טראומה עיקשת

עריכה: קלי רוזן

לאחר לילה ללא שינה, ספונים בממ"ד ומקווים לטוב, מורן, חברה שלי משדרות פיזרה את ילדיה בבתי הספר ובגנים והמשיכה ליום עבודתה. היא כתבה על זה פוסט והסבירה שהיא ״חזרה לשגרה״. 

כשמדובר על שגרה נורמטיבית של משפחות, לכולנו יש פחות או יותר  סדר פעולות דומה שחוזר על עצמו: קמים בבוקר, יוצאים לעבודה ולמוסדות החינוך, אחר כך חוזרים הביתה, קצת זמן פנוי, ארוחת ערב, מקלחות, לישון וחוזר חלילה. אבל האם אפשר לקרוא למציאות שבה יורים עליך טילים והעולם לא עוצר מלכת ״שגרה״? 

כשירי טילים חודר לאותה ה"שגרה", צפוי ש״השגרה" תושפע מכך, שהנורמטיבי יעורער. אבל בפועל, בעצם מה שקורה הוא ההפך, השגרה מאמצת לחיקה ירי טילים כדבר שבנורמה, וכך אנשי העוטף חיים במין מציאות מקבילה שאין לה אח ורע בישראל. 

נהוג לחשוב שאנחנו מדינה בפוסט טראומה, מדינה שבמעט שנות קיומה חוותה לא מעט אירועים טרגיים. אולם כדי שיהיה "פוסט"  צריכה להיות טראומה שהייתה בעבר ונגמרה. אך מה קורה כאשר המציאות היומיומית מייצרת טראומות בלתי פוסקות, מתמשכות, כרוניות? טראומות מהסוג שתושבי העוטף חווים, ומן הצד השני של המתרס, חווים גם תושבי עזה.

"התרגלנו להכל. שבוע שעבר היו קסאמים ולמחרת קמנו לעבודה כאילו כלום. למדנו לעשות את הסוויץ' ברגע"

על טראומה

דוקטור אפי זיו, פסיכואנליטיקאית וחוקרת תרבות, תבעה את המושג "טראומה עיקשת". היא מבדילה בין טראומת קיצון, כמו למשל פיגוע, תקיפה, תאונה, שירות צבאי, בה יש אירוע קיצוני טראומתי עם התחלה, אמצע וסוף, לבין טראומה עיקשת שהינה יומיומית, כרונית, קולקטיבית. טראומה עיקשת מתייחסת להשפעה של מצבים חברתיים דכאניים מתמשכים על נפש האדם.

למושג הזה שתבעה זיו נחשפתי לאחרונה ושאלתי את עצמי האם האנשים החיים ביישובי העוטף ובעזה מוגדרים ככאלה החיים תחת טראומה עיקשת? ומה המשמעות של זה? מה ההשפעות של זה על התושבים שחיים שם? ובאופן ספציפי מה ההשפעות על מצבן הנפשי של נשים המתגוררות באזור המוגדר כאזור סכסוך?  דווקא נשים. כדי להנכיח את מציאות חייהן, את מעמדן הפוליטי-חברתי ולהשמיע את הקול הייחודי להן כנשים וכאמהות.יצאתי לראיין נשים מנתיב העשרה ונשים פלסטיניות מעזה. כבר בתחילת הדרך שמתי לב לתופעה מדאיגה, הנשים מעזה ביקשו להתראיין בעילום שם כדי לשמור על ביטחונן, וזה כבר מעיד על חרדה ופחד להתבטא בחופשיות. 

עבורי זאת הייתה הפעם הראשונה לשוחח עם נשים פלסטיניות מעזה. זאת היתה גם הפעם הראשונה שבה שוחחתי עם נשים ממושב זמרת ומנתיב העשרה, הישוב  הקרוב ביותר לגדר.

על שחיקת התקווה

הראשונות שראיינתי היו נ׳ וא׳, נשים פלסטיניות המתגוררות בעזה. השיחות שערכתי איתן היו עבורי מאוד קשות. זו הפעם הראשונה בחיי שדיברתי עם פלסטיניות בשיח ישיר. אשה לאשה. בלי מתווכים, בלי סינונים, בלי פרשנויות. השיח האישי שמאפשר מפגש בין אדם לאדם הוא כל כך חשוב, כי הוא עוזר להתגבר על הניסיונות של שני הצדדים לצייר את האחר כלא אנושי. 

ילדים משחקים בעזה
ילדים משחקים בעזה

נ', בת 33, גרה בעזה כל חייה, רווקה, חיה עם תשעת אחיה ואחיותיה. ״החיים בעזה מאוד משעממים״ היא מספרת. ״המצב הכלכלי מאוד קשה. אין יציבות, רוב חיינו בעזה הן מלחמות, וכשמגיעה מלחמה אנחנו חיים במצב של פחד, חרדה ומתח".

א', תושבת עזה, בת 31, נשואה ואם לשני ילדים בגילאי שלוש ושש ובהריון, משתפת שעבורה "כל יום הוא אותו הדבר. לשום דבר שאני עושה אין משמעות. האם אני בדיכאון? אולי אני בדיכאון. אני לא אוהבת לראות אנשים או את העולם או לצאת מהבית אלא אם כן יש סיבה רצינית".

א׳ ונ׳ מתארות שעמום ודיכאון יומיומי, חוסר אונים וגם סוג של השלמה. האמירות שלהן מתחברות גם לתפיסה של הטראומה העיקשת והדיכאון הכרוני. 

חסן זיאדה, פסיכולוג בתכנית עזה לבריאות הנפש, מסביר: "כשמדברים על הדיכאון שחווים תושבי עזה אי אפשר להתייחס למונח 'דיכאון' במובן הקלאסי, המקובל. הדיכאון הפלסטיני הוא שונה. החברה בעזה נמצאת ברמה גבוהה של לחץ וטראומה מתמשכת. התחושה הרווחת בקרב האוכלוסייה ברצועה היא של חוסר תקווה וחוסר אונים"

בשיחות עם א', מלבד הקושי האישי שלה כאישה, היא מספרת גם על הקושי לחיות במציאות כזאת כאמא שיש לה אחריות לספק לילדיה את צרכיהם. היא תיארה את המצב הכלכלי הקשה, איך לפעמים עובר יום שלם בלי שיוכלו לספק לילדיהם מזון.  היא מדליקה מדורה כדי להכין אוכל, אם יש אוכל זמין, כי אין להם כסף לתשלום גז.

בנה בן ה-6 סובל מתת תזונה. לדבריה, אין לה שירותי תמיכה ולא ביטוח לאומי. אם בעלה מצליח לעבוד, זה הכסף שיהיה להם לאותו היום וזהו. 

כמובן שמקלט או ממ"ד אינם בנמצא. א' משתפת: "כשיש הפצצות של ישראל אני נשכבת עם הילדים שלי ואומרת להם "מסיבה, מסיבה" ואני צורחת… אני מאוד מפחדת מההפצצות. הבית רועד ממש, השמיים מוארים באש חזקה, והילדים שלי צורחים מסביבי ולרוב החשמל מתנתק". 

ילדים משחקים בעזה
ילדים משחקים בעזה

פניתי לשוחח עם חברה יקרה שלי, ורד, המתגוררת עם משפחתה במושב זמרת שבשדות נגב. ורד, בת 41, נשואה ואמא לארבעה ילדים בגילאי 3-15, "מורגלת" כבר בסבבי לחימה. לא בהיבט של יכולת התמודדות אלא בהיבט של הכרות, כי סבבים כאלו חוזרים על עצמם.

היא מעידה על השינוי במצבם של ילדיה עם כל סבב "הקטנה שלי בת שלוש, עכשיו היא כבר מבינה שמשהו קורה, נתלתה עליי כל המבצע הזה. בן השמונה שלי היה  תזזיתי כמו על ספידים, החרדה שלו היא בעוצמה גבוהה. בת ה-12 שלרוב היא ממש דברנית, היתה הפעם מופנמת, סגורה, נשארה במיטה, עם עצמה. הגדול בן 15, כל היום בחמ"ל, מדווח. הנה ירו, הנה אזעקה".

על טראומה מתמשכת

כדי להבין את המושג ואת השוני בין טראומת קיצון לבין טראומה עיקשת זיו מתייחסת לאירוע שמיקומו בעבר ההיסטורי, הנכבה בשנת 1948, ומציגה אותו כטראומת קיצון. הנכבה עצמה יכולה להיחשב כאירוע טראומטי בודד. אבל בעצם, אין כאן עדיין "פוסט" כי הטראומה היומיומית והמתמשכת של הפלסטינים תחת השלטון הישראלי, היא מצב מתמשך שבו התושבים חשופים להגבלות, איסורים, מצבים שיש בהם השפלה. לכן הנכבה נחשבת לטראומה עיקשת. 

גם תושבי יישובי העוטף, שחווים סבבים של תקיפות וירי טילים, חווים טראומה עיקשת. הטראומה היומיומית היא החיים בחוסר ודאות, בכוננות מתמדת, בלי לדעת מה יקרה ברגע הבא. 

כשהתחלתי לכתוב את הכתבה הזו, הנחתי שאמצא דמיון מלא בין חייהן של הנשים בעזה לבין הנשים החיות ביישובי העוטף, אבל כבר בשיחות הראשונות, הפער ביניהן החל להתבהר, פער שטמון במיקומך אל מול הסכסוך.

האם אתם מסוגלים להגיע לאזור הרגש? מכתב מעזה | חנאן באשיר

לא דמיינתי עוני כל כך מחפיר בצד העזתי של הגדר, לא דמיינתי את הבדידות ואת היעדר שירותי התמיכה. ידעתי שאצלנו בישראל אלו לא פני הדברים ופניתי לראיין את נשות נתיב העשרה כדי לרדת לעומק השוני והדמיון. כיצד אלו באים לידי ביטוי. 

טלי גרה בנתיב העשרה למעלה משנה, לפני כן חייתה 21 שנים בכרמיה, היא גם אמא ל- 3 בנות. "אני חיה פה 22 שנים, זה בערך עידן! את לא רואה שיש לזה סוף, זה כבר חלק מהשגרה.  ככה גרים, ככה חיים. מציאות אחרת" . ניכר מדבריה של טלי, שיש איזו השלמה עם המציאות, בכל זאת 22 שנים מצליחים להטמיע גם את הלא נורמלי כנורמלי, ואנחנו הרי יצורים סתגלניים. 

טלי משתפת אותי שהיא חושבת שלתושבי העוטף יותר קל מאשר לאנשים בעזה. אני מתעניינת למה. "אנחנו חיים וגדלים בתוך קהילה, כולם חווים את אותה חוויה. כשיש הסלמה מביאים מופעים, יש אטרקציות, אפשר גם לצאת לנופש כמה משפחות יחד. יש קשר למצב הנפשי כשאתה לא חווה את זה לבד. למשל, בהסלמות היינו יושבות כל השכנות יחד למפגש, אוכל קפה וכשיש אזעקה רצות לממ"ד. יחד".

ורד לעומתה, מתקוממת נגד הטענה ש"בעזה קשה אבל בעוטף אנשים נופשים" היא ביקשה להסב את תשומת ליבי לכך שיש הבדל בין מי שגרים בישובים "צמודי גדר" ומתפנים עם האזעקה הראשונה, לבין אלו המתגוררים ביישובים מרוחקים יותר כגון שדרות, חוף אשקלון ושדות נגב. לורד ומשפחתה אין באמת לאן ללכת. הם חקלאים בעלי משק, זה לא ענף שניתן "לנטוש" לכמה ימים. אז הם נשארים, כל המשפחה, עם הילדים, בתחושות חרדה, חוסר אונים ובנוסף גם ייסורי מצפון על כך שהם מגדלים את ילדיהם במציאות הישרדותית ופוגעת.

על כוחה של קהילה

כדי להבין אלו השפעות נפשיות יכולות לשמש כעדות לטראומה עיקשת,הסתייעתי במאמרה של זיו. זיו מציינת בושה ומלנכוליה כתופעות של טראומה עיקשת,"תחושות מעורפלות, חוויית נחיתות, מלנכוליה ובושה – כל אלו הן גידולי נפש של טראומות עיקשות, תוצר של כאב שנתקל בהיעדר שפה, ולכן בהיעדר עדות שמעניקה לו הכרה" (זיו, עמ' 65). 

כאשר הדברים אינם מדוברים ואין הכרה בחוויות החיים שאישה עוברת היא נשארת נטושה, בודדה ומבוישת עם הטראומה שלה,.ללא מערכות תמיכה משמעותיות אישה עלולה לחשוב שמה שהיא עוברת הוא חוויה אישית שלה ולאו דווקא חוויה שהינה קולקטיבית ומשותפת לנשים נוספת. 

אני חושבת על כמה כח יש לקהילה, וכמה כח יש לאנשים ששותפים לחוויה שלך, לתחושות שלך, לפחדים שלך, לחוזקות שלך. גם א' וגם נ' מעזה, שיתפו שהן "לבד במערכה", לא רק במובן הפיזי אלא גם במובן שאין מי שחולקת איתך את אותם רגעים, ימים, חודשים של חרדה קיומית. זאת את עם עצמך. יש אנשים נוספים מסביב אבל את לבד. 

זיו מדברת גם על טראומה עיקשת שקשורה בלאום, על כך שהיא זו שעושה הבדל. נשים בעוטף למשל יזכו לנגישות למערך טיפולי מיידי שעשוי לחסוך את פיתוחה של תגובה פוסט טראומטית. נשים בעזה, אינן חשופות לנגישות מסוג זו ועל כן פגיעותן להמשך טראומטיזציה ולהמשך פגיעה היא גבוהה יותר. 

אבל כמה שקהילה ומערך תמיכה יכולים להיות משמעותיים, זהו אינו מטה של קסם שפותר הכל. לורד לדוגמא, יש קהילה תומכת, מענים טיפוליים, מרכז חוסן, משפחה מורחבת. ועדיין, זה לא מספיק. ילדיה סובלים מחרדה וכל סבב לחימה גובה מחירים כבדים.

שרביט קסמים
שרביט קסמים

על התנגדות כריפוי

אני חייבת להודות שנדבקתי בייאוש מהראיונות. הצצה לרגע לחיים של אחרים יכולה להוביל לזה. מציאות בלתי אפשרית ובלתי נסבלת, כל כך קרובה ועם זאת כל כך רחוקה.

מטבעי, אני לא נעצרת בייאוש. אני תמיד מתעקשת לחפש פתרונות, תשובות. לפעמים בגדר משאלת לב. אז חזרתי לדוקטור אפי זיו כדי לברר מה אפשר לעשות עם זה? מה לעשות כאשר הטראומה היא יומיומית, כשהדיכאון וחוסר האונים הופכים לבני בית, כשחוסר שליטה ובדידות הופכות לתחושות מרכזיות וכשאין שירותי תמיכה. 

אפי זיו מציינת כי טראומה עיקשת באופן מובנה היא שקופה ולא מודעת. הצעד הראשון לקראת ריפוי היא מודעות והבנה שהבעיה אינה בי אלא במציאות חברתית. 

על פי אפי זיו, השלב הבא הוא התנגדות. "התנגדות היא ציר מרכזי", היא מסבירה. "משום שטיפול ללא שינוי במציאות אינו מבטיח החלמה".

דוקטור אפי זיו

התנגדות יכולה לקרות ברגע, כמו במקרה של טלי מנתיב העשרה, ששיתפה אותי ברגע מכונן שהיה לה עם הבנות שלה באחד מסבבי ההסלמה. היא סיפרה ששהתה עימן המון זמן בממ"ד ואחת הבנות, שהייתה אז בת ארבע לערך, שאלה אם גם בעזה יש צבע אדום והאם הם רצים לממ"ד, או נכנסים למקום מוגן, ואם גם אצלם יש ילדים שמפחדים? "מתוך השיחה המאוד רגישה הזאת״ מספרת טלי ״הראייה מתרחבת, ואז את חושבת על אותה אמא שיושבת כמוך עם ילדיה, ק"מ בודדים מכאן ומנסה להרגיע, לחבק, להסביר. גם היא בפחד". 

גם א' מעזה, מתנגדת במסגרת היכולות שלה "אין לי מה לעשות נגד המצב" היא אומרת ״אני רק יכולה לעורר מודעות אצל הילדים שלי. שידעו מי אחראי על המצב העגום שלנו ועל הרס עזה. ככה, כשהם יגדלו הם יעשו את הבחירה הנכונה".

ההתנגדות מפירה את ההשתקה שמלווה את חוויותיהן של הנשים הללו וחושפת את המציאות הפגיעה שבה הן חיות. זה יכול לקרות באמצעות כתיבה, שיחה, שיתוף ופרסום. חלק ממה שגם אני מנסה לעשות בכתיבת כתבה זו. 

איך ממשיכות מכאן

עבור ל', נ', ורד, טלי ועוד נשים רבות שחיות בעזה וביישובי העוטף, ריפוי מתאפשר באמצעות התנגדות, אבל הן לא יכולות להתנגד לבדן לאירועים קולקטיביים רחבים. הן עסוקות בהישרדות, בקיום, בהגנה. מי יותר ומי פחות. מה שבטוח הוא שאסור לנו להסכים שזו תהיה השגרה שלהן או שזאת "בעיה" פרטית שלהן. האחריות היא גם שלנו. 

הבנה של המונח טראומה עיקשת יכול לעזור להפסקת הנוהג הרווח של האשמת הקורבן. "במקום לדבר על סקסיזם אנחנו דנים ב'דיכאון' או היסטריה' אצל נשים״ אומרת דוקטור אפי זיו ״במקום לדבר על גזענות אנחנו דנים ב'תת-הישגיות' אצל מזרחים ואצל ערבים; במקום לדבר על הומופוביה אנחנו דנים ב'סטייה' אצל הומואים ולסביות".

אני רוצה לבקש שבמקום לדבר על דיכאון, בואו נדבר על דיכוי. כולי תקווה שהשיח על נשים שמתגוררות באזורי סכסוך, תעורר הכרה למציאות חייהן ובמקביל תדרוש מאיתנו, כחברה, להתמודד עם ההשלכות של אירועים ומצבים חברתיים ופוליטיים שהם אחריות שלנו. חשיפה והתמודדות יכולים לסייע להחלמה אינדיבידואלית של אותן נשים וגם להחלמה קולקטיבית של החברה בה אנו חיים.

בימים אלו של התעוררות חברתית וקריאה למהפכה, בואו נחמול ונהפוך את הפעולות שלנו לכאלו שיש בהן סולידריות וערבות הדדית, לצד התנגדות לפגיעה בזכויות אדם.

כתבה זו נכתבה במסגרת התכנית להכשרת כותבות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

אלירן מזרחי שם קץ לחייו לאחר שחזר ממילואים בעזה ולקראת קבלה של צו גיוס חדש. מזרחי התמודד עם פוסט טראומה והתקשה להתמודד עם החזרה לשגרה ולא ראה מוצא ממצבו. גיל אליעזר, מתודד עם פוסט טראומה בעצמו, כתב לנו מונולוג שמכוון כלפינו, החברה כולה, ומבקש לראות ולא להעלים עיניים.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.