בבוקר השישה באוקטובר יצאו עיתוני ישראל במהדורות חג. באחד העיתונים הופיעה הכותרת "כך הופתענו: האלוף במיל' זאבי-פרקש חושף פרטים דרמטיים מתוכנית ההונאה המצרית של סאדאת". קדמה לכך תקופה של עיסוק מסיבי במלחמת יום כיפור שהתרחשה לפני חמישים שנה. הסרט ההוליוודי 'גולדה' וסדרת הדוקו על אודות טייסת 'האחת' הפכו לצפיית חובה ולשיחת הסלון האולטימטיבית. עיבדנו מחדש את ההפתעה, הקונספציה, ההונאה והקרבות המיתיים.
מילים גדולות ורחוקות נזרקו לאוויר. נאנחנו, התפעלנו, נדהמנו והחלפנו חוויות וזיכרונות ממרחק חמישים שנות.
בבוקר השישה באוקטובר הערכת המודיעין של מדינת ישראל נראתה יציבה, ללא כל התרעות מהבהבות. ארגון הטרור חמאס עבר עוד יום שבו האיום ממנו הוגדר כ"מוכל" ו"מורתע".
בבוקר השבעה באוקטובר פלשו כוחות חמאס לשטח מדינת ישראל. החל מהשעה שש בבוקר, על רקע מטח טילים לרחבי הארץ, כבשו כוחותיהם יישובים, קיבוצים וערים ישראליות לפרקי זמן משמעותיים. הם ביצעו פוגרומים וזרעו קטל וטרור. ישראל נקלעה למתקפת פתע רב שכבתית ורבת ממדים, כשבאותו הזמן גילתה שהיא גם על סיפה של מלחמה רב-זירתית שבה ההכרעה וההשפעה על פתיחת חזיתות נוספות אינה בידיה או על פי שיקוליה.
ללא יוזמה והתקפיות, תוך בלימה מדממת והגנה, לראשונה מזה חמישים שנה, זירת המלחמה הועברה לשטח מדינת ישראל באופן מהיר וחד. רק ההכרה הזו שיתקה מאות ואלפי אנשים ומנגנונים האמונים על מניעת הפעולה הזו בדיוק. כמה אתוסים צבאיים וישראלים נשברו עוד באותו היום.
בשמונה באוקטובר שיגר חיזבאללה, ארגון הטרור הלבנוני-שיעי, טילים לעבר ישראל והצהיר, הלכה למעשה, על מעורבותו בלחימה תוך שהוא זה שמגדיר את מידת מעורבותו. בשבועות שלאחר מכן הצטרפו למאמץ גם ארגוני הטרור התימניים-שיעים, החות'ים, והחלו לשגר טילים וכטב"מים לעבר גבולה הדרומי של ישראל, בנוסף לתקיפת ספינות סחר. בשלב זה הם המגדירים את רמת מעורבותם.
מה קרה שם
בן לילה, בין השישה לשבעה באוקטובר 2023, הפך ארגון החמאס מ"מורתע ומוכל" לארגון שהוציא לפועל את מתקפת הפתע הקטלנית והכבדה ביותר שידעה מדינת ישראל בכל שנותיה, והוביל את ישראל לנקודת חולשה היסטורית שבה ארגונים ומדינות מרחבי המזרח התיכון מאיימים, יורים ולמעשה משקפים לכולנו כמה ההרתעה שלנו בשישה באוקטובר הייתה רקמה עדינה, כמעט שקופה.
אז מה קרה שם באמצע? מה קרס בין השישה לשבעה באוקטובר? הרבה קונספציות על חמאס קרסו. קונספציות רבות שעוד ייחקרו בוועדות החקירה שיקומו. אני מבקשת לשפוך אור על המקום שבו קריסת הקונספציות הללו הקריסה יחד איתה אתוסים וערכים שלנו כחברה, כצבא וכמדינה.
בשבוע שבו התחלנו לראות שחרור מאסיבי של חטופות – נשים, נוער וילדים – אנו מבינות שקרסה גם הקונספציה הפרטית של נשות וילדי ישראל ותפקידינו במלחמות. בהתבוננות מפוכחת על רסיסיה של הקונספציה, שנפוצו לכל עבר על רצפה מגואלת בדם, יש לנו הרבה שיעורים.
מלחמת אוקטובר 2023 מטיחה בפנינו את המילים 'כישלון', 'מחדל', 'קונספציה' ואומרת לנו, המילים האלה קטנות על מה שקרה כאן. הן לא מצליחות לתאר את תחושות העיזבון, ההפקרה והחידלון שעולות בנו. בין אם אנו בעלות תפקידים במערכות הבטחון השונות, בין אם אזרחיות מיטיבות, בין אם אימהות או נערות, יש בנו אשמה ואחריה אחריות גדולה על החיים שנעזבו, על החטופים שנחטפו, על העיניים שראו, על הגופים שחוללו וגם אולי על השתיקה ועל מילים שלא נאמרו.
מטרת סדרת הטורים הזו אינה לתחקר את מחדלי המודיעין או המדיניות הישראלית, אלא למתוח חוט בין אירועים אזוריים המתרחשים סביבנו מזה עשורים ולנסות להבין דרכם איך הגענו עד הלום-תהום. מטרתה גם להאיר היבטים שבחיי היומיום נתפסים בעינינו זניחים אבל הם, לבסוף, אלה שקובעים את המלחמה, השלום או הסטטוס קוו.
על מלחמה
מלחמת השבעה באוקטובר פוגשת כל אחת ואחד מאיתנו בשלב שונה בחיינו ה'ביטחוניים'. אנחנו חיות את הסכסוך הערבי-ישראלי מיום היוולדנו ובתוכו הסכסוך הישראלי-פלסטיני והחיים המשותפים והמבודלים עם האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל.
חלקנו שירתנו בצבא ולקחנו חלק פעיל בהגנה על המדינה, חלקנו היינו ועודנו נשים החיות באזור סכסוך דינמי מהמדממים בעולם. חלקנו 'בוגרות' של מלחמות, של רצועת הביטחון בלבנון, 'בוגרות' האינתיפאדה השנייה, אינתיפאדת הבודדים, סבבי חמאס, 'צוק איתן' או 'שובו אחים' ובוודאות, שכולנו נפגעות ו'בוגרות' אירועי מאי 2021 או בשמו האחר 'שומר חומות'.
המלחמה הראשונה שלי הייתה מלחמת המפרץ. ישבתי אז בחדר אטום אך לא מוגן, עם מסיכת גז על הפנים. נסו לחשוב על מי שהגה את תפיסת הביטחון וההגנה של ישראל אז, כשאיומי טילי קרקע–קרקע מעיראק פוגשים מקלטים ריקים ואזרחים ישראלים בחדרים אטומים, לא ממוגנים. הייתי אז צעירה מכדי לערער ולתהות על התפיסה.
בגרתי לתוך הסכמי אוסלו (1993–1995), רצח רבין (1995) ואוטובוסים מתפוצצים ברחובות (1996). שלוש שנים אינטנסיביות של מלחמה, סטטוס-קוו ושלום.
ודם, הרבה דם.
בשירות הצבאי שלי שירתתי באיו"ש וברצועת הבטחון בלבנון טרם הנסיגה. אז הכרתי זירות שונות עם איומים שונים. שירתתי בזמן יישום הסכמי אוסלו, שבוצע בשיתוף הרשות הפלסטינית ומנגנוניה הביטחוניים דאז. שירתתי בעת העבודה עם צבא מקומי מקביל – צד"ל בלבנון. התבוננתי בהתמודדות צבאית וביטחונית עם אוכלוסייה ישראלית ושאינה ישראלית באזורי לחימה, ונחשפתי להרבה תפיסות בטחון מורכבות ונחרצות.
אחת מתפיסות הביטחון האלו הסתיימה באופן מפתיע וחד כאשר תנועת מחאה עממית-אזרחית,"ארבע אימהות" שמה, הוציאה צבא שלם מרצועת הביטחון בלבנון – רצועה שהייתה תוצר של תפיסה ביטחונית מבוצרת: גברים הגו, נשים פירקו. תפיסה ביטחונית שלמה קרסה ושונתה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה אחזה בי טלטלה בעקבות תפיסות ואמיתות שקיבלתי מובנות מאליהן וכאלה שהיה ברור כי הן הגיוניות ונקבעו על ידי האנשים המנוסים והנכונים ביותר. האמנם?
על שלום
ישראל ניהלה תהליכי שלום רבים לאורך השנים, חלקם צלחו וחלקם לא הבשילו. השלום עם מצרים, עם ירדן, הסכמי אוסלו עם הפלסטינים, מו"מ לשלום עם סוריה בימי חאפז אל-אסד, הסכמי אברהם עם האמירויות ובחריין ושיחות המו"מ עם סעודיה, שעד השבעה באוקטובר נותחו עמוקות. תהליכים נוספים נותרו כנראה מאחורי הקלעים.
לשלום יש משמעויות רבות, ותפיסות הביטחון השונות נגזרות ומושפעות ממנו עמוקות. בימים אלו עולה הסברה כי חלק ממניעי חמאס (ומניעי הציר השיעי בראשות איראן) לפתוח במתקפת הפתע היו סיכול הסכם השלום המתגבש בין ישראל לסעודיה, זאת לצד החזרת הסוגייה הפלסטינית לקדמת הבמה העולמית. בכיר חמאס, צלאח אל-ערורי, צוטט כאומר זאת בגלוי בראיון לרשת 'אל מיאדין' (רשת חדשות ערבית-לבנונית המזוהה כקרובה לחיזבאללה) ב-25 באוגוסט 2023, חודש לפני המתקפה. אם בשבועות שקדמו למלחמה דיווחי העיתונות וההדלפות על אודות שלום עם סעודיה העבירו גם בכן צמרמורת ותחושה לא ברורה של "זה רע, זה יעלה לנו ביוקר, תעשו את זה בשקט" אז אנחנו על אותו הדף. כמו שמלחמות כדאי לתכנן ולפתוח בשקט, תוך מידור ותחבולה, כך גם שלום.
שתי המלחמות הפעילות והמרכזיות בעולם כיום הן מלחמת ישראל–חמאס ומלחמת רוסיה–אוקראינה. שתיהן חוזרות ומלמדות על היות המלחמה אמצעי בידי שליטים ושלטונות המעוניינים לשנות סטטוס מדיני, להוביל אג'נדה חדשה ולשבש מהלכים גיאופוליטיים רחבים. במילים אחרות, הדרך להוביל סדר אזורי או עולמי חדש – היא מלחמה.
אבל כך גם שלום. הדרך אליו והמניעים לשיבושו רבים. מרצח רבין, דרך פיגועי מתאבדי חמאס באוטובוסים בשנת 1996, ישנם גורמים רבים שראו בשלום איום מסוכן לא פחות, ואף יותר, ממלחמה. על כן, כשאנחנו מנתחות מלחמה או מצבי לחימה עלינו לנתח גם את השלום, את איומיו, הזדמנויותיו ואת הדרך אליו. על הדרך, חשוב להבין מי הכי חושש משלום, ולמה. ומה בתעשיית המלחמה והסכסוך מעניק רווחים, שליטה וכוח.
וכל היתר
"חודש אחרי מלחמת יום הכיפורים, בעוד ישראל חובשת את פצעיה ומבכה את הרוגיה, מופיע השר חיים בר-לב בראיון ארוך בשידורי ישראל. המראיין פותח את הריאיון במילה אחת, מילה שחזרה ונשנתה בפיותיהם של הישראלים הנתונים בהלם המלחמה הנוראה.
"אדוני" – הוא אמר – "מדוע?"
גם התשובה הייתה קצרה וחדה: "כי המצרים לא יכלו לשאת עוד את הסטאטוס-קוו"."
(מתוך הספר "לא מחדל!" מאת אמנון קפליוק).
פה, בין הקצה של מלחמה לקצה השלום, משתרע המרחב העצום האחר. מדבריות הסטטוס קוו, ההסדרה, הפסקת האש, הודנא, תהדיאה, הסכמי אי-לחימה, הדו-קיום, אי-קיום והקיום המקביל.
בהיסטוריה הישראלית המרחבים הללו רבים וברובם – צחיחים כמדבר. שדות מוריקים אינם בנמצא. אך כאן מגיע האבל הגדול ואולי החשוב ביותר: הזמן הזה, הזמן הצהוב שבין מלחמות ולפני שלום, הוא רוב הזמן שלנו. הוא החיים עצמם.
ובגלל שהמרחב בין מלחמה לשלום בזירה הישראלית–פלסטינית הוא רוב החיים שלנו ברחובות, בחוף הים, בקניונים ובשדות הקרב שהם בתינו (הידועים בשפת המלחמה בכינוי 'עורף'), על כלל השחקניות והשחקנים בזירה ועל כלל החיים בה, להנהיג אותה.
הזמן הצהוב הוא הזמן ללמידה, לגיבוש מדיניות, לבניית הרתעה, לבניית גשרים משותפים, לאיסוף מודיעין ולביצור מערכים שיידעו לתפקד בשגרה ובחירום. ובכל המערכים הללו עלינו להיות ערניות, לשמוע, לקלוט, לזהות, למפות, לנתח ולהבין. ואז להשמיע, להיות שותפות ולהוביל.
בשבועות הקרובים יוקדש כל טור לניתוח משולב תהייה על נושא או סוגיה הקשורה במלחמה, בבניית מודיעין, בניית ביטחון או היעדרו, הגעה מיטבית לאי-לחימה והיערכות תמידית להפתעות והתפרצות אירועים לא-צפויים, מלחמה, הזמן הצהוב או שלום.
כי בחבל הארץ הגעשי המזרח תיכוני תפיסות ביטחון משולבות אינן מתכוונות רק לחילות אוויר, ים ויבשה. אלא גם לגיוון בקוקפיט, ברחוב, בפלוגה ובקהילה. זו תפיסת ביטחון משולבת. כרגע כל האזרחים כולם קוראים כל שביב מידע וידיעה על המצב, על המלחמה, על החטופים ועל החלטות של מנהיגים ושליטים מירושלים וחאן יונס דרך קטאר וקהיר. אבל אחרי המלחמה אנחנו שבות ושבים לשאר עיסוקינו, ואז הזירה הכי חשובה הזו נותרת חשופה רק ליודעי דבר, בעלי התפקידים בה וכוחות פוליטיים ואחרים שמבינים שהסטטוס קוו והזמן הצהוב הם-הם שיקבעו את המלחמה או את השלום הבאים.
על נשים, שלום ומלחמה
מלחמת אוקטובר 2023 אומרת לנו להיזכר בהחלטה 1325 של האו"ם ( UN Resolution 1325), שמצהירה על מחויבותה של מועצת הביטחון של האו"ם להגן על נשים ולהבטיח את ייצוגן בתהליכי שלום ובפוליטיקה הבינלאומית. ההחלטה קובעת כי חוויותיהן של נשים ונערות באזורי לחימה וסכסוכים אלימים מחייבת לא רק "הכרה בצורכיהן ובהשפעת מלחמות עליהן", אלא גם "בשילובן במוקדי קבלת החלטות ובהובלת מדיניות". או במילים פשוטות: לאורך שנות ההיסטוריה וברוב המקומות בעולם, גברים הם המחליטים על מלחמות ונשים, נערות וילדים משלמות ומשלמים מחירים כבדים ביותר.
אז ראשית, האו"ם וארגון הנשים של האו"ם בפרט הראו במלחמת אוקטובר כי שותפות איתם אינה מציבה נשים וילדים ישראלים בראש סדרי העדיפות ולכן אינה רלוונטית לדיון כעת. שנית, כפי שהרמטכ"ל הדגיש השבוע בעת מפגשו עם הטנקיסטיות שלחמו בשבעה באוקטובר, החברה הישראלית עסקה עד השבעה באוקטובר בוויכוח על נחיצות או נכונות שילובן של נשים בכלל המקצועות בצבא, וכעת ניתנה לוויכוח הזה תשובה נחרצת ללא מילים.
עוד השבוע הצלחנו לראשונה להסדיר נשימה כי ראינו נשים, אימהות, סבתות, ילדים וילדות (אפילו ילדה שנשאה כלבה קטנה) משוחררים מהשבי כאשר הם מוקפים רעולי פנים חמושים מכף רגל ועד ראש. גם זה לא מקרי. כאשר ילדות, נשים ותינוקות ישראליים מעטרים את שערי עיתוני העולם מוקפים בטרוריסטים ומובלים לרכבי הצלב האדום, יש אולי רווחה קלה בזירת ההסברה, אבל גם התכווצות גדולה בזירת ה"איך הגענו לכאן?"
מהרגע שבו אנו מבינים שנשים וילדים הם חזית ולא עורף עלינו לשאוב את הצורך והרעיון מהחלטה 1325, אך לפעול לצורך כך מתוך התארגנות ישראלית שתהפוך לנחשול מנהיגות השותפה בעיצוב תפיסות הביטחון של מדינת ישראל אל מול איומים חיצוניים ופנימיים. מנהיגות ששמה צרכים ותפיסות מגדריות בראש סדר העדיפויות כי אנחנו בחזית וכי פמיניזם בישראל הוא ביטחון וביטחון זה חיים.
האישה הישראלית לא ממתינה לאו"ם או לכל גורם אחר שיזמין אותה אל שולחן מקבלי ההחלטות, יביע סולידריות מאופקת, או יפרסם ציוץ על נחיצותה או אי נחיצותה במלחמה. כל אלה שייכים ל'אתמול' המטאפורי של השישה באוקטובר.
הכל השתנה מאז, לכן אנחנו כאן.
