יעניין
אותך
שירה ברביבאי-שחם
20 ינואר 2024 | משך הקריאה: 6 דקות
ביטחוניסטית מזרח תיכונית #9

"אני חושב שזה לא נכון לטעון כי כוחות סרביים בסכסוך הזה הפכו את האונס לנשק מלחמה. במקום זאת, ניתן לומר כי הם הפכו את המלחמה לצורת אונס… הסרבים ידעו שהם לא מסוגלים לכבוש ולהחזיק את קרואטיה ובוסניה בשל קשיים בקווי אספקה, אמצעי תקשורת, תשתיות ומיעוט אוכלוסייה. אולם הם היו נחושים לזרוע פחד והרס רבים ככל האפשר. אונס – אונס של נשים והתעללות מינית בגברים – הוא התמצית של המלחמה הזו. כוונת הסרבים היתה לאנוס תרבויות שלמות, לאנוס נשים וגברים, לאנוס מרקם חברתי בן חמש מאות שנים, לאנוס דת ואמנות".

את המילים האלה אמר סטיבן שוורץ בסקירה שנשא בכנס שהוקדש לרצח העם והאונס הנרחב במלחמת הבלקן, בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ברקלי. שוורץ הוא עיתונאי אמריקאי של ה"סן פרנסיסקו כרוניקל", שתיעד במשך שנים וכתב על רדיפת יהודים בוסניים ועל האלימות המינית בבוסניה במהלך מלחמת הבלקן ביוגוסלביה לשעבר, בתחילת שנות התשעים. קראתי את תיאוריו מאותו הכנס, שהתקיים באוניברסיטה בה למדתי, כבר בעת התרחשות הזוועות בבלקן ב-1994.

"יש מלחמה באמצע אירופה, הימים שחורים. שיירה בורחת בלי בית, מפני הרעים"

השורה הזו, בשיר "בך לא נוגע" שכתב דן תורן ומבצעת יהודית רביץ, היא על המלחמה ההיא. מלחמת אזרחים עקובה מדם שפרצה באמצע אירופה, כללה את הזוועות הקשות ביותר שניתן לתאר ובהן רצח עם, אלימות מינית, פליטות וקטל חסר אבחנה.

מונית שחורה אל היום שאחרי

מלחמת הבלקן השלישית

"מלחמת הבלקן" היא שם כולל לרצף של עימותים בין מיעוטים אתניים שונים ורפובליקות שהיוו את הפדרציה שהיתה יוגוסלביה, עד נפילת הגוש הקומוניסטי. ב-1990, הצביעה סלובניה, אחת מהרפובליקות שהרכיבו את יוגוסלביה, על עצמאותה, תוך הערכה שיוגוסלביה תגיב לכך באופן אלים. ואכן, יומיים לאחר הכרזת העצמאות של סלובניה, פתחה יוגוסלביה במתקפה אווירית על סלובניה ואחר כך גם במתקפה מן הקרקע. המלחמה הסתיימה לאחר עשרה ימים בלבד בהסכם מפתיע והובילה להקמת סלובניה.

מיד אחריה, החלו מלחמות העצמאות של קרואטיה, קוסובו, בוסניה-הרצגובינה שבסרביה, מקדוניה ועוד סכסוכים אתניים מקומיים. העשור של שנות התשעים ביוגוסלביה לשעבר, הביא את רצח העם הראשון שאירע ביבשת מאז מלחמת העולם השנייה, שבוצע הפעם כנגד העם הבוסני. שני מיליון איש נעקרו ממקומם ומאות אלפים נרצחו, הושמו במחנות ועברו עינויים על ידי קבוצות אתניות יריבות.

במלחמת הבלקן, השתתפה ברית נאט"ו, בהובלת ארה"ב ובריטניה, באופן פעיל והייתה חלק משמעותי בהשפעה על דינמיקות המלחמה והמנגנונים שהובילו לסיומה. ב-1993 הקימה מועצת הביטחון של האו"ם את בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר. בית הדין הוקם לצורך עשיית צדק והשמעת קולם וקולן של אלפי קורבנות. אחד מהישגיו הבולטים, הוא הוצאת צווי מעצר נגד חיילים סרביים שאנסו נשים מוסלמיות, והורשעו בגין אלימות מינית בזמן מלחמה.

זו הייתה הפעם הראשונה בה אונס הוכר כפשע נגד האנושות על ידי הקהילה הבינלאומית (למרות העדויות הרבות על אלימות מינית בזמן מלחמת העולם השנייה במשפטי נירנברג, איש לא הועמד לדין על כך). בשנת 1998, גם בית הדין הפלילי הבינלאומי שהוקם לדון בפשעים נגד האנושות שבוצעו בזמן רצח העם ברואנדה קבע כי האלימות המינית שננקטה נגד בני הטוטסי הינה רצח עם, כי אלימות מינית שיטתית מסמלת זריעת הרס תרבותי של קבוצה אתנית.

מחנה פליטים בטוזלה, בוסניה, יולי 1995 | צילום: רון חביב
מחנה פליטים בטוזלה, בוסניה, יולי 1995 | צילום: רון חביב
גיבורות השתיקה

ממדי האלימות המינית ההמונית בבוסניה של מלחמת הבלקן, שהופנתה כלפי נשים מוסלמיות בוסניות, היו כאלה שלא נראו מאז מלחמת העולם השנייה ובטח לא בעת של מלחמה משודרת, מלחמה באמצע אירופה, בשנות התשעים. העדויות הראשונות החלו להתפרסם במערב בסוף שנת 1992 והובילו לחשיפה של הזוועות ותיעודן מחד, אך גלש למציצנות עיתונאיות שלא הובילה למהלך משמעותי העוצר את המשך הלחימה או מסייע לשיקום הקורבנות, מאידן.

במשלחת תיעוד וסיוע אמריקאית לבוסניה, סיפרה לורל פלטשר, כי נשות המשלחת פגשו נשים רבות שנאנסו. הן סיפרו כי הכמות המתועדת של המעשים קטנה בהרבה מההיקף הממשי ומממדי האלימות המינית שננקטה כלפיהן. הן העידו כי נשים רבות נותרו עטופות בשתיקתן גם בשל הבושה הנלווית לאונס ולפגיעה מינית בכל התרבויות וגם בשל המחירים שהן משלמות ותשלמנה על החשיפה. מחירים חברתיים ומשפחתיים.

רבות מהנאנסות הגיעו מהקהילות המוסלמיות של בוסניה. נשים שאזרו אומץ וסיפרו את שאירע, הושתקו לעיתים על ידי קרובי משפחתן ואף נפגעו, "אנו לא רוצים להצטייר כקהילה שנשותיה נאנסו" נאמר להן. במקומות רבים נוצרו "קשרי שתיקה": נשים וגברים המגנים אחד על השניה ושומרים את הסיפורים הללו בקרבם, חונקים אותם. לא רק מאימת הבושה, גם כי הדרך להישרדות והתאוששות מיידית, שנדרשה מהם באותה עת, עברה בעשייה והזדקפות. החשיפה, לעומת זאת, הייתה חזרה לאימה והדרך להתמוטטות.

ארגוני זכויות אדם רבים וגם גופים ממשלתיים ביקשו לתעד את הנשים ועדויותיהן למטרות חשובות באותה העת, אולם חלק מתהליך לקיחת העדויות, החיפוש אחריהן ובוודאי הדיון הפומבי בהן, הוביל נשים ואת קרוביהן לשתיקה, לעיתים לאובדן זיכרון בשל תסמונת פוסט טראומטית, ובעוד מקרים, לעדות אשר הובילה לניסיונות אובדנות בשל הקושי בחשיפה.

המלחמה בבלקן נסתיימה מזמן. על חורבות יוגוסלביה לשעבר עומדות היום שש מדינות עצמאיות וליברליות, אבל האלימות המינית הנוראה שהופיעה במימדים הרסניים במלחמה ההיא, הפכה אחד ממאפייניה הבולטים, כמו גם אבן דרך בתולדות המשפט הבינלאומי אשר לראשונה העמיד לדין ושפט פושעי מלחמה בעוון זה.

אישה בוסנית בין 173 קברים של גופות שזוהו עשור לאחר המלחמה, בשנת 2014. צילום: רויטרס
אישה בוסנית בין 173 קברים של גופות שזוהו עשור לאחר המלחמה, בשנת 2014. צילום: רויטרס
בחזרה אלינו

שגרת החדשות אצלנו עוברת בין "הותר לפרסום", לעדויות חדשות שנחשפות מהקרבות, מהזוועות ומשעות הגבול הפרוץ בשבעה באוקטובר. ניצולים, מחלצים, בני משפחות של קרבנות חיים ומתים זועקים על האימה, על שעות המנוסה. חטופים וחטופות מחזירים אותנו בסיפוריהם למנהרות חמאס בהן עדיין נמקים גברים, נשים וטף. על אף העדויות, ברור לנו שגודל הזוועות של השבעה באוקטובר לעולם לא יוודעו לנו עד תומן.

בתוך כך, עולים סיפורי האלימות המינית, הטרור המגדרי בו נקט חמאס והטראומה הלאומית שבה וצפה. הפחדים העמוקים שצרובים בעצמותינו מימי הפוגרומים בגולה, מקרעי זיכרון על המלחמה ההיא באירופה וסיפורים של מלחמות רחוקות, מעמיקים את הפצע וקורעים בנו עוד קריעה. בסיפורי החטופות והניצולות יש סיפורי על קרקע ותת קרקע פיזיים, אבל גם מטאפוריים.

אף אחת מאיתנו לא חשבה שאונס ככלי מלחמה יהיה דבר שנפגוש פה במדינת ישראל, בצד הישראלי של הגבול. זאת ה"אמצע אירופה" שלנו. ונראה שאנחנו עוד לא יודעים מה ואיך לעשות עם זה. האם זה עניין של נשים? האם זה עניין של גברים? האם זו סוגייה של מטה החטופים? עוד אין תשובות ולעיתים, רק השתיקה היא מוצא.

ובתוך השתיקה, ישנם סיפורי הגבורה. אינספור גיבורות וגיבורים התנפצו בקרבות הבלימה, נסו בגבורה, התחזו למתים, זרקו רימונים ממיגוניות והצילו אחרים. חלק פעלו על אוטומט, פינו חללים כדי שלא ייחטפו או הגנו על החיים בגופם. השתאינו מהגבורה של שלושת האלופים במילואים בשבועות הראשונים של המלחמה. ישראל זיו, נועם תיבון ויאיר גולן היו משב רוח של עוז, שהחזיר לנו את הברק הצברי עליו גדלנו. הגבורה האפית מהאתוס הישן והמוכר.

השיעור האחרון

כשהגבורה שותקת

אבל האתוס שלנו מתרחב לצידם. והטרור שעברנו ובתוכו הטרור המגדרי – אחד הדברים הקשים לאדם ולעם, שמגיע עם קושי ובושה הכרוכות בתקיפה מינית – מרחיב את האתוס של הגבורה שלנו אל מרחבי הגבורה הכפויה. גבורה שלא מבחירה. האתוס הישראלי הצר התרחב ומתפקע מאז השבעה באוקטובר. ישנם גיבורים על מדים וישנם גיבוריםות במדים שקופים, שטיפלו בחבריהםן החטופים במנהרות.

עם שוך הקרבות, כשהאבק יירד, הטנקים ישובו למחסני החירום וגייסות המילואים ישובו לעבודה ולחיים, בתפילה שגם כל חטופינו איתם, לא תתהלל אף גיבורה בסיפורי הקרבות מהסוג הזה. לא תרועת ניצחון ולא שירי הלל. זה לא אומר שאין ולא היתה שם גבורה עילאית.

גבורה כפויה, כמעט אנטי-גבורה, היא לא פחות ראויה מאותם הגנרלים שהפיחו בכולנו אומץ ותקווה בשמונה באוקטובר. היא מונחת לצידם. צבועה אחרת, שותקת אחרת, כואבת ומיוסרת. היא לא תשב באולפנים, היא לא תוכל לעולם לספר את סיפורה דרך מושגים ברורים, אבל אל לה ולנו להתבייש ולהיאלם.

גם שם נדרשה רוח לחימה, גם שם נדרש מאבק איתנים לשמירה על החיים, על הרוח. גם שם נדרשה ונדרשת גם עכשיו, רעות שקורעת את הנשמה. החטופות ששוחררו חן והגר, דורון ואגם, מורן ומייה ועוד רבות וטובות כל כך, מרחיבות ומותחות עד כלות את משמעות הרעות ונושאות אותה עבור אלה שהשאירו מאחור.

את כוחות ההישרדות שלהן הן עוד לא מפנות לעצמן, הכל מופנה לפעולת החילוץ ההירואית של אחיותיהן ואחיהן מהשבי. פעולת חילוץ שלא כוללת לא מאג ולא מטול, אלא מגאפון, מיקרופון וחוסר מוכנות לשבת בשקט בבית. כך, אט אט הן מפלסות את ה"באב אל וואד" הישראלי של 2023. כמו הגבורה גם הרעות נטענות מחדש. מפלסות את הדרך ומוטלות בצדדיה.

לא נדע לעולם את כל הפרטים, אנו גם לא חייבים לדעת. אבל לא נסיט מבט.

וּשְׁכִינָה שְׁחֹרָה אַחַת, עֲיֵפַת צַעַר וִיגֵעַת כֹּחַ,

מִתְלַבֶּטֶת פֹּה בְּכָל-זָוִית וְלֹא-תִמְצָא לָהּ מָנוֹחַ,

רוֹצָה לִבְכּוֹת – וְאֵינָהּ יְכוֹלָה, חֲפֵצָה לִנְהֹם – וְשׁוֹתֶקֶת,

וְדוּמָם תִּמַּק בְּאֶבְלָהּ וּבַחֲשָׁאִי הִיא נֶחֱנֶקֶת,

פּוֹרֶשֶׂת כְּנָפֶיהָ עַל צִלְלֵי הַקְּדוֹשִׁים וְרֹאשָׁהּ תַּחַת כְּנָפָהּ,

מַאֲפִילָה עַל-דִּמְעוֹתֶיהָ וּבוֹכִיָּה בְלִי שָׂפָה – – –

מתוך "בעיר ההריגה" מאת חיים נחמן ביאליק

הידעת?
פוליטיקלי קוראת קיימת מאז 2012.
פוליטיקלי קוראת היא גוף התקשורת הפמיניסטי היחיד בישראל.
התכנים שלנו מגיעים למליוני אנשים בכל חודש.
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מומלצות עבורך
 אותה קטגוריה
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *