מספר חודשים לאחר מלחמת "צוק איתן" תושבי שדרות מנסים לחזור לשגרה ככל שניתן, אך המתח הנפשי נותן את אותותיו. מתקופה זו נהגתה על ידי הגר סעד שלום, המפיקה המיתולוגית של פסטיבל קולנוע דרום, סדנא בת עשרה מפגשים. שיתוף פעולה ייחודי בין פסטיבל קולנוע דרום, מרכז חוסן שדרות ועיריית שדרות: "נשים באדום". הסדנא הונחתה על ידי אושרי חיון-ינקלוביץ ומורן בן דב, עובדת סוציאלית ממרכז חוסן, תהתה על המושג נשיות ועל המושג "צבע אדום". היא ביקשה לשאול על החיבור בין השניים ולהבין כיצד המקום – שדרות – נותן אותותיו עלינו ומרחיב את גבולות הגזרה של הביטוי "צבע אדום".
המעגל הנשי הפך ל"עיר מקלט" ונתן מקום לבטא את התחושות, לצחוק, לנהל שיחות יומיומיות. לאט לאט התקלפו הפצעים והנשים החלו לדבר על המלחמה. על הטילים, המבצעים והשברים שנותרו אחריהם. הטראומה הקולקטיבית פתחה שיחה על תהומות הנפש, על הצלקות. על הדאגה לשלמות המשפחה ושלמות גופם ונפשם של הילדים. על המעשה היומיומי של טיפול בטראומה ושיבה מחודשת לחיים.
הסדנא הזו קמה לחיים בצורת תערוכה של תמונות ומונולוגים בוידאו של אותן הנשים שלראשונה נמצאות בעצמן במרכז הפריים. התערוכה הוצגה בפסטיבל קולנוע דרום 2017 והשבוע היא הגיעה לפסטיבל הצילום הבינלאומי שמתקיים בתל אביב.
נשות עיריית שדרות נעמדות מול המצלמה ומדברות על החיים שלהן: בצל המלחמה ובאור הזרקורים. הן בוחנות את הקו המתעתע של נשיות במרחב שברירי, כשבכל רגע, אזעקת צבע אדום אחת עלולה להפוך את עולמן.
הצצה:
"אני רוצה שתדעו מה עברנו פה ומה אנחנו עוברים" | קטי בלולו
צילום: יעל ארגוב חכמון | 2017
"הטראומה שלי היא מ"עופרת יצוקה", את יודעת כמו שיש לך משהו רע ואת לא רוצה לחזור לזה? זה בדיוק הסיפור שלי במלחמה הזו. אני מדחיקה את זה כל הזמן, אני לא רוצה לשחזר את מה שהיה. לי נפל קסאם בחצר האחורית של הבית והבת הקטנה הייתה בת שנתיים. אני לא זוכרת אם הייתה התראה. הילדים שלי היו בחצר הקדמית. מה שראיתי זה שנפל קסאם ואני הייתי בתוך הבית והכל היה עשן, הכול שחור, לא ראיתי כלום. הייתי בהיסטריה על הילדים שלי בחצר הקדמית, חשבתי שקרה משהו ובדיוק בדרך לרוץ אליהם… הייתי בהיסטריה. מתישהו התעלפתי ופינו אותי לבית חולים והשתתק לי חצי גוף. וזה בגלל לחץ. לאט לאט חזרתי לעצמי. ומאז הייתי כל הזמן במתח. אני מלאת רגשי אשם שאני מכניסה את הילדים שלי ללחץ, הופכת אותם לחרדתיים כמוני. אנחנו בשדרות פגועים מבפנים, הריסות קשות".
"על מי אני מגוננת? אולי רק על התינוק והגדול יצליח לרוץ לבד?" | עדינה עוזרי
צילום: יעל ארגוב חכמון | 2017
"חשבתי על תמונה שמעבירה את חוסר האונים באזעקה. חשבתי על תמונה בה אני משתטחת על הרצפה בשעת אזעקה ולידי עגלה ריקה. ריקה כי כאילו מי מהילדים? את מי להציל? זה לא משנה אם ייפול לידך הקסאם או לא, הפחד הזה כ"כ חקוק, לא משנה אם נפל עלי או לא, אני מנופצת, אני שבורה פיזית, רגשית, נפשית. את לא מספיקה ב-15 שניות להוציא 2 ילדים מהרכב. אז אולי רק את התינוק והגדול יצליח לרוץ לבד? או לגונן על שניהם? אבל את לא יכולה באמת לגונן על שניהם אז מה? לעצור בצד ולחכות לבום? אין לך באמת דרך מציאותית, הגיונית, נכונה לעשות את זה. גם תמיד היו אומרים לי, את חייבת לחגור אותם, מתאונות דרכים מתים הרבה יותר מקסאמים. אז כן לחגור? לא לחגור? אז שנים הרגלתי את הילדים שלי שלא חוגרים בשדרות. לא משנה מה. את חיה את המצב הזה של כוננות ספיגה כל הזמן. ועכשיו כששקט אני עובדת עם הילדים שלי שאני לא מתחילה נסיעה עד שחוגרים, די אין קסאמים עכשיו והם לא מבינים אפילו, למה לחגור?"
"ומהשבר הזה אני צמחתי" | חניתה קוחניק
צילום: תמי לוריא | 2017
"שון כבר גדול, הוא אישיות, גבר. אלון יש לי בעיה שאני כל הזמן מגדלת אותו עם רגשי אשם, נקיפות מצפון. לאלון יש פוסט טראומה, אנחנו מטופלים המון שנים אבל תמיד ארגיש שמה שאני עושה לא מספיק, כי החווית חיים שלו קשה. יש לו את החרדות שלו ובלילה קשה לו לישון לבד, והוא כבר ילד גדול וזה לא כל כך מתאים שישן איתי. אבל כשמישהו פוגע בו או צועק עליו, גם אם זה "מגיע לו" אני התוכי מתה. אני כמו לביאה שעומדת לטרוף, רק מחכה שמישהו יעשה את הטעות איתו. אני מתהלכת עם משקולת על הלב, למרות שאני יודעת שכולם מגדלים את הילדים שלהם עם נקיפות מצפון. יש לי איזה קטע שמלווה אותי שנים, כשהייתי נוסעת לקחת את אלון לקיבוץ אז שנים הייתי חוצה בשדות כדי להתחמק מהקסאמים ופה נפל קסאם ושם נפל קסאם ושהייתי מגיעה לצומת הקסאם היה מאחורי או הייתי מגיעה לרמזור הוא היה מלפני והייתה תחושה שכאילו הוא מחפש אותי, שאוטוטו הוא תופס אותי…"
"פתאום אני רואה את המטבח שלי כאילו מכוסה באבקת סוכר" | אורלי ביטון
צילום: יעל ארגוב חכמון | 2017
"כשזה קשור לילדים שלי אני הופכת עולמות. כל מה שהם רוצים, הקטנה שלי חרדתית, כשמחשיך היא לא יוצאת החוצה ובמלחמה היא לא יוצאת מהבית. באחת הפעמים, הודיעו על הפסקת אש, אין קסאמים ואין כלום. התחננתי אליה שנרד לגן משחקים ליד הבית והבטחתי לה שלא יהיו קסאמים היום – והיא יודעת, מה שאמא מבטיחה אמא מקיימת. לא הספקנו להיות אפילו שתי דקות בגן משחקים ופתאום צבע אדום. היא רצה ונפלה והרגליים שלה דם והיא אומרת לי "אבל הבטחת שלא יהיה צבע אדום!" ואני לא יודעת מה לעשות, ההיסטריה ואני הבטחתי… הבטחתי שלא יהיה והיה בגדול. וזה רק החמיר את המצב שלה".
"נולדתי פה ואני אמות פה. שדרות היא הבית שלי" | יפה בוגנים
צילום: יעל ארגוב חכמון | 2017
"אני נשואה פלוס ארבע, עם ארבעה נכדים חמודים. הגדולה מבניהם תכף משתחררת מהצבא. מתחילה להרגיש שהגיל שלי קצת בוגד בי. אני בת 60, יש לי ילדה בת 42 וכשאתה עובר את גיל 60 אתה מתחיל לעבור משהו, מקווה שאני אעבור את המשבר הזה, שזה עניין של כמה ימים. ואני משתדלת להרגיש צעירה, אבל כל המסביב שלי כבר בני 60, אני בודקת אם השתניתי בפרצוף, באישיות… ברוך השם הכל בסדר אבל יש איזה משהו בבטן, תחושה לא טובה, כאילו ראבק את בת 60, אפשר לחיות עוד 20 שנה וזהו… וזה מחלחל. לפעמים אני מסתכלת ככה ונותנת לעצמי ליטוף, אני מרגישה בסדר. זה לא פחד מהסוף, סוף יהיה לכולם אני רק לא יודעת מתי אבל זה הפחד שתזדקני. איך תיראי בעוד שנה? אולי יכאבו לי הרגליים? אולי אקבל גיבנת?"
"את רוצה לגונן על הילדים אבל את לא יכולה, את לא יודעת איך…" | דבורה אלבז
צילום: תמי לוריא | 2017
"אני יכולה לצרוח באמוק, כל הגוף רועד" | איבט מלכה
צילום: יעל ארגוב חכמון | 2017
"מה חשבת לעצמך שהצעת לי נישואים על הנוף של עזה??" | שנהב בניטה
צילום: יעל ארגוב חכמון | 2017
"לפעמים זה יותר מידי" | מרים אוזן
צילום: יעל ארגוב חכמון | 2017
