוק טענה באותו ריאיון ש"לממשלה שזורקת הכל לפח בשביל 22-33 חטופים, אין זכות קיום". למחרת, אמרה לאימו של חטוף שהתעמתה איתה בנושא העסקה במשפט "את קוברת אותו", אותו כלומר, את הבן שלה – הקבור חיים במנהרות עזה. באמירתה זו, הבהירה בטובה למה בחירות הן הדבר הדחוף ביותר דווקא עכשיו. דווקא בזמן מלחמה. דחוף כמעט כמו עסקת חטופים. כי יכול להיות שהממשלה הזו, שאומרת לנו בפנים את חשיבותם של החטופים בעיניה, לא תעשה עסקה.

כן, ממש ככה. יתכן ובדיוק כמו שנציגי הממשלה אומרים, הם לא יתנו יד לעסקה (בן גביר), כי בהינתן עסקה, לממשלה הזו אין זכות קיום (סטרוק וסמוטריץ). אני בוחרת להאמין להם ולהבין שעלינו להחליף אותם, באמצע המלחמה, בבהילות – כדי שתהיה לנו מנהיגות שרואה בחיים שלנו ערך.

שבעה חודשים חלפו מאז השבעה באוקטובר. די והותר זמן כדי לתכנן מערכה שכוללת כוח צבאי ומהלכים מדיניים מתוחכמים, שישיבו אלינו את הזקנים, הנשים, הצעירות והצעירים ששוהים עדיין בשבי. די והותר זמן כדי לממש לפחות אחת ממטרות המלחמה או לכל הפחות, לצייר קווי מתאר של אופק עתידי. זה לא מספיק זמן לממשלה הזו.

שרי ממשלת ישראל שחוזרים ומלעיזים על משפחות החטופים, משטרה שנוהגת בהם בחוסר רגישות ונבחרי ציבור שמתירים את רסן שופרותיהם נגד אזרחים השבויים בסיוט מתמשך – אלו נבחרי הציבור שכשלו בכל פרמטר במלחמה הזו, עוד משלב זיהוי המתקפה ועד היום.

החטופים והפצע

השבוע, באחד הפודקאסטים הפופולריים ביותר של הניו יורק טיימס (“The Daily”), שוחחה המגישה עם יאיר לפיד. באחת משיחותיהם, הוא נשאל האם הוא שלם עם החלטתו לא להיכנס לממשלת החירום בתחילת המלחמה. לפיד ענה שכן, הוא שלם. הוא סיפר שם שהוא מרגיש שישראל אינה מובנת לציבור האמריקאי, לעולם, לסטודנטים באוניברסיטאות. הוא הסביר שישראל נדחקת לשחק את תפקיד הקורבן על מנת לקבל תמיכה ציבורית, או אמפתיה ולנהל "מלחמת קורבנות" עם הפלסטינים.

יושב ראש האופוזיציה הישראלית, יאיר לפיד, ביקש לומר שישראל היא מדינה ריבונית שדואגת לאזרחיה והיא איננה קורבן. בנוסף, ציין שאת הממשלה הזו עלינו להחליף כי היא רעה לישראל ואין לה את הראייה האסטרטגית הנדרשת בעת הזו. כעת, דורש לפיד בחירות מעל כל במה. אבל האם אפשר בכלל לנהל מערכת בחירות בעת מלחמה?

למען ניהול אחראי של המדינה והמלחמה, שגם בהינתן עסקה לא תיגמר בקרוב, הקדמת הבחירות תדרוש גם מלפיד עזיבה של קונספציה. היא תדרוש מחילה על כבוד ופרידה זמנית מאג'נדה. היא עשויה אף לדרוש כניסה מתחת לאלונקה (ולתוך ממשלת נתניהו) לתקופת קמפיין בחירות קצרה וממוקדת, כדי שאויבינו לא יזהו שוב את "פירצת אוקטובר". וכדי שאף צד קואליציה או אופוזיציה לא ישתמש במהלכים צבאיים או אחרים לטובת מה שנקרא "כלכלת בחירות" בימים כתיקונם ואפשר לקרוא לו "חימושי בחירות" בימים שאינם כתיקונם, כמו אלו.

גבורה – קוים לדמותה

מחקר שנערך על ידי ג'והנה בירניר ואניטה גודיס, חוקרות מאוניברסיטאות מרילנד וברלין (בהתאמה), בדק את השפעות מלחמת האזרחים והקונפליקט בפרו, על אחוזי ההצבעה ועל התנהלות גופי המדינה. המחקר גילה שניהול מערכת בחירות בזמן קונפליקט, מלחמה או סבבי אלימות הוא אפשרי, אולם גורר תופעות שראוי לשים לב אליהן.

ראשית, ממשלות נוטות לעשות שימוש סלקטיבי במנגנוני הביטחון והמשטרה בזמן בחירות. בהשלכה מהירה לכאן, משטרת ישראל לאחרונה הגבירה את פעילותה במהלך הפגנות משפחות החטופים וכעת, היא עוצרת בני משפחה ומטילה עליהם הגבלות. נטלי צגאוקר, אחותו של החטוף מתן צגאוקר, נעצרה השבוע כשהפגינה למען שחרורו ושוחררה בתנאי שלא תשתתף בעוד מחאות מהסוג הזה. באותו שבוע, נעצרה גם חברת הכנסת נעמה לזימי, חברת כנסת מהאופוזיציה, שנעצרה על אף חסינותה. על מנת לתרץ את המעצר הזה, טענה דוברות המשטרה כי לזימי ניסתה לפרוץ ל"בית זאב ז'בוטינסקי". נראה שמשטרת ישראל עוברת תהליך השתנות בו כוחה וכוחנותה מופעלים ללא עכבות על אזרחים מן השורה, שמפגינים, לפי החוק, נגד סמלי שלטון או מתבטאים נגדם. שלל מקרי האלימות והמעצר הללו מצטרפים לשורה של מקרים נוספים של אלימות משטרתית בה פגשו המפגינים בחודשים האחרונים, עד כדי כך שלפני חודש, נזף שופט בית משפט השלום בחדרה בנציגי המשטרה וביקש מהמפגינים להתלונן במח"ש על מקרי האלימות בהם הם נתקלים.

אז אם כרגע, בזמן שגרת-מלחמה משטרת ישראל עוברת טרנספורמציה באופן הפעלת כוחה נגד אזרחי ישראל המוחים מה יקרה בזמן מערכת בחירות כאשר השר יילחם על כל מנדט? ייתכן והמגמה שאנו מזהות כרגע תתעצם. אך ייתכן גם, שנראה ריכוך מפתיע ואופייני לצורך גריפת קולות. כמו במקרה של צפון אירלנד בשנות ה"צרות" הטראבלס, למעשה מלחמת האזרחים הפנימית בצפון אירלנד בין הבריטים לאירים-קתולים, כשהאנגלים הפחיתו את העימותים המשטרתיים עם הקתולים במהלך קמפייני בחירות על מנת לא לחזק קולות מתנגדים.

יתכן ודווקא הכרזה על מערכת בחירות תביא להשתנות חוזרת של משטרת ישראל ביחס להפגנות. יד מלטפת המקוששת כל קול תדאג לשנות את פניה כשהשר בונה עצמו "מחדש" מול קהל בוחרים פוטנציאלי.

זעם ותקווה

תופעה נוספת שמצא אותו מחקר, היא כוחות אלימים ואפילו מיליציות, שנוקטות באלימות נוספת על מנת לקצור רווח אלקטורלי מיריב. חמאס היא דוגמא מצוינת לכך והמחקר המקורי, שנערך בשנת 2018, אף מציין אותה: בבואה להתחזק ברחוב הפלסטיני, חמאס משתמשת באופן קבוע ולאורך שנים בסבבי לוחמה מול ישראל. בכך, היא ממסגרת את עצמה כנציגת העם הפלסטיני וכאלטרנטיבה המנהיגותית היחידה לכוחות הרשות הפלסטינית המסואבים. הדבר הזה עובד גם הפוך – בעת מערכת בחירות, כוחות זרים ובוודאי כוחות אויב, מחשקים את מקבלי ההחלטות ומציבים אותם בעמדות חולשה, כמו פיגועי האוטובוסים ב-1996, שהביאו להפסד של ראש הממשלה המכהן דאז, שמעון פרס, לנתניהו.

כוחות קיצוניים וקבוצות חמושות לא מהססות להשתמש באלימות על מנת להשפיע על אחוזי ההצבעה ועל כיווני ההצבעה. אירן, טורקיה, חמאס, חיזבאללה ושלל כוחות סביבנו נחושים לעצב ולהשפיע על מערכת הבחירות הישראלית. האם כוחות הקואליציה והאופוזיציה בישראל אחראים מספיק על מנת לנהל מערכה ברצועה ובלבנון כאילו אין בחירות ולנהל מערכת בחירות כאילו אין מערכת בלבנון וברצועה?

בין טהראן לאוניברסיטת קולומביה

במשך שני עשורים, בין שנת 1980 לשנת 2000, התנהלה בפרו מלחמת אזרחים קשה בה נהרגו ונעלמו 70,000 אזרחים. למרות זאת, במהלך שנות המלחמה מערכות בחירות התרחשו והשפעת הגורמים עליהם דיברנו ניכרה יותר בבחירות במחוזות מקומיים ופחות ברמה הארצית. מצבה הבטחוני של ישראל היום כאוטי ומורכב – אך אנחנו לא בתוך מלחמת אזרחים פנים מדינתית פעילה. על כן, גם המצב הסבוך יכול לאפשר קיום אחראי של מערכת בחירות שבתורה, תאפשר למנהיגות נבחרת לנהל את המלחמה הזו ולהשיב את החטופים.

על מנת לעשות זאת, על הקואליציה והאופוזיציה לבנות ממשל חירום משותף לצורך ניהול מערכת בחירות במלחמה. זה מתחיל מבניית קבינט ייצוגי ויציב שמייצג את רוב מפלגות הכנסת. אם מכריזים על בחירות – כולם צריכים להיכנס לממשלה הנוכחית, ממשלת הימין על מלא-מלא, ולמהול אותה בכוחות נוספים. רק כך יובטח ניהול אחראי ונטול פוליטיקה זולה של המלחמה. בנוסף, מהלך כזה גם יאותת לסוכני הכאוס בציר השיעי, מחמאס ועד טהרן: הורידו את הידיים שלכם מניסיונות השפעה על הבחירות בישראל, זה לא ילך לכם.

מקומות רבים בעולם הצליחו לערוך בחירות במהלך מלחמות ועימותים אלימים. מאירלנד ועד פרו. ומי שלא הצליח לרסן אלימות ולנהל את המערכה באופן אחראי נענש בקלפי, כי שם – העם הוא הריבון.

צילום תמונת הכותרת: אינס אוסרוף אבו-סייף