לצד האבל המתמשך וחרדת החטופים, אחד הקשיים הנוספים שמביאה עימה מלחמת השבעה באוקטובר, הוא תחושת השקיעה. התחושה שהיינו בשקיעה ארוכה, בזמן שסיפרנו לעצמנו שאנחנו בזריחה. המציאות כאילו סימאה את עינינו עד לבואו של אוקטובר. אחרי הטבח הנורא והמלחמה שהביא עימו, נראה שאין פתרון ואין מוצא. המלחמה ארוכה והיא גבתה ועוד תגבה מחירים איומים. אם וכאשר נסיים אותה, מחכה לנו איום צפוני בדמות חיזבאללה מעבר לפינה.
אחד המקומות הסדוקים ביותר בנפש של כולנו כרגע, הוא המקום בו נשאלת שאלת "מה יהיה". לאן נלך מכאן? כאן, רבים מאיתנו נאנחים תוך הסטת מבט מילדינו, שאמורים לסמל לנו עתיד אחר, מואר, מתקדם. אנחנו מרימות את העיניים בשולחן האוכל, מסתכלות על הילדים בין שיעורי הבית, שואלות את עצמנו איך יוצאים מהמבוך הזה? איפה יש תמרור שיכוון לדרך אחרת? האם יש דרך אחרת, או האם נולדנו לתוך הסכסוך היחיד בעולם שאין לו פתרון?
מונית שחורה
נזכרתי השבוע בנורמן. נהג מונית אירי, גבוה, חייכן ותכול עיניים שגר בבלפאסט, ונוהג במונית שחורה. לפני מספר שנים ביליתי איתו יום בעיר החצויה הזו, שהייתה מוקד המהומות והסכסוך האלים בצפון אירלנד בין המיעוט הקתולי מהרפובליקה האירית, לרוב הפרוטסטנטי, האירי-אנגלי שתומך בהיותה של צפון אירלנד חלק מהממלכה הבריטית. ה"צרות" באירלנד ושנות הסכסוך המכונות "טראבלס", נמשכו עשרות שנים וכללו אלימות רבה, טרור והרג. הן הסתיימו בשנת 1998, ב"הסכם יום שישי הטוב" אשר נערך בחסות אמריקאית והביא את הצדדים האנגלים והאירים לשולחן המשא ומתן.
באותו היום, ערך לי נורמן סיור המסביר על הסכסוך ועל הסטטוס קוו השורר בעיר כיום. הלבביות שהפגין נורמן, הייתה בניגוד מוחלט להיסטוריה המדממת עליה סיפר לנו. היה משהו בישראליות שלנו, שגרם לו להסביר יותר, להקשיב לשאלות שלנו ולהדגיש נקודות דמיון ושוני בין הסכסוך שלהם לשלנו, שלדבריו נוכח מאוד בבלפסט.
סיור במונית שחורה בבלפאסט נראה כמו חלומות "היום שאחרי" הבלתי אפשריים שלנו. בלפאסט נראית כמו עיר שחוברה לה יחדיו, שרחובותיה נקיים ובתי תה וקפה אנגליים-אירים משובצים בה. נורמן הכניס אותנו בעדינות להיסטוריית הסכסוך, סיפר לנו על ארגוני הלחימה השונים של הקתולים מכאן והלויאליסטים הפרוטסטנטיים משם.
הסכסוך שלנו
בעיר, ברחובות ועל חומות רבות, הדי הסכסוך עוד חיים. גרפיטי וציורי קיר מזכירים את מה שהיה ומה שעדיין. מתח תמידי ופוטנציאל נפיצות קבוע נוכחים כאן, כך גם הזיכרון והאנדרטאות. אין לחימה פעילה אבל קיים מתח תמידי באויר. עצרנו בנקודות שבעבר היו בהם מחסומים וגבולות בין שכונות מסוכסכות ונלחמות והיום, יש ביניהן גדר צבעונית עם שער. בחלקן, הגדרות נשארות פתוחות ובחלקן, הניציות יותר, שסוחבות זיכרונות קשים יותר, השער נסגר בלילה כדי למנוע מנוער וכנופיות להצית קטטות שעלולות להתפשט לאש גדולה.
פנים של גיבורים מקומיים מצוירים על קירות הבתים. חיילים, ראשי ארגונים וקורבנות. בהרבה רחובות ראינו ציורים של דגל ישראל ועל קיר אחד אפילו ראינו ציור של חייל וחיילת צה"ל מצדיעים אל האופק. לשאלתנו על המראה המפתיע, סיפר נורמן שההקבלה של הסכסוך האירי לסכסוך הישראלי-פלסטיני נפוצה וכי שני הצדדים עושים בה שימוש.
כשנסענו בכבישים צרים וכשהלכנו בסמטאות שבין מחסומים לשעבר, ראינו עוד גדרות, בטונאדות וחומות עם פוליטיקה נוכחת. מגני דוד, ציורים של נלסון מנדלה ולפתע – טנק ישראלי מצויר ליד ילדים עזתיים. כן, אפילו עזה נוכחת שם.
בעיר יש חומה שנקראת "חומת השלום", שנבנתה כחומת הפרדה על ידי האנגלים עוד בטרם "הסכם יום שישי הטוב", היא הוקפה באלימות במהלך המהומות ארוכות השנים. היום היא חומה צבעונית, מעוטרת גרפיטי, שמייצרת הפרדה פיזית בין הקבוצות השונות. בצפון אירלנד יש 34 ק"מ של חומות הפרדה כאלה, שחלקן אף נבנה לאחר הסכם אי הלחימה וכחלק משימור ההפרדה.
אי אפשר לברוח מהעבר
בלפאסט קרה וגשומה, נמוכת בתים ומלאת פרחים ופנים המביטות במסיירים מכל חומה וקרן רחוב, ההנצחה נמצאת בכל פינה ואי אפשר לברוח מהעבר. הוא נוכח באופן קבוע. נורמן, בבלורית לבנה ופנים צעירות, מסביר שהוא מדריך על הקונפליקט, שיש מי שקורא למצב הנוכחי "השלום בצפון אירלנד", אבל אפשר לקרוא לו גם "מצב אי-לחימה המאפשר חיים". משפחות ושכונות רבות עוד מתאבלות על יקיריהן. ילדים לומדים בבתי הספר על הגיבורים שלחמו למען הקבוצה האתנית והלאומית אליה הם משתייכים ובלילה, כאמור, סוגרת המשטרה ונועלת שערים, על מנת למנוע התגרויות והצתות של אלימות.
ההתבדלות בבלפאסט היא דרך חיים. אין פיגועים ברחובות. המחתרת האירית התפרקה והקבוצות השונות ויתרו על דרישותיהם הלאומיות ושחררו באופן הדדי אסירים ופעילי טרור. מערכות החינוך נבדלות ו-90% מהילדים עדיין הולכים לחינוך נפרד דתית. נישואי תערובת כמעט ולא קיימים והמגזרים חיים ביחד – אך בנפרד.
ה"שלום" בצפון אירלנד הוא למעשה הסכם אי-לחימה המאפשר חיים שקטים, כלכלה צומחת ועידן חדש שילדי צפון אירלנד גדלים אליו, ללא מוות ברחובות וטרגדיות יומיומיות. בפודקאסט של "העמוד הבא: הנציבות לקורבנות ושורדי הסכסוך בצפון אירלנד", מספר פול אחד המשתתפים, כי כילד שאיבד את אחיו ודודו בסכסוך האלים הוא גדל בשנות ה90 ואמר לעצמו שבלפאסט היא לא מקום להביא או לגדל בו ילדים, ואז סיפר שבתו הבכורה נולדה ב1999, שנה לאחר ההסכם וכי סיפוריו היום נראים כמו עבר רחוק ולא הגיוני לילדיו "וכך זה צריך להיות".
אין שם "חזון אחרית הימים" של חיים משותפים מושלמים וחסרי מתח ואין סיסמאות על "עיר שחוברה לה יחדיו", אלא עיר שלאחר דם רב שנשפך ברחובותיה, החליטו מנהיגיה להניח מתווה שיש בו אפשרות לבנייה עתידית.
הפלגים הקיצוניים
שלושה חודשים לאחר החתימה על הסכם אי-הלחימה ולאחר שהמחתרת האירית (הIRA) הסכימה להתפרק מנשקה במסגרתו, הקימו המתנגדים להסכם פלג שנקרא "המחתרת האירית האמיתית". ברגע כה שברירי של חתימה על הסכם הפסקת אש שגובה במשאל עם של תושבי צפון אירלנד, "המחתרת האירית האמיתית" פוצצה מכונית תופת בעיר אומהה, הרגה 29 אזרחים ופצעה עוד מאתיים. נמצא הפלג שחיפש שוב למוטט את המתווה הטרי לתקווה. הIRA, שלאורך שנות הסכסוך הצהירה כי הרג אזרחים הינו "מצער אך מוצדק", גינתה לראשונה את המעשה.
את כוס התה ששתינו אחרי הסיור, אני זוכרת משום שאז אמר לנו נורמן "זה לא שלום. שלום זו מילה גדולה, אנחנו פשוט חיים כאן את חיינו". אז הבנתי שיש משהו מחוספס בעתיד שצפון אירלנד יצרה לעצמה. אין בו חלומות, או מסגור מתקתק של החיים. פניהם של ההרוגים והלוחמים עדיין ניבטים מכל עבר, הגדרות והחומות לא הוסרו כמו בברלין ואבניהן לא נמכרות בחנויות כמזכרת, הן עדיין עומדות על תילן ויש להן תפקיד. ודווקא בגלל זה, ההסכם הזה מרגיש כל כך אמיתי.
אין כאן נרטיב של "היינו אויבים והיום אנחנו חברים". החשדנות לא נעלמה, כל מגזר שומר על זהותו באדיקות, לא יודעת לגבי האיבה. בלפאסט לא מתכחשת לעברה. הסכם החיים המבודלים-משותפים בצפון אירלנד הוא דוגמא לסכסוך בו מדינות וארגונים מסוכסכים, הכוללים ציר אמריקאי ובינלאומי דומיננטי, בנו אסטרטגיה חדשה על מנת לעצור סכסוך ותעשיית סכסוך שיכלו להישאר איתנו עד היום.
בחזרה למזרח התיכון
הסכסוך האירי דומה בחלק מרכיביו לסכסוך הישראלי-פלסטיני. עם זאת, אין צורך לערוך השוואות ולחפש הצדקות למדיניות כזו או אחרת. העמקה בסכסוכים ותהליכי סיום-סכסוך שונים משלנו יכולה לסייע לנו, אם נשכיל לקחת רכיב אחד או שניים מכל תהליך ולהשתמש בהם כמתווה לימים שאחרי. לבסוף כמו בכל מנת פיוז'ן ישראלית, נניח רכיבים מקומיים על הרעיונות שהבאנו מהעולם וננסה להציב תמרור חדש לקריאות הכיוון הבאות. לישראל 2050 שאנחנו מעצבות.
לא נקרא לזה שוב "הסכם אוסלו" או "יוזמת ז'נבה". אנחנו לא באירופה ולא באפריקה. הכיוון אותו נתווה חייב להכיר באופני החיים הקיימים כאן ולהניח מתווה מציאותי בתוך מציאות קשה. קשה – אך ניתנת לעיצוב ולשינוי. המתווים הללו חייבים להתחיל כאן. "יוזמת נתיבות-דיר אל בלח", או "מתווה עזה-ישראל", לשם אין משמעות כמו לחשיבה העמוקה, האמיצה ולהנחת מתווה שאינו תוצר של כוחות פוליטיים קיימים שמעוניינים בהנמכת החשיבה שלנו, הדמיון שלנו ובשימור הסטטוס קוו הבלתי אפשרי בו אנו חיים.
מאז השבעה באוקטובר, השיח הפוליטי צועק שאין פתרון ושעלינו להגדיל את הצבא, להסתמך על עוצם ידינו ולהישאר ביטחונית בעזה ובגדה המערבית. מחר אולי נשוב גם לליטני ולקו רצועת הביטחון בלבנון. הסתמכות על עוצם ידינו היא דבר נכון לטווח קצר או בינוני – אך עלינו להניח יסודות לחשיבה ארוכת טווח בה אנו מובילים את עצמנו אל מציאות אחרת.
על מנת שנוכל לעשות זאת, עלינו להסתכל על תהליכים בעולם, לבנות קואליציה בינלאומית עם תמיכה ותמריצים כלכליים, לצמצם את השפעתם של גורמי דת וטרור רדיקליים ובו בזמן, לא להניח למלחמות הדת, לתעשיות המלחמה ולייאוש מהמציאות לרפות את ידינו. פעולה אקטיבית רב שלבית תדע לייצר כאן פתרון.
לא צריך לשתות קפה בעזה או ברמאללה, אבל צריך להסתכל לילדים ולילדות שלנו בעיניים ולהגיד להןם שאנחנו בונים עתיד לחיים מבודלים-מקבילים, ואנחנו לא מדברות על שלום, אנחנו מדברות על חיים.
